מלחמת יום כיפור - תעוד מהצד השני של התעלה

עודד היה מבין אלה שחזרו מ״החווה הסינית״. ״החווה הסינית״ הפכה לסמל של  הכאב, התסכול, הגבורה, הכישלון והניצחון של מלחמת יום כיפור.

בתרמיל שלו הוא הביא  יומן של חייל, יומן שנמצא בשטח החווה הסינית לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק.  היומן היה של חייל. אבל החייל היה חייל מצרי.

לחייל המצרי קראו  סייד. היומן נכתב על מחברת קטנה, כתוב בצפיפות ומלא ברישומים   יפיפיים ששרטט בעפרון בינות לדפים הכתובים. בזמנו העביר עודד את היומן לאחיו ששירת במודיעין וזה סייע לתרגם אותו. 

לאחר גלגולים התפרסם תרגום היומן בשני חלקים בעיתון ״מעריב״  ב 13 וב 20 בדצמבר 1974. אצלנו עדיין ליקקו את הפצעים ולא התפנינו לכאבם של אחרים. קשה להאמין שהפרסום ב"מעריב" חמק מעיניהם של אנשי המודיעין המצריים, שקרוב לודאי קראו  כל מילה שנכתבה אצלנו על המלחמה.  לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים יצר עודד קשר עם העיתונאית המצרייה סנה חאסן שבקרה בארץ בתקווה שסיפור היומן יגיע לעיתונות המצרית ומשם יגיע למשפחת החייל שכנראה נהרג בקרב.  אבל היומן נשאר אצלו כי איש לא דרש אותו. 

הרבה איננו יודעים על כותב היומן. חוץ משמו הפרטי, אנו יודעים כי נולד בעיר טנטה ב 23 באוגוסט 1947,שרת בגדוד 13, ושם המג״ד שלו היה יוסף ג׳אד.  מתוך קריאה ביומן קרוב לודאי שהיה משכיל. 

היומן כמעט ולא עוסק במלחמה, רובו מתאר את חבריו ביחידה. פה ושם הוא מספר פרטים טכניים על תנועת היחידה שלו, דיווח שולי. פיון על לוח השחמט. ברובו הוא מתאר את חבריו ביחידת המילואים שלו שרובם היו פלאחים פשוטים שמעולם לא יצאו מכפרם. הוא כותב על פשטותם, מנהגי הנישואין שלהם והחיים בכפר. בתארו אותם הוא אינו מתנשא ואינו לועג אלא מתאר אותם בחיבה ואנושיות. ליד כל תאור הוא מוסיף רישום. הוא כותב על הלימודים שנקטעו בשל הגיוס, על האהבה שלו לציור, על הרגשות הכמוסים וגעגועיו לאהובתו: "...קטנה שלי, הייתי רוצה לאמצך אל חיקי, לנשק את שפתותיך העדינות ולהאזין למילותיך. הבטחתי לך את המחר, אך המחר שלי אפוף בסכנות...". באחד הדפים הוא כותב: ״עדיין איני מוכן לפגוש את אלוהים, והחיים מתוקים ויפים ועדין יש לי חלומות ותקוות גדולות שמצפות לי שאגשימן ואחיה אותן. אינני רוצה למות בגיל זה".  כתיבת היומן נקטעת ביום 15 באוקטובר, היום העשירי ללחימה. הוא מסתיים בתיאור נפילת המעוז הישראלי בידי המצרים ואין בתיאור אפילו מילה אחת של שמחה לאיד.   

למרות שהיומן נכתב ע״י חייל מצבא האויב, הוא קודם כל פיסת עדות אנושית ורגישה, שמזכירה לנו כמה הכאב, האהבה התקווה הצחוק והדמע הם אוניברסליים ועד כמה המלחמה היא טיפשית ומיותרת ונגרמת בד״כ בשל אגו מטורף של מנהיג.  

אבל יחד עם זה הוא מעיד יותר מכל על ההבדל בינינו לבינם. 

הבדל שמעיד עד כמה הפער עמוק. 

