מכתבים מהודו

הרבה מים עברו בגנגס, הטיול היה ב 2002 , כמה חודשים אחרי פיגוע התאומים. העולם היה עדיין שרוי בהלם ולא היתה בעיה למצוא מקומות בכל טיסה שרצינו.

האינטרנט היה קצת מגומגם, אני לא יודעת אם ה"סוויס קוטג'" עדין קיים , ואם כן, אני מקווה שהכניסו בו כמה שיפורים ושהדוב מבקר שם בבקרים מסויימים. קרוב לוודאי שעדין יש בסביבה מחנות שהייה של צעירים ישראלים שמסתלבטים לפני העלייה להימלייה לליל הסדר, ושמחפשים את המסעדות שמגישות סלט ישראלי, חביתה ישראלית וחומוס ישראלי...

בקרקעית אחת המגרות מצאתי צרור מכתבים ששלחתי  בפקס, ונשמרו לשמחתי כי האינטרנט לא עבד.

אני חושבת שהיינו בין הסנוניות הראשונות שנסעו להודו לראות ממה הילדים שלנו כל כך התפעלו. הם נתנו לנו המון טיפים לדרך ואפילו רשימה של גסטהואסים שחשבו שנוכל ליהנות מהם. החויות שלנו היו קצת שונות, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

מכתבים מהודו

2 למרץ 2002

שלום לכולם

אני כותבת לכם מכפר קטן וציורי למרגלות ההימלאיה, לא רחוק מהעיר רישיקש.

אנחנו מתאכסנים בגסט האוס שממוקם על ראש גבעה ומשקיף על הגנגס והעיר ונקרא משום מה"סוויס קוטג'". אולי כדי לגרום לתרמילאים מאירופה הרגשה מוכרת וביתית. מעלינו מתרוממים הרים אדירים ועצומים.

יכולנו להרשות לעצמינו לקחת את החדרים הכי יקרים במקום (22ש"ח ליום) ועל פי קנה המידה של המקום, הם גם ב"רמה", כלומר סדינים נקיים, מים חמים, מגבות, והמון נערים הודים ששמחים לשרת אותנו תמורת כמה רופיות. יש פה לא מעט ישראלים צעירים שנמצאים ב"המתנה" לקראת עלייה לנפאל ולקטמנדו לחגוג את ה"סדר". הם גרים בחדרים הזולים, 12 ₪ ליום, ונראה שהם נהנים מהקטע של מחנה בצופים. ישנים, מעשנים ושומעים את אריק איינשטין ומשינה. הם המליצו על מסעדה ששם נותנים חביתה ישראלית, סלט ישראלי , בקיצור, לא כל כך הבנתי למה הם שם...

אתמול מוקדם בבוקר כשפפה יצא מהחדר הוא פגש דוב שטייל מחוץ לגדר!!.  כבר יומיים שיורד פה גשם אימים שיכול למלא את הכנרת פעמיים, אז אנחנו נהנים מהמנוחה, קריאה כתיבה והיום פפה וחבר שלו הכינו חמין לכולם במטבח של הגסט הואס, אחרי שהקפידו שעשו שם ניקיון יסודי.

פה ושם יצאנו לטייל בין הטיפות ומקוים שמחר יתבהר כי אנחנו מתכננים טרק בהרים. לרוב הצעירים פה הגשם ממש לא מזיז כי הם מגיעים לתקופות ארוכות, ומה זה יומיים בשבילם. חלקם נמצא פה כבר חודש ועדיין לא חצו את הרדיוס של 50 מטר סביב הגסט האוס (חביתה ישראלית, סלט ישראלי, חומוס ישראלי...).

אנחנו פה קצת אטרקציה בין הצעירים, פשוט אין מבוגרים ישראלים. הם אפילו בקשו להצטלם אתנו ולשלוח להורים בכדי לשכנע אותם לבוא , ואנחנו כמובן משתפים פעולה. בחורה אחת אפילו בקשה שאדבר עם אמא שלה וארגיע אותה . אמה שלחה לה מייל היסטרי שתחזור הביתה, כי לפי החדשות ממש מסוכן בהודו .

