הדודה נחומה חוזרת מאוסטרליה

הדודה נחומה היתה הדודה של אבא שלי. במשפחה קראו לה מימע נחומה. היא נולדה בצפת שנתיים לפני תום המאה ה19. יואל, אבא שלה, שלח אותה לבית ספר כי"ח על אפם וחמתם של  זקני הקהילה ובשל כך  ויתר על כספי ה"חלוקה".

אומרים שהיתה נערה פראית ויפה. אם לשפוט על פי מראה ילדיה, נכדיה וניניה, אכן יש ביסוס לשמועה. , בזיכרוני היא היתה אישה גדולת גוף, נישאת על רגלים דקיקות  שכפותיהן נעוצות בתוך זוג נעלים שהוזמנו במיוחד מאמריקה ונתפרו על פי תבניות גבס שנוצקו לפי צורת כפות רגליה. בתור ילדה לא יכולתי להתיק את עיני מנעלי הפלא  ולא פעם דמיינתי את עצמי מפליגה בתוך סירות אלה לאמריקה, ארץ הנעליים הבלתי אפשריות.

תמיד היתה עדויה בתכשיטים גדולים ונוצצים. עגילי היהלומים שלה גרמו לתנוכי אוזניה להגיע כמעט עד כתפיה ובחזית שמלתה היה מקום ליותר מסיכת נוי אחת.

הצעיף הנצחי תמיד החליק מראשה, מתקשה להחליט אם להישאר או להעלם, לעיתים הוא שימש כמטפחת לניגוב הזיעה מפניה ואת הדמעות מעיניה; ואכן רוב הזמן מחתה את הדמעות, מזכירה לכולנו את חייה הקשים. היא נשענה על מקל, נאנחת מכאבי רגליים, אבל בכל חתונה או שמחה היא היתה מניפה את מקלה אל על, ופוצחת בריקוד, לרגע שכחה את מכאוביה וצרותיה ועיניה היו מתנוצצות, אך לאחר דקות ספורות נזכרה, שפשוט אסור לה לשמוח.

היא דיברה עברית משובחת כיאה לצברית דור שלישי בצפת, אבל ידעה לשיר ולנהל משא ומתן בתורכית, בערבית ובאידיש ושלטה בניואנסים, בקללות ובבדיחות. את האנגלית היא רכשה בשנות גלותה באוסטרליה, ואת הצרפתית, בארבע  שנות לימודיה בכי"ח. בקיצור, איש לא יכול היה למכור לה לוקשים או לבלבל אותה בשפה זרה.

כילדים, שבאנו לבקרה, היא היתה מעניקה נשיקה רטובה לכל אחד מאיתנו, בן דודי, האמיץ בינינו, סרב לקבל ממנה נשיקות וטען שהוא "בן שלא מנשק בנות".

לדודה נחמה היו שלשה בעלים, וכולם נפטרו, בעוד היא ממשיכה בחייה באנחות ודמע, אך גם בנוחות מסוימת שאפשר לה החופש מטיפול בבעל.

עם בעלה הראשון הגיעה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שעשו רבים מבני צפת, שנמלטו מחרפת הרעב והמגפות שפקדו את העיר. לאחר כ 20 שנה בגולה הנוחה, התאלמנה נחמה, קנתה כרטיסים  לה ולשלושת בנותיה היפות, שתמיד הזכירה לכולם, שהן גם יתומות, והפליגה עם כל הכבודה  לארץ ישראל לפתוח בחיים חדשים.

לאחר שלשה שבועות של הפלגה במים סוערים ובמים רגועים, הגיעה האונייה לפורט סעיד.

עד היום איני יודעת כיצד נודע למר ענתבי על הימצאותה  של נחמה על האונייה וכיצד ידעה נחמה שמר ענתבי עומד לפגשה כשתעגון בעירו. 