אצלנו היו הופכים עולמות, מריצים שגרירים, מתרצים, מתחננים , מאיימים, מפגינים ומוכנים לשלם מחיר גבוה על מנת שהיומן יחזור למשפחת החייל. ואילו במצרים, למרות שסיפור היומן  התפרסם בעיתונות, ואין ספק, שאנשים שם היו מודעים לקיומו וידעו מי החייל שכתב אותו, לא נעשה שום מאמץ להחזיר אותו לחייל או למשפחה השכולה. כנראה לא במקרה. 

היומן נמצא עדיין אצל עודד וציפי חברי הטובים. הוא עטוף היטב, ונשמר בקפידה. מחכה לשוב לביתו. 

                                                                                 

הדוד עם השמלה

לאמא שלי היה דוד עם שמלה. 

לא, לא מה שאתם חושבים. הדוד עם השמלה היה גבר שבגברים. משופם, גבוה, רחב כתפיים, בעל קול עמוק ונמוך, כפות ידיו גדולות וחזקות, זכר לתקופה בה עבד בעבודת כפיים בכרמי הגפנים של הרי חברון. אבל הוא לבש גלימה שנראתה כמו ז'קט מחויט שהתארך עד לקרסוליו, כולם קראו לו ״הדוד עם השמלה״. 

בני משפחתו אמצו את הלבוש המערבי עוד בתקופת השלטון התורכי. סבא שלי למשל, שהיה חייט עילית, אימץ את החליפות האנגליות, ומכנסי הבריג'ס.  נגיעה קלה בבד הספיקה לו כדי לעמוד על טיבו של האריג ולהצביע גם על מצבו הפיננסי של בעליו. הוא הוציא תחת ידיו יצירות מופת שנתפרו לבני משפחת נאששיבי וסאככני בירושלים של שנות השלושים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו אליו כמה מהקליינטים הקבועים שלו, שנשארו בצד המזרחי של העיר, בכדי לשלם לו חוב  שלא הספיקו לפרוע עשרים שנה קודם לכן עבור חליפות שתפר להם. 

בשנות החמישים הוא המשיך לתפור חליפות  לשועי ירושלים. בידי אמן הוא הצליח להסוות כתף עקומה או יד ארוכה מזוגתה. עד שעידן הקונפקציות הכריע אותו. הוא לא הצליח להבין איך אנשים מסתפקים במכנס או ג׳קט שלא  נתפרו בדיוק על פי מידתם. 

לעומתו אחיו, הדוד יהודה, לא הצליח להיפרד מהתרבות העות'מאנית וטען שלא מוחקים במחי חליפה 400 שנה של אופנה. את שמלתו היה תופר אצל סבא, שהקפיד על בד, גזרה וגימור מושלמים.  לפני הכיבוש האנגלי היה חובש לראשו תרבוש אדום אבל בלחץ בני משפחתו ובשל הפוליטי קורקט, החליף אותו בקסקט צרפתי, שהיה בעצם קסקט אנגלי. 

אשתו, בוקאס, היתה אישה קטנה ועדינה וכשהיו שניהם מגיעים לביקור אצל אחיו שגר בקומה השלישית היה מניף אותה ולוקח אותה בידיו וחוסך ממנה את המאמץ של הטיפוס במדרגות. הדוד יהודה, בנוסף לעובדה שנשא בעול הפרנסה, היה גם עושה את כל עבודות הבית, עורך קניות בשוק, מבשל ומכבס ואומרים שאפילו היה מגהץ בעצמו את כותנות הפשתן הבוהקות שלבש מתחת לגלימתו. בוקאס העדינה היתה כל כך איטית, עד שהיתה מסיימת לקלוף תפוח אדמה אחד, הוא היה
 מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה. 

הדוד יהודה היה מגיע לבקר אתנו בצפת. למרות המסע הארוך מירושלים והעלייה סוחטת הזיעה מתחנת האוטובוסים על לביתנו, היה מגיע נקי ורענן, כאילו נישא על כנפי השכינה ולא באוטובוס עשן וצפוף שחיבר את העיר עם העולם. בכיסיו היו ענפי לבנדר שהיו מפיצים ריח טוב כאשר מולל אותם באצבעותיו.  