לעומת זה יש פה לא מעט מבוגרים מכל העולם, רובם אנשים מאד מיוחדים למשל זוג רוכבי הארלי דוידסון שחצו כמה יבשות על האופנועים ובאו לנוח לרגלי ההימלאיה, או כל מיני אמריקאים שלא יצאו מהקטע של שנות ה60 ונראים היפים מזדקנים. יש גם אנשים "רוחניים" שבאו לאשרמים הפזורים כאן לעשרות ועושים ויפאסנה, כלומר עשרה ימי שתיקה והתבוננות פנימית והם נראים כמו מתים מהלכים. חלק מהם אני מניחה, הם כל מיני הייטקיסטים עשירים אולי ביניהם נמצא גם הנזיר שמכר את הפררי שלו. ההודים לעומת זה יודעים לסחוט כל רופייה מהשיגעון הזה, הם יודעים לשווק את סחורתם בכישרון, ומציעים לכל מיני יאפים מזון מיוחד שהוא בסך הכל חטיפי עדשים או שעועית יבשה.  .

גם אנחנו לקחנו פה כמה שעורי יוגה, כל הודי שני כאן הוא מורה ליוגה או לאימון רוחני. היה די נחמד, אבל לא קשה להבחין שגם בתחום הזה יש המון חיקויים זולים שמוכרים לתיירים פתאים. 

החלטנו להישאר כאן עד סוף הטיול, פשוט ברחנו מהערים הסואנות והמטונפות של הודו.

לכאן הגענו מווארנסי, עיר היושבת על הגנגס ומונה 7 מליון תושבים. זו עיר המקודשת להינדים. הביקור בעיר היתה חווית הטיול, פשוט קשה לתאר  את הודו מבלי להתייחס לווארנסי. אפשר לומר שזו ה"תמצית" של הודו, ממש קשה לי לתאר במילים את החוויה.

הרחובות של העיר נראים כמו נהר ענק הזורם בערבוביה אדירה, זרמים של אנשים, אופניים, ריקשות, ומכונית שרובן מדגם טאטא , שהן אותו מודל משנות החמישים ומייצרים אותן בהודו. בתוך ההמון הזורם הזה צועדות להן פרות שבאורח פלא הן מצליחות לא לעצבן אף אחד וגם לא קורה להן כלום. בין לבין משוטטים חזירים, וקופים קופצים מפה לשם. אם במקרה החזקת תפוח ביד, הוא מיד ייחטף ע"י איזה קוף עובר אורח.

בנוסף לכל השאון הזה, על עמודי החשמל מותקנים רמקולים ענקיים שמשמיעים לרווחת הציבור מוזיקה קצבית הודית ומונוטונית שנותנת את הקצב לכל הזרימה הזו.

מידי פעם עוברת תהלוכת חתונה משהו בסגנון הכנסת ספר תורה בשכונות ירושלים, אבל במקום ספר תורה על המכונית, יושב החתן על סוס מקושט ומעוטר בזהב ואדום ומלווים אותו נגני תופים וחצוצרות ומשני הצדדים שורות של נערים הנושאים שרשראות של מנורות צבעוניות מהבהבות המחוברות לגנראטור נייד שנסחב ע"י אדם או עגלה. את הכלה לא ראינו. כשהיינו בג'ייפור הזמינו אותנו לחתונה כזו, אבל על כך בפעם אחרת. 

מהרחובות הראשיים שהם בס"ה כבישים ללא מדרכות, מתפצלות הדרכים והופכות לסמטאות צרות המובילות בד"כ לגנגס. רוחבן של הסמטאות הוא כמטר אחד עד מטר וחצי ובאורח פלא הן מצליחות להכיל דוכנים, אנשים, פרות, חזירים ואפילו טוקטוקים. בצידי הסמטאות יש כוכים שבהם יש מסעדות קטנות ועשנות ובהן מבשלים על קדרות עתיקות ושחורות . פה ושם אפשר לראות עמדות אינטרנט. מסורת עתיקה לצד חידושי הטכנולוגיה. לפחות במה שקשור לדרישות התיירים. לא להאמין עד שרואים.

מערכת החשמל של וארנסי היא פלא עולם, מספיק להרים את העיניים ולמעלה בליל של חוטים, אין שום מודעות לסכנה ובאורח פלא גם לא קורא כלום. חוץ מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זו הסיבה שאני שולחת את המכתב בפקס, משום שכמה פעמים אחרי שכתבתי מכתב ארוך ועוד באנגלית , היתה הפסקת חשמל והכל התנדף...

