יום שישי, 4 בנובמבר 2011

CLUB ישראל.

לפני למעלה מעשרים שנה התפתתה דודתי לקנות יחידת נופש באילת. 
המפתים המנוסים, מומחים במכירות, הצליחו למכור לה פנטזיה שבה ראתה את עצמה מצטרפת לחוג הסילון, בעלת סוויטה, שכנה לשועי ועשירי הארץ, אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה חולקת דירת נופש עם מוכר הירקות ממחנה יהודה ועוד כמה שכנים מהשיכון שלה, שכולם נפלו לאותו פח.
לכל מי שיודע, מסוויטה כזו משחרר רק המוות, (בתנאי שאין לך יורשים)... אז דודתי החליטה להוציא את הלימונדה מהלימון ומדי שנה מארגנת חופשת תראפיה לקוזינות שלה.  
גם השנה התנתקתי מהמשפחה, הטלפונים, ומהמחשב וירדתי דרומה.
חלק בלתי נפרד מהנאת החופשה היא הנסיעה באוטובוס, בנוסף לנוף הנפלא לצד הדרך, החוויה האנושית לא פחות מרתקת.
הפעם שכנתי למסע היתה אישה דוברת רוסית. בשלב מסוים החלה להתפתח שיחה בינינו שבה הסתבר לי שהיא תיירת ממוסקבה. במקצועה היא כתבת טלויזיה לעינייני אמנות באחת הרשתות הרוסיות. היא שלפה את הנייד שלה והחלה להראות לי צילומים של אוצרות אומנות. וכך, בנוסף לנוף המרהיב של ים המלח זכיתי לשוטט באולמות ההרמיטג', לראות מקרוב ביצי פברז׳ה, תכשיטי יהלומים ששוקלים קלוגרמים, כתרים וחיות משובצות אבני חן, כולם מאוצרות הצארים, שעיקר תפקידם היה לנצל את נתיניהם המסכנים על מנת לרכוש קשקושים משובצי יהלומים לתפארת ארמונותיהם.
כשמיציתי את קריאות ההתפעלות שלי ממעשה האמנות, נאנחתי ואמרתי לה, שאנו היהודים, לא יכולים להתפאר באוצרות כאלה. האוצר היקר ביותר שלנו נמצא בהיכל הספר והוא בסך הכל מגילת קלף נושנה ומתפוררת שנמצאה במדבר יהודה ועליה נמצאו כתובים טקסטים מספרי התורה וספרי הנביאים. קרוב לוודאי שזה הטקסט הקדום ביותר שנמצא אי פעם. אנחנו יכולים לומר שהאוצר שלנו הוא ספרות החוק, הצדק והמוסר שהנחלנו לאנושות. ולצערי גם אנחנו לא תמיד עומדים בסטנדרטים הגבוהים שהציב לנו הקב״ה וחבר נביאיו. 
ואז, באחת תפסה השיחה שלנו תאוצה לכיוון בלתי צפוי, בעיניים דומעות היא ספרה לי שהיא אינה יהודייה אך קשורה בכל נימיה ליהודים, החל מבעלה, ילדיה שהתגיירו, חבריה היהודים  במוסקבה ובעולם. היא פתחה את אלבום התמונות האישי שלה ונתנה לי  להציץ בכל משפחתה המגוירת וחבריה הטובים ״ כולם ״היבריי״ (יהודים)... תמיד נמשכתי ליהודים ולא הבנתי בדיוק למה, הדברים שלך נתנו לי כיוון״. 
נפרדנו בהתרגשות למרות ששכחנו לשאול זו לשמה של זו.
החופשה חלפה לה ביעף,התפנקנו למרות שלא העזנו לטבול בג'קוזי הציבורי, בדקנו מסעדות גורמה והרגשנו כמו מיכל אנסקי במסטר שף, טבלנו בים הקריר שעמד לרשותנו ולרשות עוד כמה תיירים מארצות הקור, ובעיקר  צחקנו בלי סוף כשאנו מוקפות משרתים סודנים מכל עבר. כולם דוברי אנגלית שוטפת, בעלי תארים אקדמיים, אדיבים וממושמעים  שגרמו לי אי נוחות בצורך שלי להזדקק לשרותם.
חשבתי לעצמי, אלוהים, רק שלא נהפוך לצארים מודרנים עם ביצי פברז׳ה , אנא, עשה שלא נשכח את הכתוב על מגילות הקלף העתיקות שבהן  נכתב על צדק חברתי כבר לפני שלשת אלפים שנה.
ירושלים קבלה את פני באפור קריר, והזכירה לי שהחופשה תמה.  
את הסוויטה כנראה לא תצליח דודתי למכור  ואנו עוד נמצא את עצמינו יורדות ל"חופשת בנות" באילת בחברת המטפלות הפיליפיניות שלנו, ומקווה שעדיין יהיה לנו כוח וזיכרון לצחוק, להעלות זיכרונות וליהנות זו בחברתה של זו.


  Memory of Azov - ביצת "הפתעה" מעשה ידי האמן "פברז'ה" 


מגילות מדבר יהודה - היכל הספר, ירושלים

2 comments:

  1. היי! מאד אהבתי את הגישה ההשוואתית התרבותית, של מורשת העבר, והעושר הפיזי לעומת הרוחני, רק שלא נחטא בחטא הגאווה שהקניין הרוחני הוא נעלה על הפיזי!!! כי גם על שמירת המורשת הרוחנית מתים, לא פחות אנשים מאשר השומרים ותורמים במשמרתם על אוצרות כסף זהב ותכשיטים! כל הכבוד על התקשורת עם האשה מהתרבות השונה, בטח קשה יותר ליצור קשר כזה אם היתה גם משטמה ליהדות מצידה, ובאשר לקלאב-"צרה" יש לך הרבה שותפים, אני אישית עמדתי בכבוד בערבי המכירה האגרסיביים של שבוע הנופש, תמיד אכלתי את הארוחה והשארתי את ה"עוגה" שלמה, שאחרים יקנו!
    צביקה

    השבמחק
  2. אהבתי את ההקשרים שלך.
    אני מכירה עוד כמה אנשים שכנראה ירדו עם הפיליפיניות שלהם לנופש בקלאב....

    השבמחק