תמיד הגיע עם מזוודת קרטון חומה שבשוליה היו פרזולי פליז. במזוודה היה מביא שי קבוע לאימי - רחת לקום לבנה וורדרדה משובצת בשקדים ופיסטוקים, תפארת ממתקי משפחת חביליו הירושלמית. אני הייתי מקלפת את הרחת, מוציאה את השקדים וזורקת את היתר. מה שנראה חילול קודש בעינה של סבתי, שלא הבינה, ובצדק , איך אני מעדיפה את הממתקים הנחותים שנמכרו במכולת שלנו.

עם המזוודה הריקה היה יורד לקדוש, וממלא אותה בכיכרות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל. כל כיכר היתה נצררת בבד כותנה ועליו עטיפת עיתון בכדי לשמור על הארומה שלה. עם המסע הכבד היה חוזר לירושלים ומוכר אותן ברווח לרפאל ממחנה יהודה בניכוי דמי הנסיעה לצפת. לטענתו, מאז שמשפחת עזרא גורשה מחברון, היחיד שהכין גבינות הראויות לעלות על השולחן ולפזר אותן על המקרוני, הוא קדוש מצפת. כמוהו חשבו עוד כמה אניני טעם ירושלמים שהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה עבור הגבינה הצפתית שהגיעה במזוודה של הדוד עם השמלה. 

תשאלו למה לא נסעו הירושלמים בעצמם לצפת לקנות את הגבינה ולחסוך בדמי התיווך של הדוד יהודה ורפאל? ידוע היה במשפחתי הירושלמית, כי הדרך מצפת לירושלים קלה ונעימה , לעומת זה, הדרך מירושלים לצפת היא  רבת מכשולים וסכנות וכמובן גם ארוכה יותר....ומוטב שהדוד יהודה, גבר שבגברים, ששרד את כנופיות השודדים שארבו בכבישי חברון  ייסע במקומם ובהזדמנות גם ידרוש בשלומה של  אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי.

מעולם לא יידענו מתי יגע הדוד לביקור כי טלפון לא היה לנו. אבל לא הופתענו כשהגיע בראשית הקיץ, תקופת ביכורי הגבינות. את בואו בישרו ילדים שפגשו אותו יורד בתחנה המרכזית ורצו להודיע  לנו כי הדוד עם השמלה הגיע. גם בצפת, שאחרה להשתחרר מעול התורכים, לא ראו הרבה גברים ששמרו בקנאות על  מורשת האופנה העות'מאנית. הילדים במשפחה היו עסוקים בניחושים מה לובש הדוד מתחת לגלימתו. נושא לא פחות חשוב היה סביב השאלה כיצד הוא מסתדר בשירותים. 

כך או כך, כנראה הסתדר הדוד יהודה לא רע בתוך גלימתו. היום כאשר אני מפליגה בזיכרונותיי ומביטה בתמונות, אני רואה גבר שסימל את המיזוג התרבותי והפוליטי של  המזרח התיכון כולו, ואת המעצמות שהטביעו בו את חותמן. שמלתו היתה העל טהרת הלבנט, מחולצותיו ונעליו בהקו ונצצו הסדר והמשמעת הבריטיים, וכובע הקסקט שלו היה הדובדבן הצרפתי שהתנוסס על ראשו, ובתוך כל אלה נארז לו יהודי גאה ואינדיבידואליסט.

בצילום נראה הסבא עם השמלה, אשתו וילדיו 

הדודה נחומה חוזרת מאוסטרליה

הדודה נחומה היתה הדודה של אבא שלי. במשפחה קראו לה מימע נחומה. היא נולדה בצפת שנתיים לפני תום המאה ה19. יואל, אבא שלה, שלח אותה לבית ספר כי"ח על אפם וחמתם של  זקני הקהילה ובשל כך  ויתר על כספי ה"חלוקה".

אומרים שהיתה נערה פראית ויפה. אם לשפוט על פי מראה ילדיה, נכדיה וניניה, אכן יש ביסוס לשמועה. , בזיכרוני היא היתה אישה גדולת גוף, נישאת על רגלים דקיקות  שכפותיהן נעוצות בתוך זוג נעלים שהוזמנו במיוחד מאמריקה ונתפרו על פי תבניות גבס שנוצקו לפי צורת כפות רגליה. בתור ילדה לא יכולתי להתיק את עיני מנעלי הפלא  ולא פעם דמיינתי את עצמי מפליגה בתוך סירות אלה לאמריקה, ארץ הנעליים הבלתי אפשריות.