אז תארו לכם, שכמה פעמים בערב, בתוך ההמולה החשמל נפסק כמה פעמים , האנשים לא מתרגשים ובכל חנות יש כמה לוקסים בהיכון. למרות הכל נראה שבתוך הכאוס הזה יש איזה הגיון. באינטואיציה שלי אני מרגישה שיש הגיון אך לא הצלחתי לפענח אותו.  

המוות בוארנסי הוא הרבה יותר דרמטי למסתכל בעיניים מערביות, והרבה יותר טבעי על פי ההתנהלות ההודית. אבל המעבר מעולם לעולם זוכה כאן לטקס לא פשוט.

המוני אנשים באים מכל רחבי הודו למות בוארנסי. מראה של לוויה שבה המת נישא על אלונקה עטוף בבד כתום ומוזהב הוא דבר שכיח. העשירים יכולים להרשות לעצמם שריפה על גבי ערמת עצים,  ואילו האחרים נשרפים בקרמטוריום, האפר כמובן מפוזר בגנגס הקדוש. פרות שנחשבות קדושות, נשים וילדים אינם נשרפים עם מותם אלא נקשרים לאבנים כבדות ומוטבעים בנהר. על גדות הנהר יושבים המוני  נכים, זקנים מצורעים ופשוט מחכים למותם. עם זריקת האפר, ההודים מגישים לנהר הקדוש הרבה זרים של פרחי טגטס כתומים וצהובים ועדיין חידה בעיני איפה הם מגדלים את כמויות הפרחים העצומות האלה.

הנהר מחזיר את הפרחים לגדות הנהר והפרות שמסתובבות שם חופשיות מלחכות את הפרחים. באותם מים רואים שאנשים הבאים לחוץ ולטבול כל בוקר בנהר, באותם מים הם מסתבנים ומתרחצים ומשפשפים שיניים ואולי בזכות קדושת הנהר הם לא חולים.

בבוקר יצאו החברה לשייט על הנהר, אני לא רציתי לדרוך על הסירה הרעועה שמעולם לא היתה בה חגורת הצלה, המחשבה על מצב שבו אירטב במי הנהר העבירה בי חלחלה, נשארתי במלון, נהניתי ממקלחת חמה  ואחר  כך פטפטתי עם המנהל שדבר אנגלית רהוטה. כששאלתי מנין המים שזורמים בברזים, הוא השיב לי בטבעיות : "מהגנגס כמובן"....על המים שמהם הכינו את הקפה כבר לא העזתי לשאול.  בכל זאת עדיין אין לי סימנים של קדחת או הרעלה אחרת.

דבר בולט נוסף הוא שכל דבר ששיך לטבע, ההודים מקבלים אותו גם אם זה משהו דוחה כמו צואת אדם או פרה.

יש פה איזו הרמוניה שבאופן פרדוכסלי מסתדרת פה עם כל הלכלוך והזוהמה, הפרות, החזירים, הקופים והכלבים. הדבר היחידי שמפר את ההרמוניה הם הפלאסטיקים. מה שבא מהטבע חוזר לטבע, יש איזו מערכת מיחזור טבעית. מה שהאדם זורק אוכלת הפרה, מה שהפרה משאירה אוכל החזיר שמשמש מעין שואב אבק חי ומנקה כל חלקה. גם הקופים והכלבים תורמים את חלקם לאיכות הסביבה . רק הפלאסטיקים והניילונים ששום יצור אינו חפץ בהם מפרים את האיזון! כשאני מדברת על פלאסטיק, אני מתכוונת לכל האריזות חוץ מבקבוקי שתייה.

בקבוקי פלאסטיק לא נראים בשום מקום. השימוש במים בבקבוקים הוא אדיר ועמו פסולת הבקבוקים הריקים שנשלחים למיחזור. לא מעט הודים מתפרנסים מאיסוף הבקבוקים. אם הנחת לצידך בקבוק מים מלא, הוא לא ישאר שם חצי דקה. תמיד יהיה איזה ילד או זקן שיאספו אותו. בדיוק כמו שאת התפוח חטף הקוף.

מידי פעם רואים שלטים המעודדים חיסכון במים ובנייר. לרוב ההודים שדברנו אתם יש מודעות גבוהה לאיכות הסביבה ומיחזור, למרות שמערכות הסניטציה שלהם כמעט לא קיימות.