כעשרים שנה לפני שעגנה האונייה במצרים,  ענתבי הנער  היה פקיד צעיר, שגילה כשרון פיננסי כבר בראשית עבודתו  ב"בנק אנגלו פלשתינה" שבעיר הנידחת, בשולי האימפריה העותומאנית. סגן המנהל של הסניף בעיר היה יואל, אביה של נחמה.  

נחמה בת ה13, גיל מתאים לבדוק שידוך, אהבה לבקר בבנק יותר מאשר בבית הספר, שם גם יכלה לבקש מאביה האמיד כסף לשמלה או לתכשיט. אך בעיקר להחליף מילה או שתיים עם ענתבי הצעיר.  האב חד העין הבחין במבטים שהחליפו הפקיד הצעיר ובתו והקדים רפואה למכה. הוא הודיע לבחור שאם ימשיך לחלום על בתו, הוא עלול לאבד את משרתו. 

הבחור, שכל חטאו היה במוצאו ,שלא נראה מתאים לאבי  הנערה, עזב את העיר והחליט לחפש את מזלו בעולם הגדול. מצויד בהמלצות מאביה הבנקאי והרחיק עד מצרים.

מלחמת העולם הראשונה  הרסה את צפת אך הטיבה עם מר ענתבי הצעיר, שנכנס לעסקי טבק וסיפק סיגריות לחיילים הרבים שהסתובבו בלבנט. תוך 20 שנה הפך למיליונר והשמועות אמרו כי  הסיבה להצלחתו, היתה המוטיבציה שלו להוכיח לבנקאי הצפתי, שטעה כשחשב שאינו ראוי להיות חתנו.

וכך, לאחר כעשרים שנה, עמד הפקיד הצפתי, שהפך למיליונר, לפגוש את מושא אהבתו מימי נעוריו, שהפכה לאלמנה.

עוד לפני שעגנה האונייה בחרה נחמה את שמלתה היפה ביותר וחבשה כובע מהודר ואפנתי, ומה שראתה במראה, הזכיר רק במעט את הנערה הפראית מצפת. גופה התמלא ונראה כגופן של דודותיה וסבתה, פה ושם נוסף קמט, אבל הברק בעיניים עוד נישאר.  והרגליים, הוי הרגליים, במהלך עשרים השנים האחרונות הן הצטרפו למשפחת הרגליים הבעייתיות של משפחתה, ובכדי להלך בנוחות היא נאלצה לוותר על נעליי עקב לטובת נעלים מרובות שרוכים שנכרכו עד קרסוליה.

היא פקדה על שלשת בנותיה ללבוש את היפות שבשמלות וחזרה איתן על גינוני ההתנהגות הראויים, שאותם רכשו באוסטרליה.

הספינה התקרבה לנמל, ועל סיפונה שטוף השמש עמדה אישה גדולה  ולצידה שלושת בנותיה אוחזות  בשמשיות ומנסות לאתר את האיש שיבוא לקבל את פניהן.

הנמל רחש וגעש, עגלות, רוכלים, רעש וסירחון דגים. סבלים מצריים יחפי רגליים וחצי ערומים סחבו על ראשיהם צרורות, ארגזים ומטענים ורצו מכאן לשם, עלו וירדו מהאניות, כשנשים וגברים בלבוש אירופאי  פוקדים עליהם בשפת ידיים. רוכלים מציעים שתייה קרה של תמרהינדי ולימונדה,  פקידים עם תרבושים, אנשי עסקים בחליפות פשתן לבנות ושייחים בגלימות המדבר המוזהבות שלהם, כולם מתמזגים בהמולה הקוסמופוליטית הגדולה של בליל שפות המתערבב עם צפירת  האוניות.

לפתע הגיחה בפתח הנמל מכונית בנטלי מהודרת, נראה שההמון זיהה את בעליה, וכמו שנחצה ים סוף בפני בני ישראל, כך נחצה ההמון שעל הנמל ונתן למכונית ומלוויה לעבור. המכונית עצרה על יד כבש הספינה.  מתוכה יצא גבר לבוש בהידור, על אצבעו טבעת יהלום נוצצת ועל ראשו מגבעת.

