יום שבת, 4 בדצמבר 2010

שריפה בהר שריפה בלב

כמו כל עם ישראל גם אני צופה מרחוק על האסון הנוראי, כואבת על ההר, האנשים החיות והטבע שעולה בלהבות ויותר מכל מתוסכלת מההתנהלות של ההנהגה שמפקירה את המדינה ותושביה.
ואני צופה בכל אותם אנשים שביתם עומד לעלות בלהבות והם צריכים להחליט במהירות מה יבחרו לקחת איתם לפני שכל רכושם יעלה באש?
אני לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה אני הייתי עושה, מה הייתי בוחרת לקחת? לרוב החפצים בביתנו יש תחליף, חלק גדול מהחפצים המקיפים אותנו נגלה כמיותרים ולא נזכור אותם מחר, אבל מה עם  אלבומי התמונות המשפחתיים, שבהם מונצחים כל שלבי גדילתם של ילדנו, תמונות היסטוריות של משפחתנו. אוסף הציורים של ילדנו שהיו בגן? התלתל הראשון שנגזר מראש הבן שמונח כמו קמע בתיק בד במגירת ארון הבגדים, צרור המכתבים מהצבא, מאהובים, המסמכים שמתעדים את חיינו הרגשיים והמקצועיים, כל אותם מסמכים שהם העדות היחידה של מה שיש לנו.
ואני רואה את האנשים שחוזרים לביתם השרוף וצריכים להתחיל הכל מחדש וליבי בוכה.      
אני חייבת להתוודות כי ההרגשה שלי שהשרפה האיומה ואבדן חיי אדם היא מעין עונש שנופל עלינו משמים, עונש בדמות עצירת גשמים ולהבות שמלחכות את ארצנו, ובכדי להגביר את המכה נשלחה גם הרוח החמה המשתוללת.
אולי זהו מסר ממרומים, מהטבע,  על מה שקורה לעם הזה בשנים האחרונות, על הניכור, האגואיסטיות, על הרדיפה אחר הכסף, הכוח והכבוד , על הפגיעה בקשישים, בנכים, בחלשים, על העושק והשחיתות, על הזלזול באדם , בבעלי החיים בטבע במים, באיכות הסביבה ועל השנאה כלפי החרדים, המתנחלים, המפונים ומי לא,  שנאה שאוכלת אותנו לא פחות מהאש על הכרמל. נכון, לא כולנו כאלה, אך האם אין כל אחד מאתנו חש שבמדינה הקטנה הזו נוצרות להן כמה מדינות? מדינת המרכז - העושר, הנדל"ן, מדינת הפריפרייה , מדינת השטחים, מדינת החילוניים, מדינת החרדים ומדינת הערבים ולאט לאט אנו מאבדים את הדבק והסולידריות שעליו מבוסס החוסן הלאומי.  
ועכשיו שהאש בוערת וברדיו מושמעים שירי יום הזיכרון פתאום יש פרץ של התנדבות, פתיחת הלב הדלתות, וההתנדבות.
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.