ההודים אלופים בתיקונים, שום דבר אינו נזרק. בציד הדרכים יש עשרות גרז'ים, או ליתר דיוק עמדות לתיקון צמיגים. ההודים נוסעים על צמיגים שחוקים עד דק ומתקנים אותם בלי סוף, שום צמיג אינו נזרק אלא הופך לחומר גלם לתיקון צמיג אחר או לזוג סנדלים לתפארת.

ואם הזכרתי צמיגים איך אפשר לפסוח על חווית הכבישים.  הכבישים ממש זוועתיים. אוטוסטראדה זה כביש באיכות של "כביש הבקעה" וכאשר מתכננים נסיעה בת 200 ק"מ צריך לקחת בחשבון לפחות 8-9 שעות.

כי צריך  לקחת בחשבון שאתה נוסע בשיירה על כביש שבו מסלול אחד לכל כיוון, את הפנצ'רים בדרך, אם לא שלך אז את אלה שלפניך שחוסמים חצי מסלול, וגם קורה  שפתאום האוטו עוצר, הנהג יורד מהאוטו ומנמנם על מיטת נצרים ב"תחנת מנוחה" שכמוה נמצאות לאלפים לאורך הכביש. הנהג ינוח ויאכל איזה בצק מטוגן מקומי, והנוסעים יישבו בשקט ויחכו בלי להתלונן או למחות. בהודו כל המושגים על מרחק וזמן מקבלים משמעות חדשה. ובכלל, אתה נוסע ממקום למקום לא כאשר אתה צריך אלא כאשר יש תחבורה. על הנסיעות בהודו אני יכולה לכתוב עוד עשרה עמודים.

ההודים נחמדים באופן מיוחד, מסבירי פנים ותמיד מוכנים לעמוד לשרותך, כמובן עבור כמה רופיות. למדנו שלכבודנו הם מקפיצים את המחירים פי שלש. יש תעריפים למקומיים (שבדרך כלל לא קונים) ויש תעריפים לתרמילאים צעירים, שמתמקחים גם על משהו שמחירו חצי שקל, ויש תעריפים לאנשים כמונו, "זקנים ועשירים", ולא משנה מאיזה ארץ.  הם גם לא מחמיצים שום הזדמנות לרמות אבל בהמון חן וחיוכים וקשה לכעוס עליהם, רובם כל כך עניים. הם מוכרים כל דבר, במיוחד הילדים שמציעים למכירה זרי פרחים נבולים, גרוטאות שהוסבו למשהו שימושי , כמו פחית שהפכה למסרק למשל, או כלי נגינה מאולתרים תוצרת עצמית.

אנו קונים אותם (אחרי מיקוח כמובן)  ונותנים אותם במתנה לילדים אחרים בתחנה הבאה. עטים ושמפו זה כנראה להיט . לשמחתי הבאתי מלאי של עטי פלאסטיק זולים ושמפו באריזות קטנות. אין לכם מושג איזו שמחה אפשר לגרום לילדה הודית בד"כ יפיפייה במתן שפופרת קטנה של שמפו.

אני יכולה לכתוב עוד המון על החוויות שעוברות עלינו יום יום, אבל באתי לטייל ולא לכתוב.. אין לי ספק שזה טיול שונה מכל הטיולים. הודו בהחלט גורמת לי ולאחרים להתבונן על עצמינו ועל החיים במשקפיים קצת אחרות. כאן מתחדדת בחריפות העובדה, שאפשר לחיות רק עם מה שהכרחי, וכמה אנחנו שבויים בתוך החפצים שאנו אוספים לעצמינו. יחד עם זה הודו מסמלת את כל אי הצדק האנושי. יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לחזור הביתה. והרבה רגעים שאני מתכננת את המסע הבא להודו. החוויות שלנו שונות מהחוויות של הילדים שלנו, אבל אני בהחלט מבינה מה משך אותם לכאן. ועל כך בפעם אחרת.
נ.ב בטיסה  מקוג'ארו לוראניסי נרפאתי מפחד הטיסה שלי, וזה כבר סיפור בפני עצמו. 

שלכם באהבה

עצמונה

                

עושים "סדר" במדבר

כבר כמה שנים אנחנו מפנטזים, שאנו לוקחים את המשפחה, קערת הסדר, כמה הגדות ויורדים לחגוג במדבר.

איך שהוא אף פעם לא הצלחנו לממש את החלום. פעם הילדים חגגו עם משפחת " הצד השני", פעם היו אורחים, והרבה פעמים היו אין סוף סיבות ותירוצים אחרים.