תמיד היתה עדויה בתכשיטים גדולים ונוצצים. עגילי היהלומים שלה גרמו לתנוכי אוזניה להגיע כמעט עד כתפיה ובחזית שמלתה היה מקום ליותר מסיכת נוי אחת.

הצעיף הנצחי תמיד החליק מראשה, מתקשה להחליט אם להישאר או להעלם, לעיתים הוא שימש כמטפחת לניגוב הזיעה מפניה ואת הדמעות מעיניה; ואכן רוב הזמן מחתה את הדמעות, מזכירה לכולנו את חייה הקשים. היא נשענה על מקל, נאנחת מכאבי רגליים, אבל בכל חתונה או שמחה היא היתה מניפה את מקלה אל על, ופוצחת בריקוד, לרגע שכחה את מכאוביה וצרותיה ועיניה היו מתנוצצות, אך לאחר דקות ספורות נזכרה, שפשוט אסור לה לשמוח.

היא דיברה עברית משובחת כיאה לצברית דור שלישי בצפת, אבל ידעה לשיר ולנהל משא ומתן בתורכית, בערבית ובאידיש ושלטה בניואנסים, בקללות ובבדיחות. את האנגלית היא רכשה בשנות גלותה באוסטרליה, ואת הצרפתית, בארבע  שנות לימודיה בכי"ח. בקיצור, איש לא יכול היה למכור לה לוקשים או לבלבל אותה בשפה זרה.

כילדים, שבאנו לבקרה, היא היתה מעניקה נשיקה רטובה לכל אחד מאיתנו, בן דודי, האמיץ בינינו, סרב לקבל ממנה נשיקות וטען שהוא "בן שלא מנשק בנות".

לדודה נחמה היו שלשה בעלים, וכולם נפטרו, בעוד היא ממשיכה בחייה באנחות ודמע, אך גם בנוחות מסוימת שאפשר לה החופש מטיפול בבעל.

עם בעלה הראשון הגיעה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שעשו רבים מבני צפת, שנמלטו מחרפת הרעב והמגפות שפקדו את העיר. לאחר כ 20 שנה בגולה הנוחה, התאלמנה נחמה, קנתה כרטיסים  לה ולשלושת בנותיה היפות, שתמיד הזכירה לכולם, שהן גם יתומות, והפליגה עם כל הכבודה  לארץ ישראל לפתוח בחיים חדשים.

לאחר שלשה שבועות של הפלגה במים סוערים ובמים רגועים, הגיעה האונייה לפורט סעיד.

עד היום איני יודעת כיצד נודע למר ענתבי על הימצאותה  של נחמה על האונייה וכיצד ידעה נחמה שמר ענתבי עומד לפגשה כשתעגון בעירו. 

כעשרים שנה לפני שעגנה האונייה במצרים,  ענתבי הנער  היה פקיד צעיר, שגילה כשרון פיננסי כבר בראשית עבודתו  ב"בנק אנגלו פלשתינה" שבעיר הנידחת, בשולי האימפריה העותומאנית. סגן המנהל של הסניף בעיר היה יואל, אביה של נחמה.  

נחמה בת ה13, גיל מתאים לבדוק שידוך, אהבה לבקר בבנק יותר מאשר בבית הספר, שם גם יכלה לבקש מאביה האמיד כסף לשמלה או לתכשיט. אך בעיקר להחליף מילה או שתיים עם ענתבי הצעיר.  האב חד העין הבחין במבטים שהחליפו הפקיד הצעיר ובתו והקדים רפואה למכה. הוא הודיע לבחור שאם ימשיך לחלום על בתו, הוא עלול לאבד את משרתו. 

הבחור, שכל חטאו היה במוצאו ,שלא נראה מתאים לאבי  הנערה, עזב את העיר והחליט לחפש את מזלו בעולם הגדול. מצויד בהמלצות מאביה הבנקאי והרחיק עד מצרים.

מלחמת העולם הראשונה  הרסה את צפת אך הטיבה עם מר ענתבי הצעיר, שנכנס לעסקי טבק וסיפק סיגריות לחיילים הרבים שהסתובבו בלבנט. תוך 20 שנה הפך למיליונר והשמועות אמרו כי  הסיבה להצלחתו, היתה המוטיבציה שלו להוכיח לבנקאי הצפתי, שטעה כשחשב שאינו ראוי להיות חתנו.