קצין האונייה שקיבל אותו הוביל אותו  עד למקום בו עמדה נחמה ופמלייתה הצנועה.

לקח לו רגע לזהותה, זו כבר לא היתה הנערה מצפת שהיתה מקניטה אותו ושולחת לו חיוכים מתגרים. אך בהתבוננו בפניה של הבת הצעירה שעמדה לצידה, הבין שזו האישה שהוא אמור לפגוש.

גם נחמה לא זיהתה מיד את הנער הצנום שחור התלתלים מצפת. לפניה עמד גבר דליל שיער, שכרס קטנה מתנועעת לפניו.

ברוב פאר הובלו  האורחות למכונית ומשם לווילה של מארחם.

שנים רבות לאחר הביקור תזכרנה שלשת הבנות בגנו האקזוטי של המארח, שהיו בו פלגי מים ועצי תמר מצילים, שנים רבות תלקקנה את שפתיהן, שתספרנה על הלימונדה הקרה שהוגשה בכוסות הקריסטל, בפירות הרעננים ובעוגות המזרחיות נוטפות הצוף שלא ראו כאלו באוסטרליה ארץ הולדתן, ועל על המשרתים הסודנים הגבוהים הלבושים בגלימות צחורות שנפנפו ללא הרף במניפות ענק לצנן את החום הכבד, בעוד אימן ואדון ענתבי מסתודדים להם .

לעולם לא נדע מה נאמר או לא נאמר בשיחה בין השניים. האם הוא הציע והיא סירבה? האם היא ציפתה והוא לא הציע?

כך או כך הגיע הזמן לחזור לאונייה ולהמשיך את המסע לארץ ישראל  האם ושלש בנותיה היפות נפנפו לשלום  ודודה נחומה, קינחה במטפחת, או את זיעתה או את דמעותיה.

לימים קבעה נחומה את מושבה בירושלים, שם גדולים הסיכויים שתמצא לעצמה שידוך הוגן , ושם יכלו בנותיה להשתמש בכישורי האנגלית שלהן ולהשתלב בבירוקרטיה המנדטורית.

 בבוקר חורף אחד התעוררה לשמע דפיקה בדלת. על הסף עמד סודני גבוה בלבוש לבן ובידו מעטפה.

כמו פרטים רבים בסיפורינו, שבו רב הנסתר על הנגלה, לעולם לא נדע מדוע שלח מר ענתבי לדודה נחומה, שי חי ונושם בדמות סודני צייתן ורם קומה והודיע לה במכתב כי הוא העניק לה במתנה "עבד" שישרת אותה כל ימי חייה.

ה"עבד" שולח לחופשי, הדודה נחמה התנחמה בזרועותיהם ובכספם של בעליה, בנותיה היפיפיות השתלבו בלבנט הסוער, ובני המשפחה התברכו עם הדורות בכלות וחתנים מכל הצבעים והעדות.

 ואנו ממשיכים להעביר את אגדת הדודה נחומה לילדינו ונכדנו שמקשיבים בפה פעור לסיפור.

משפחת זילברמן באוסטרליה

                                            

                               הדודה נחומה עם שתיים מבנותיה ושניים מנכדיה בביתה ברמת גן

הדודה נחמה ושרה בעל סיפון האוניה בדרכן לארץ 

צביעת.הצילום נעשתה ע"י ניקה ירושלמית

"ריקוד מצווה" - לשמח את הכלה.

הכלה עומדת על במה ענקית וריקה בשמלה נפוחה ובפנים מכוסות.

