יום שני, 4 באפריל 2011

אהבות אסורות, אמנון רובינשטיין

את מאמריו וניתוחיו של אמנון רובינשטיין אני אוהבת לקרוא. אני גם מטה אוזן בעניין כאשר אני מקשיבה לראיונותיו בתקשורת. לא תמיד אני שותפה להשקפותיו הפוליטיות, אך יש לי הערכה וכבוד אליו. יש מה ללמוד מהאיש הזה. לכן לא היססתי לרגע כשראיתי את ספרו החדש מתנוסס על המדף ופיניתי לי כמה שעות לקרוא.

ממרום גילו וכבודו גם רובינשטיין הצטרף לשורת הכותבים סיפורים בגרוש, המשלבים אירועים היסטוריים, עבר והווה, בדיון ומציאות. ומה יותר סקסי מאהבה טהורה בין סרג'נט בריטי יפה נפש וכחול עיניים ונערה יהודייה כשרה בתקופת המנדט?
הרבה מהאירועים שמתארים ברומן אכן התרחשו, אך היתה לי הרגשה במהלך הקריאה שהדמויות אינן משכנעות, הן משעממות, וסטריאוטיפיות. סיפורי האהבה קצת הזויים.
נראה לי שהעלילה גויסה על מנת לקיים דו שיח דמיוני בין הפלגים ביישוב הישראלי בתקופת המאבק בבריטים.
למרות שרובינשטיין ניסה להביא דרך קולותיהם וסיפורם את המורכבות של המציאות באותה תקופה, משום מה הדברים נשמעים פלקאטיים, ולא משכנעים.
הדמות הכי מגרה לניתוח, היא זו של שאול, המאהב הצעיר של הגיבורה. להבנתי, דמותו נשתלה שם על מנת לייצג את קולו של המצפון הפציפיסטי יפה הנפש, אבל יצאה דמות קלושה, מעוותת ומסובכת שמתעלפת למראה טיפת דם, וסיפור ההוצאה להורג של הסרג'נט הבריטי מעלה לו את החום, תרתי משמע. קולו של המצפון הזה הוא חולני משהו. (המחבר גם סידר לו אפילפסיה פסיכוסומאטית שתשחרר אותו מצה"ל) יכולתי להעמיק בניתוח האלגורי שלו, אבל אני לא רוצה להיכנס לנישה פוליטית. רמזתי, ישפוט הקורא, אם יקרא.
אני מודה שפה ושם רפרפתי בקוצר רוח על קטעים שהזכירו לי סיפורים חינוכיים לבני הנעורים. אבל לשם ההגינות סיימתי את קריאתו.
האם רובינשטיין התכוון להעביר מסר של פיוס, סגירת מעגלים עם העבר, ותקווה לעתיד, לא רק במישור האישי, אלא גם הקולקטיבי? כאשר הכל נראה בלתי אפשרי?. אולי.
גם החידה ההיסטורית שמבטיחים לנו בגב הספר...נו, באמת, כבוד הפרופסורית המוכשרת, לקח לך להבין לאט...
לזכותו של רובינשטיין יאמר כי הוא חושף בסוף הספר את החלקים העובדתיים ואת החלקים הבדיוניים. יתכן שכמשפטן מילא חובה לאנשים האמיתיים שהוזכרו בספר.
לסיכום, לעומת סיפרוני הכיס, "חטפנו קצינים בריטים", ו"תליית שני הסרג'נטים" בהוצאת ה"המרד" שנשמרים בספריה המשפחתית שלנו כבר כחמישים שנה, הספר הזה לא יזכה להישאר על מדף הספרים שלי, ואני מניחה כי גם ישכח מהר מאד מזיכרוני. לרובינשטיין יש צדדים הרבה יותר חזקים, אבל גם לו מותר להשתעשע קצת במילים.
אני מקווה שאיש במשרד החינוך לא יכניס אותו לרשימת ספרי החובה של התלמידים.                         

אין תגובות:

פרסום תגובה