וכך, לאחר כעשרים שנה, עמד הפקיד הצפתי, שהפך למיליונר, לפגוש את מושא אהבתו מימי נעוריו, שהפכה לאלמנה.

עוד לפני שעגנה האונייה בחרה נחמה את שמלתה היפה ביותר וחבשה כובע מהודר ואפנתי, ומה שראתה במראה, הזכיר רק במעט את הנערה הפראית מצפת. גופה התמלא ונראה כגופן של דודותיה וסבתה, פה ושם נוסף קמט, אבל הברק בעיניים עוד נישאר.  והרגליים, הוי הרגליים, במהלך עשרים השנים האחרונות הן הצטרפו למשפחת הרגליים הבעייתיות של משפחתה, ובכדי להלך בנוחות היא נאלצה לוותר על נעליי עקב לטובת נעלים מרובות שרוכים שנכרכו עד קרסוליה.

היא פקדה על שלשת בנותיה ללבוש את היפות שבשמלות וחזרה איתן על גינוני ההתנהגות הראויים, שאותם רכשו באוסטרליה.

הספינה התקרבה לנמל, ועל סיפונה שטוף השמש עמדה אישה גדולה  ולצידה שלושת בנותיה אוחזות  בשמשיות ומנסות לאתר את האיש שיבוא לקבל את פניהן.

הנמל רחש וגעש, עגלות, רוכלים, רעש וסירחון דגים. סבלים מצריים יחפי רגליים וחצי ערומים סחבו על ראשיהם צרורות, ארגזים ומטענים ורצו מכאן לשם, עלו וירדו מהאניות, כשנשים וגברים בלבוש אירופאי  פוקדים עליהם בשפת ידיים. רוכלים מציעים שתייה קרה של תמרהינדי ולימונדה,  פקידים עם תרבושים, אנשי עסקים בחליפות פשתן לבנות ושייחים בגלימות המדבר המוזהבות שלהם, כולם מתמזגים בהמולה הקוסמופוליטית הגדולה של בליל שפות המתערבב עם צפירת  האוניות.

לפתע הגיחה בפתח הנמל מכונית בנטלי מהודרת, נראה שההמון זיהה את בעליה, וכמו שנחצה ים סוף בפני בני ישראל, כך נחצה ההמון שעל הנמל ונתן למכונית ומלוויה לעבור. המכונית עצרה על יד כבש הספינה.  מתוכה יצא גבר לבוש בהידור, על אצבעו טבעת יהלום נוצצת ועל ראשו מגבעת.

קצין האונייה שקיבל אותו הוביל אותו  עד למקום בו עמדה נחמה ופמלייתה הצנועה.

לקח לו רגע לזהותה, זו כבר לא היתה הנערה מצפת שהיתה מקניטה אותו ושולחת לו חיוכים מתגרים. אך בהתבוננו בפניה של הבת הצעירה שעמדה לצידה, הבין שזו האישה שהוא אמור לפגוש.

גם נחמה לא זיהתה מיד את הנער הצנום שחור התלתלים מצפת. לפניה עמד גבר דליל שיער, שכרס קטנה מתנועעת לפניו.

ברוב פאר הובלו  האורחות למכונית ומשם לווילה של מארחם.

שנים רבות לאחר הביקור תזכרנה שלשת הבנות בגנו האקזוטי של המארח, שהיו בו פלגי מים ועצי תמר מצילים, שנים רבות תלקקנה את שפתיהן, שתספרנה על הלימונדה הקרה שהוגשה בכוסות הקריסטל, בפירות הרעננים ובעוגות המזרחיות נוטפות הצוף שלא ראו כאלו באוסטרליה ארץ הולדתן, ועל על המשרתים הסודנים הגבוהים הלבושים בגלימות צחורות שנפנפו ללא הרף במניפות ענק לצנן את החום הכבד, בעוד אימן ואדון ענתבי מסתודדים להם .

לעולם לא נדע מה נאמר או לא נאמר בשיחה בין השניים. האם הוא הציע והיא סירבה? האם היא ציפתה והוא לא הציע?