מסביבה, על הטריבונות, עומדים אלפי חסידים לבושי מגבעות פרווה ומעילים שחורים, מריעים ושרים לפי הקצב שמכתיבה התזמורת. ביד אחת היא אוחזת בחגורה ארוכה, לבנה או שחורה, שנקראת "גרטל", שאת הקצה השני שלה אוחז רב מבוגר, אביה, או מישהו אחר מראשי העדה והוא מרקד ומפזז סביבה. לפעמים הרב כל כך קשיש וחלש והא רק עומד במקום, ומשמשים מזיזים במקומו את ה"גרטל". אם הוא צעיר יותר שעדיין כוחו במתניו הוא מקיים את המצווה בהתלהבות רבה. הכלה ההמומה עומדת כמו פסל לבן ובודד בתוך ים הבגדים השחורים ונראה שלא יודעת בדיוק מה לעשות עם עצמה. 

זהו טקס ״ריקוד המצווה״ ("מצווה טאנץ"), שבו מתכבד הרב או אבי הכלה לרקוד עם הכלה את ריקוד הכלולות הראשון.

הסבירו לי שזה טקס עתיק יומין, שמקורו בציווי שמוזכר כבר בתקופת הגמרא, לשמח את הכלה והחתן ביום חתונתם. לשמח את החתן והכלה זו אכן מצווה ואותה מקיימים בכל הצורות והווריאציות בכל העדות ובכל הזרמים ולא רק אצל היהודים. האמת היא שנוסח זה של הריקוד נשמר בחסידויות בודדות, וחסידויות רבות כבר לא עורכות אותו במתכונת זו. 

 לי הריקוד הזה ניראה, שריד  של טקס, שמקורו אי שם בשחר ההיסטוריה, אולי בערבות רוסיה הרחוקה.  בזמנים, שבהם הכלה ביום חתונתה היתה נמסרת לראש השבט על מנת שיהיה זה הראשון שיבעל אותה, מנהג שהיה קיים בתרבויות עתיקות.  

עם השנים המנהג הלך ונעלם והטקס עבר סובלימציה. היהודים, שספגו לא מעט השפעות מהעמים שבקרבם חיו, אימצו את סממני הטקס, וקרוב לודאי  שאפילו לא ידעו מה מקורו. 

תסתכלו שנית על הריקוד. החגורה הארוכה של הרב, המחברת בינו ובין הכלה,היא סמל פאלי די ברור, הריקוד של הרב הוא ביטוי להפגנת גבריותו. והמוני הגברים המרעים מסביב הם  שרידי להקת המעודדים הגברית, שמחאו כפיים באקסטזה, כאשר ראש השבט הפגין את ביצועיו לפני כולם. הכלה המסכנה נראת כשיה מובלת לטבח, אני מניחה שבימי קדם היא הרגישה הרבה יותר גרוע. וזה נקרא "לשמח"... 

ניסו להסביר לי באותות ובמופתים את תופעת ״ריקוד המצווה״ . אבל בעיני רוחי אני רואה שבט פרה הסטורי
 קדום המוסר את בתולי הכלה לראש השבט.

אבל אם יש כאלה שעדיין חובשים על ראשם זנבות שועלים, שנעלמו אפילו מראשיהם של הפריצים, אז למה לא לשמר שרידים של ריקוד כלולות?

בסרטון בלינק המצורף תוכלו להתרשם ולשפוט בעצמכם. 

 "ריקוד מצווה " בחסידות ספינקא

מדליות אולימפיות ועמודי כדור סל חלודים

הספורטאים שלנו חזרו מהאולמפדיאדה בלי מדליות, ומקהלה צרחנית של עתונאים ועסקנים  דרשה ועדת חקירה. חלקם, משול בעיני כמו ההמון הצורח בקרבות הגלדאטורים בקולוסאום, שלא סיפקו לו את הסחורה.

לא היה דם. בעצם, כן היה דם, דם של נער שנהרג מעמוד כדור סל חלוד. כמה סמלי.  

ואני אומרת, רגע, נכון שחלק גדול מהתקציבים שמוקדשים לאימון ספורטאים הולך לכיסם של מתווכים למיניהם, ואת זה צריך לתקן, אבל כדאי להקדיש מחשבה נוספת למחיר שמשלמים הספורטאים שמביאים מדלייות.