הפעם עמדו הכוכבים לצידנו, ולמרות שעד הרגע האחרון לא האמנו שאכן אנחנו פטורים מ"סדר" בבית,  ירדנו דרומה.

בצהרי ערב החג הגענו ל"חאן השיירות" על טפינו ומקנינו רכבינו וציודנו, ואפילו זיכינו את הנכדים באפיית מצה כשרה למהדרין מקמח שמור וממים שלנו. בדיוק כמו שאפו בני ישראל בחיפזון גדול. חוץ מקערות הפלאסטיק כמובן...

את ערב החג ערכנו באוהל בדואי גדול כשירח מלא מאיר את השמים הצלולים. פה ושם עשינו ויתורים קטנים כמו שולחן ערוך וקייטרינג שהזמנו, כי הרי חלק מהרעיון הוא לצאת לחירות גם מהבישולים והכלים.

השקט והרוגע המדברי פעלו על הילדים כמו סמים מרגיעים. חיברנו לכבודם "הגדה" מקוצרת  ושיתפנו אותם בהמחזת והצגת האירועים ההיסטוריים, אם כי פה ושם התערבבו להם פורים ופסח, המן ופרעה, מצריים ושושן.

יחד איתנו הגיעו ל"חאן" עוד אורחים שירדו למדבר לעשות את ה"סדר", והמשותף לכולם היה הרצון להתנתק מהרעשים של העולם המודרני, מטלויזיה, רדיו, מחשבים וסלולרים ובעיקר מהמתכונת השגרתית והמוכרת של החג.  

הגיעו עוד כמה חבר'ה צעירים ששרו את ההגדה בלוי גיטרה לאור המדורות, וכמה משפחות שנמלטו עם ילדיהם הקטנים מנשיקות רטובות של דודות קשישות וארגנו לעצמן סדר על מחצלות באוהל.

והיתה קבוצה של איזה שלושים גמלאים שמטיילים ביחד עוד מתקופת "הצופים" ולבשו חולצות שהיה כתוב עליהן  "אנחנו עושים סדר במדבר", אולי בכדי שתישאר להם איזו הוכחה להרפתקאה שלקחו בה חלק. כנראה  אמרו לילדים ולנכדים שלהם שישחררו אותם הפעם, ושיסתדרו לבד, וערכו לעצמם שולחן לאור הירח עליו פרשו את מיטב המאכלים שהביאו איתם, ולא ויתרו על מרק העוף עם הקניידלך שבעבע בסיר והפיץ ניחוחות של חג.  

והיתה אם חד הורית עם בנה בן השש והכלב, שספרה לנו כי כל חג היא לוקחת את ההמשפחה הקטנטנה שלה ואת האוהל המתנפח  ויוצאת למסע בטבע, וזה היה כל כך טבעי כשהצטרפה לשולחן שלנו.

וכמובן היתה המשפחה שלנו, משפחה מצורפת ששמחה להיפגש ולהיות יחד, ובראש השבט הזה עומד ראש המשפחה שלנו, שדואג וטורח ופועל ללא לאות להדביק ולאחד את כולנו.

ובחצות הלילה, כשהירח עמד ברום השמיים והאיר את הגבעות הדמומות שסביבנו, הילדים נרדמו באוהל הגדול, ואנחנו לגמנו את הכוס המי יודע כמה על המרפסת של ה"צימר", יכולנו לסכם ולומר כי השנה הפכנו את ה"הגדה" לאגדה.

קישור : "חאן השיירות" -http://www.shayarot.co.il/

על שפת ים כנרת, אכסניה קסומה ולא מפוארת

לפני הרבה הרבה שנים, באחד הטיולים שלנו בטורקיה האחרת, הגענו לפנסיון קטנטן בחוף הדרומי, מרחק שעה מקונגלומרט בתי המלון המפוארים ו״הכל כלול״.

לאכסניה הזו אפשר היה להגיע רק דרך הים בסירת מנוע קטנה שהושטה ע״י אחד מבעלי המקום שאסף אותנו משדה התעופה בדלאמן.