כך או כך הגיע הזמן לחזור לאונייה ולהמשיך את המסע לארץ ישראל  האם ושלש בנותיה היפות נפנפו לשלום  ודודה נחומה, קינחה במטפחת, או את זיעתה או את דמעותיה.

לימים קבעה נחומה את מושבה בירושלים, שם גדולים הסיכויים שתמצא לעצמה שידוך הוגן , ושם יכלו בנותיה להשתמש בכישורי האנגלית שלהן ולהשתלב בבירוקרטיה המנדטורית.

 בבוקר חורף אחד התעוררה לשמע דפיקה בדלת. על הסף עמד סודני גבוה בלבוש לבן ובידו מעטפה.

כמו פרטים רבים בסיפורינו, שבו רב הנסתר על הנגלה, לעולם לא נדע מדוע שלח מר ענתבי לדודה נחומה, שי חי ונושם בדמות סודני צייתן ורם קומה והודיע לה במכתב כי הוא העניק לה במתנה "עבד" שישרת אותה כל ימי חייה.

ה"עבד" שולח לחופשי, הדודה נחמה התנחמה בזרועותיהם ובכספם של בעליה, בנותיה היפיפיות השתלבו בלבנט הסוער, ובני המשפחה התברכו עם הדורות בכלות וחתנים מכל הצבעים והעדות.

 ואנו ממשיכים להעביר את אגדת הדודה נחומה לילדינו ונכדנו שמקשיבים בפה פעור לסיפור.

משפחת זילברמן באוסטרליה

                                            

                               הדודה נחומה עם שתיים מבנותיה ושניים מנכדיה בביתה ברמת גן

הדודה נחמה ושרה בעל סיפון האוניה בדרכן לארץ 

צביעת.הצילום נעשתה ע"י ניקה ירושלמית

"ריקוד מצווה" - לשמח את הכלה.

הכלה עומדת על במה ענקית וריקה בשמלה נפוחה ובפנים מכוסות.

מסביבה, על הטריבונות, עומדים אלפי חסידים לבושי מגבעות פרווה ומעילים שחורים, מריעים ושרים לפי הקצב שמכתיבה התזמורת. ביד אחת היא אוחזת בחגורה ארוכה, לבנה או שחורה, שנקראת "גרטל", שאת הקצה השני שלה אוחז רב מבוגר, אביה, או מישהו אחר מראשי העדה והוא מרקד ומפזז סביבה. לפעמים הרב כל כך קשיש וחלש והא רק עומד במקום, ומשמשים מזיזים במקומו את ה"גרטל". אם הוא צעיר יותר שעדיין כוחו במתניו הוא מקיים את המצווה בהתלהבות רבה. הכלה ההמומה עומדת כמו פסל לבן ובודד בתוך ים הבגדים השחורים ונראה שלא יודעת בדיוק מה לעשות עם עצמה. 

זהו טקס ״ריקוד המצווה״ ("מצווה טאנץ"), שבו מתכבד הרב או אבי הכלה לרקוד עם הכלה את ריקוד הכלולות הראשון.

הסבירו לי שזה טקס עתיק יומין, שמקורו בציווי שמוזכר כבר בתקופת הגמרא, לשמח את הכלה והחתן ביום חתונתם. לשמח את החתן והכלה זו אכן מצווה ואותה מקיימים בכל הצורות והווריאציות בכל העדות ובכל הזרמים ולא רק אצל היהודים. האמת היא שנוסח זה של הריקוד נשמר בחסידויות בודדות, וחסידויות רבות כבר לא עורכות אותו במתכונת זו. 

 לי הריקוד הזה ניראה, שריד  של טקס, שמקורו אי שם בשחר ההיסטוריה, אולי בערבות רוסיה הרחוקה.  בזמנים, שבהם הכלה ביום חתונתה היתה נמסרת לראש השבט על מנת שיהיה זה הראשון שיבעל אותה, מנהג שהיה קיים בתרבויות עתיקות.  

עם השנים המנהג הלך ונעלם והטקס עבר סובלימציה. היהודים, שספגו לא מעט השפעות מהעמים שבקרבם חיו, אימצו את סממני הטקס, וקרוב לודאי  שאפילו לא ידעו מה מקורו. 