סין וכמוה מדינות נוספות שחוזרות עם סלים עמוסי מדליות, מאתרת את ספורטאיהן כשחלב אימם עדין על שפתותם, מאותו רגע שאותרו, חייהם של אלה מוקדשים למטרה אחת בלבד - הבאת מדליות אולימפיות. המאמנים שלהם מעצבים את גופם ונפשם למטרה זו בלבד וכשהגיעו לשנות השלושים שלהם, והם נחשבים כבר ״זקנים״, נזרקים כחפץ שאין לו דורש. מעטים מהם מממשיכים את חייהם באופן נורמאלי פחות או יותר, כמו נדיה קומינצי, שערקה למערב. רובם משמינים ונשכחים ומשלמים בשארית חייהם את מחיר התהילה. במדינות המערב אימון הספורטאים אולי פחות טוטאלי, אך מאחוריהם עומדת מכונה אדירה ומשומנת ותקציבים בסדר גודל של תקציב נאס״א. 

אז אם אתם שואלים אותי, אני מוותרת על המדליות האולימפיות, שמצטלמות בצורה פאטתית  עם פוליטיקאים, שחושבים שבזה הסתיים תפקידם. במקום זה, שיגדילו את התקציבים לעוד שיעור חינוך גופני בבתי הספר, שחוגי ספורט לילדים יהיו חלק משגרת היום של ילדינו ושחוגי פעילו גופנית  לא יהיו נחלת עשירים ופנסיונרים בלבד, שיגדילו את מספר בריכות השחייה הציבוריות והסגורות בכל ישוב, ויוזילו את מחירי המינויים, שיחליפו את עמודי כדור הסל החלודים, שיעודדו את הספורט העממי, שבכל מקום עבודה יפתחו את היום בעשר דקות של טאי צ׳י. מבחינתי, שיהרסו כמה קניונים ויבנו במקומם מרכזי ספורט עמממים שיהפכו את הפעילות הגופנית שלנו ושל ילדינו לחלק משגרת היום. ותעזבו אותי ממדליות. 

ושוב אני מרשה לעצמי לצרף קריקטורה של יונתן 

 http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html

הוי, איזה בלאגן נהדר! רשמים מטקס הפתיחה של אולימפיאדה 2012

המופע היחידי באולימפיאדה, שאינני מוותרת עליו, הוא טקס הפתיחה. המשחקים בדרך כלל מעניינים אותי פחות. אז אם רוב העולם עסוק בפרשנות הספורט, אני עוסקת בפרשנות של טקס הפתיחה. הטקס הזה להערכתי עוד ישמש נושא למחקרים רבים. 
למרות הבלגאן הגדול, אני נהניתי מכל שנייה ומהאתגר להבין את ה"הצגה", אני מניחה, שחלק מכם אהב אותו וחלק פחות, אך דבר אחד ברור, הטקס היה משהו אחר, והוא הפך לציון דרך בהיסטוריה של טקסי הפתיחה באירועים רשמיים ועולמיים. הוא הצליח להצחיק אותנו כמו שהאנגלים יודעים לעשות, וזה לא קרה בשום טקס דומה.  

אנגליה הבינה מראש, שהיא לא תוכל להתחרות במופע המגלומני של הסינים, שהצליחו לביים המוני אדם, בדיוק מכני מרהיב ובלתי נשכח, שהתבסס על משמעת ותאום כמעט בלתי אנושיים. סין היא מדינה ממושמעת שיש לה מסורת של מפגני צבא ענקיים והפתיחה היתה המשך אומנותי מרהיב לתפיסה הזו . האדם בסין הוא חלק מהמכונה הענקית. הוא אנונימי, חסר פנים, אך התאום הבלתי יאמן של הפרטים מעניקים את העוצמה למדינה זו.