תסתכלו שנית על הריקוד. החגורה הארוכה של הרב, המחברת בינו ובין הכלה,היא סמל פאלי די ברור, הריקוד של הרב הוא ביטוי להפגנת גבריותו. והמוני הגברים המרעים מסביב הם  שרידי להקת המעודדים הגברית, שמחאו כפיים באקסטזה, כאשר ראש השבט הפגין את ביצועיו לפני כולם. הכלה המסכנה נראת כשיה מובלת לטבח, אני מניחה שבימי קדם היא הרגישה הרבה יותר גרוע. וזה נקרא "לשמח"... 

ניסו להסביר לי באותות ובמופתים את תופעת ״ריקוד המצווה״ . אבל בעיני רוחי אני רואה שבט פרה הסטורי
 קדום המוסר את בתולי הכלה לראש השבט.

אבל אם יש כאלה שעדיין חובשים על ראשם זנבות שועלים, שנעלמו אפילו מראשיהם של הפריצים, אז למה לא לשמר שרידים של ריקוד כלולות?

בסרטון בלינק המצורף תוכלו להתרשם ולשפוט בעצמכם. 

 "ריקוד מצווה " בחסידות ספינקא

מדליות אולימפיות ועמודי כדור סל חלודים

הספורטאים שלנו חזרו מהאולמפדיאדה בלי מדליות, ומקהלה צרחנית של עתונאים ועסקנים  דרשה ועדת חקירה. חלקם, משול בעיני כמו ההמון הצורח בקרבות הגלדאטורים בקולוסאום, שלא סיפקו לו את הסחורה.

לא היה דם. בעצם, כן היה דם, דם של נער שנהרג מעמוד כדור סל חלוד. כמה סמלי.  

ואני אומרת, רגע, נכון שחלק גדול מהתקציבים שמוקדשים לאימון ספורטאים הולך לכיסם של מתווכים למיניהם, ואת זה צריך לתקן, אבל כדאי להקדיש מחשבה נוספת למחיר שמשלמים הספורטאים שמביאים מדלייות.

סין וכמוה מדינות נוספות שחוזרות עם סלים עמוסי מדליות, מאתרת את ספורטאיהן כשחלב אימם עדין על שפתותם, מאותו רגע שאותרו, חייהם של אלה מוקדשים למטרה אחת בלבד - הבאת מדליות אולימפיות. המאמנים שלהם מעצבים את גופם ונפשם למטרה זו בלבד וכשהגיעו לשנות השלושים שלהם, והם נחשבים כבר ״זקנים״, נזרקים כחפץ שאין לו דורש. מעטים מהם מממשיכים את חייהם באופן נורמאלי פחות או יותר, כמו נדיה קומינצי, שערקה למערב. רובם משמינים ונשכחים ומשלמים בשארית חייהם את מחיר התהילה. במדינות המערב אימון הספורטאים אולי פחות טוטאלי, אך מאחוריהם עומדת מכונה אדירה ומשומנת ותקציבים בסדר גודל של תקציב נאס״א. 

אז אם אתם שואלים אותי, אני מוותרת על המדליות האולימפיות, שמצטלמות בצורה פאטתית  עם פוליטיקאים, שחושבים שבזה הסתיים תפקידם. במקום זה, שיגדילו את התקציבים לעוד שיעור חינוך גופני בבתי הספר, שחוגי ספורט לילדים יהיו חלק משגרת היום של ילדינו ושחוגי פעילו גופנית  לא יהיו נחלת עשירים ופנסיונרים בלבד, שיגדילו את מספר בריכות השחייה הציבוריות והסגורות בכל ישוב, ויוזילו את מחירי המינויים, שיחליפו את עמודי כדור הסל החלודים, שיעודדו את הספורט העממי, שבכל מקום עבודה יפתחו את היום בעשר דקות של טאי צ׳י. מבחינתי, שיהרסו כמה קניונים ויבנו במקומם מרכזי ספורט עמממים שיהפכו את הפעילות הגופנית שלנו ושל ילדינו לחלק משגרת היום. ותעזבו אותי ממדליות. 

ושוב אני מרשה לעצמי לצרף קריקטורה של יונתן 

 http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html