אנגליה היא אימפריה מתפוררת ושוקעת, שהנתינים שלה מהקולוניות והמוני מהגרים מציפים אותה והופכים אותה לארץ, שבה נולד המושג רב תרבותיות. ואכן דני בוייל, הבמאי של הטקס, הצליח לביים מופע ססגוני ובלגאניסטי, שהוא משל למה שאנגליה היום. כמובן ששמחתי שלא קבלתי הזמנה, כי מי שישב  באצטדיון לא יכול היה להבין מה קורה שם, בלי להיעזר במסך. 

במקום לשים את הדגש  על תרגילי סדר, בחר בוייל במופע הצדעה לתרבות ולמסורת האנגלית, ויותר מכל הפגין את כוחו של ההומור הבריטי בהישרדות אומה זו.

השיר ״ירושלים״ של וילייאם בלייק שנכתב במאה ה 18, הוא ההמנון הלא רשמי של אנגליה והוא גם פתח את הטקס. אני מוכנה להמר, ששמונים אחוז מהאנגלים לא מצליחים להבין את המילים הארכאיות. "ירושלים" של הבריטים, אם לא ידעתם, מקומה בכרי הדשא הירוקים של אנגליה, שם יוגשמו כל האידיאלים.כל פעם מחדש אני נפעמת מהשיר הזה, אם כי נותנת לו פרשנות יהודית משלי. בטקס אכן היו הרבה ״מרכבות אש״, כרי דשא ירוקים, פיח תעשייתי, לורדים סנובים, מתקני עולם והרבה הרבה רוק. כי אנגליה היא גם מולדת הרוק.   

היה זה מופע  שעשה מחווה למדינאים, לאמנים לסופרים ולמוסיקאים לקולנוע ולתיאטרון האנגליים,שהשפיעו על כל העולם. מי שעקב בדריכות ראה ושמע שם כמעט את כולם. אבל בכל היה קורטוב של חיוך.

מערכת הבריאות הציבורית, גאוות האנגלים, שזכתה למקום של כבוד במופע, היום היא המערכת הרפואית הציבורית הגרועה ביותר בעולם המערבי. אם תיכנסו לבית חולים באנגליה, לא בטוח שתצאו בריאים או חיים. האם השעירים המפחידים רמזו על כך? כנראה שרק למרי פופינס יש תשובה. דני בוייל לא פוחד לעקוץ את נכסי  צאן הברזל של התרבות האנגלית, ומי יעשה זאת יותר טוב ממיסטר בין? 

בסצנה משוחזרת מתוך הסרט ״מרכבות האש״, (ששמו נלקח מהשיר של בלייק, ״ירושלים״ ) מושתל לו מיסטר בין והופך את הדרמה הענקית  לצחוק. כך גם בקטע הנגינה שלו בתזמורת המכובדת של הוד מעלתה. האם היה עוד טקס רשמי באירוע עולמי שמשהו, העיז להצחיק אותנו? 

אבל השיא היה כניסת המלכה  לאיצטדיון. 

אנגליה אמנם הנחילה לעולם את יסודות הממשל התקין במסמך ה"מגנה כרטא" במאה ה 13, אך היא אחת המדינות המערביות הבודדות שלא מוותרות על מוסד המלוכה שלה. רבים באנגליה חושבים שמשפחת המלוכה חיה בסרט. ובסרט ההזוי הזה, המלכה הקשישה הגיעה במסוק לאצטדיון בלוויי ג׳יימס בונד. בצניחה חופשית היא נחתה בטריבונה. צניחה חופשית זה קטן על המלכה, שלקחה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה בהגנת אנגליה. למרות הארשת הרצינית והעייפה (לצנוח בשמלת טפטה ורודה, זה ממש לא קל) היא הראתה לעולם שהיא עדיין שומרת על חוש ההומור שלה. אני לפחות, לא הפסקתי לצחוק. שאפו למלכה.

כמו הדגש על הרב תרבותיות הצבעונית של אנגליה שמתקיימת בצל המסורת   איך אפשר בלי להתייחס לתופעה  של הרשתות החברתיות, המאפשרות מתן ביטוי לפרט. 

רוב המשתתפים בהצגה הם מתנדבים לא מקצועיים, שאמנם ההופעה הבלתי מהוקצעת הורגשה, אך העבירה את המסר, שהעולם לא שייך רק למקצוענים, אלא גם לי ולך.  מקהלת הילדים המוגבלים ששרה, הזכירה לכולם, שבעולם שלנו יש מקום לכולם גם אם הם אינם מושלמים; אפילו הבחירה בקבוצה צעירה של ספורטאים אנונימיים, שנבחרו  להדליק את  הלפיד האולימפי, השלימה את המסר הכללי של הטקס. 

אנגליה הראתה לעולם שהיא היא לא מושלמת, אבל אנושית.

אנגליה נתנה בטקס כבוד להיסטוריה ולמורשת התרבותית שלה, וגם הראתה שהדרך להתמודד עם העולם הכאוטי שלנו, עם הבלבול, עם חוסר הוודאות ועם השקיעה, היא בעזרת התקווה והצחוק. וכל זה ניתן שם ביד נדיבה.         

 כן, עוד משהו שלא קשור בטקס, אך קשור לקונספט. הכפר האולימפי בלונדון לא יהפך לפיל לבן כדוגמת הכפרים האולימפיים האחרים. הוא יפורק וימוחזר. אנגליה מוכיחה שוב שלמרות גינוני המלכות השמרניים שלה, היא מדינה פרגמאטית, ואולי מ"כרי הדשא הירוקים" של הממלכה הזו  תצא בשורת ״ירושלים״.

*קישור לקטע מהסרט "מרכבות האש", שימו לב לשילוב השיר  "ירושלים" והסצנה האחרונה של הסרט בלי ה"השתלה"  של מיסטר בין...  

http://www.youtube.com/watch?v=3vxlX5wyEQs&feature=related

הקשר בין "סוויטה צרפתית" להלוויה של הרב אליישיב

למרות שנתקעתי בליל ההלוויה, בפקק עד השעה שלש בבוקר, לא כעסתי.

מצוידת בסלולארי עם סוללה כמעט מרוקנת, בשתייה ובפירות, ישובה במושב הקדמי של אוטובוס ממוזג, מורמת משאר המכוניות שמסביבי, צפיתי בחזיון הסוריאליסטי של המוני המשתתפים. 

אחרי כמה טלפונים עם מוקד העירייה הבנתי שהדבר החכם ביותר הוא ״שב ואל תעשה״. חוץ מכמה קיטורים על חלמאות המשטרה ניחמתי את עצמי, שנקרתה בדרכי חוויה חד פעמית.
פקקים הם הזדמנות מצוינת לחשיבה.

בעודי ישובה בתוך קופסת המתכת התקועה בטור האין סופי של המכוניות שחסמו כל כניסה לעיר, נזכרתי בספרה  של אירן נמירובסקי ״סוויטה צרפתית״. באחד הפרקים היא מתארת את השיירות והפקקים ביציאות מפריס ערב הכיבוש הנאצי, כשהצרפתים העמיסו את כל מה שיכלו על המכוניות שלהם ונסעו לעבר "האזור החופשי״. בזמנו, התיאורים ליוו אותי ימים שלמים כשאני מנסה לדמיין  מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה. בפקקים האין סופיים בדרך לירושלים, חשבתי כמה ברת מזל אני, שאני רואה את האור בסופו של הפקק לעומת עשרות אלפי הפריסאים, שבמסע הפקקים שלהם נתקעו ללא דלק, ללא אוכל, עם ערמות של חפצים שהועמסו על גג מכוניתם, גם יעד הנסיעה שלהם לא היה ממש ברור. בשלב מסוים התרוקנו מיכלי הדלק ומשפחות נשארו תקועות בצידי הדרכים מנסות להפטר מחפצי ערך, עבור כמה ליטרים של דלק או מעט מזון. במסע הזה התגלתה נפש האדם במערומיה, רוע וחסד וערמה, ייאוש ותקווה ואפילו הומור. נמירובסקי, שהצליחה לשרוד את הדרך, אך לא את זרועה הארוכה של הגסטאפו,  תיארה להפליא את המסע הזה. התיאורים הבלתי נשכחים שלה, עוזרים  להיכנס לפרופורציה בפקק כחול לבן, גם אם הוא צבוע בשחור. 

ידעתי שבסופו של לילה אגיע לביתי, ואחרי מקלחת חמה אשקע בשנת חלומות משובצים במגבעות שחורות. ונרגעתי. כדרכי, גם ברכתי על כך שלמרות הפגמים והצרות, אני חיה במדינה שלי, והתפללתי בכל ליבי שחלילה לא נגיע למצב בו ניתקע בפקק בהימלטות ל״איזור חופשי״. 

את הגיגי חלקתי עם שכני למסע, עלם חמודות במדים ונעליים ״אדומות״ וכיפה לבנה סרוגה ענקית לראשו שממנה בצבצו זוג פיאות צנועות. להפתעתי הוא קרא את אירן נמירובסקי ואף שמח לחלוק איתי אשכול ענבים ולא דקדק על כשרותו. לידו ישב יהודי מבוגר בשחורים שהעביר את הזמן בלימוד אך הרשה לעצמו להשתתף מידי פעם בשיחה. שאלתי אותו, האומנם רבים כל כך חסידיו של הרב אליישיב הידוע בשמרנותו הקיצונית. הוא הסביר לי שרבים הם חסידיו ורבים החולקים על עמדותיו הנוקשות, אך הליכותיו של האיש, צניעותו, גאוניותו ועצמתו הרוחנית הפכו אותו לדמות מופת בכל הזרמים. ניסיתי לברר לעצמי מי הם גיבורי התרבות שלנו היום. אילו מעשים  ואילו ערכים היו מזכים אותם בכבוד דומה.  

היתה זו גם הזדמנות מצוינת להרהר בדמותו של המת. ולמרות שבאותה שעה עדיין נישא על כתפי מעריציו במסע ההלוויה, ויתכן שנשמתו עדיין רחפה בין העולמות, חטאתי בהרהורי כפירה, רחמנא לצלן. 

אין לי ספק שצניעותו של האיש ראויה לשמש דוגמא ומופת, אין לי ספק בגדולתו בתורה, וידועה פעילותו למען עגונות. אבל כוחו הגדול ביותר היה בהתנגדותו לכל שמץ של חידוש, מלחמתו העיקרית היתה לשמר את ההלכה בפירושים הכי מחמירים.

חשבתי שהקושי הוא להתיר מבלי לפגוע בחוקי הדת. חשבתי שגדולתו של הפוסק הוא במציאת  פתרונות הלכתיים לסוגיות המתעוררות עקב השינויים הטכנולוגיים, הרפואיים והמדעיים. הרבה יותר קל לשלול כל שינוי, הרבה יותר קשה למצוא פתרון רלוונטי.
חשבתי לתומי כי היהדות היא דת של ״וחיית בה״ ולא דת שעלולה לגרום להתקף לב למאמין שמטפס במדרגות לקומה השביעית בשבת. כי לתפיסתו של הרב הנכבד, מעלית של שבת אינה מותרת.
עם כל הכבוד לחכמתו וגדולתו של הרב אליישיב, אך הצלחתו היתה גם בהעמקת הפער בין היהדות החרדית לבין היהודים החילוניים. מעניין מה היה אומר חותנו, הרב לווין, רבם של אסירי המחתרות, על חתנו הקנאי.

וכך זימן לי הרב אליישיב ,שלא בידיעתו, כמה שעות של הרהורים, שיחה על ספרות עם צנחן חרדי צעיר, והחלפת דעות עם יהודי חרדי מבוגר,  ואת כולנו מסיע נהג אוטובוס סבלני, שפטפט בסלולארי בערבית משובצת במילים עבריות, באופן שאפשר להבין את תוכן שיחותיו, ובסופו של המסע הביא אותי כמעט עד הבית.