באכסניה הזו היו בקושי שבעה חדרים, נקיים ולבנים. לא היתה טלוויזיה, גם לא רדיו, ואפילו הטלפון היה לשימוש בעלת המקום בלבד. חדר האוכל היה תחת גפן ירוקה על שפת המזח הקטן, ששימש יכטונרים מעטים שעגנו שם לשתות בירה קרה או להביא מכתבים לבעלת הבית.  המחיר היה זול מאד  ובכל ביקור הרגשנו שאנחנו רוצים להישאר שם עד סוף הימים. החלטנו לספר על המקום רק ליחידי סגולה, שנשבעו  שלא יבואו בטענות כאשר תהייה הפסקת חשמל כאשר הגנראטור יחליט לנוח, או שהציקדות יזמרו כל הלילה, לא יתלוננו שאין טלוויזיה, רדיו  ושל״מרכז הקניות״ אפשר להגיע רק דרך שביל עפר צר במרחק הליכה של 20 דקות ויש בו רק מכולת כפרית וכמה בתי קפה למקומיים. והכי חשוב, שלא יפריעו את מנוחת הנופשים האחרים.   

לפני כשלש שנים התקשרנו להזמין מקום. התברר לנו שהכול תפוס כבר לשנתיים הבאות והמחירים דומים לאלה של מלון חמישה כוכבים. הסתבר לנו כי על המקום הזה, שיותר אין בו מאשר יש בו, יש הרבה קופצים, במיוחד נופשים גרמניים שסוגרים סוויץ' לחודשיים ומוכנים לשלם עבור התרפיה הזו המון כסף. 

השבוע  נזכרתי בנוסטלגיה בפינה הקסומה בשוליים של טורקיה, כשהחלטנו לצאת לגליל  לפני שהירוק ידהה ויצהיב.

את חניית הלילה שלנו בחרנו לעשות בפינה קסומה על שפת הכנרת. 

אני לא הולכת לגלות על גבי הפוסט איפה נמצא המקום גם לא אפרסם את שמו. כמו עוד כמה פינות קסומות שגילינו בעולם, הוא שמור רק לבעלי סוד. 

אבל דעו, שמי שאוהב בתי מלון גדולים, רצפות שיש, שולחנות עמוסים באוכל ותכנית בידור בערב, שלא יתאמץ.

החדרים מרווחים אך צנועים. כמעט ספארטנים. מצעים לבנים ונקיים, ושירותים בסיסיים. זהו. לנו זה  הספיק.

הכנרת שהציצה לנו מהחלון הנעימה את שנתנו יותר מאשר בכל חדר ״לוקסוס״.
במקום מועדון לילה יש פינת התבוננות פנימית ומדיטציה. 

כג׳סטה לאורחים מתמידים, בעלי המקום אפשרו לנו להכין בעצמנו את ארוחת הערב שלנו בגינה של המקום ואפילו סייעו לנו בלוגיסטיקה.   

 אני מקווה שהמקום הקטן והקסום הזה לא ייכנע ליזמי הנדל״ן או לעשירים מאירופה, או לסתם ישראלים מתלוננים, ויאפשרו גם לילדי ולנכדי ליהנות מהקסם הזה. 

ואם בכל זאת הצלחתם לגלות את שם המקום, אני מזהירה כי המקום הזה ממש לא מתאים למשפחות עם ילדים קטנים. צריך לטפס מחוף הים ועד החדרים. החוף סבוך, ואין תוכניות בידור משום סוג. ובבקשה, אל תעבירו הלאה....  


  ומי שרוצה כמה תמונות מוזמן להכנס לקישור:       על שפת ים כנרת

פינת המציאות

                                                                   נקיונות פסח מזמנים לנו מציאות שונות שהסתתרו להן במגרות
                                                                   נידחות.

השבוע הייתי אצל אמא ועזרתי לה למיין ערמה של ניירות וצילומים שנחו בארון כשלושים שנה. ובערמה, בין ערמות צילומים, מכתבי אהבה נשכחים והמון אגרות "שנה טובה", מצאנו מברקי ברכה שנשלחו לשמחות במשפחה, בתקופה שטלפון לא היה מצוי בכל בית ושיחה עלתה ״הון כסף״ ובטח לפני שחלמו על אימייל.

לשלוח מברק היה כרוך בטרחה וממון. היה צריך ללכת לדואר, לעמוד בתור, ובינתיים לחשוב על נוסח קצר וקולע, כי כל מילה עלתה כמה לירות ומחירו של מברק יכול להגיע למחירה של מתנה יפה אילו היה מסתייע בידי השולח להגיע לשמחה. 

מספר המילים במברק העידו על מצבו הכלכלי של שולח הברכה, או לפחות על קרבתו והערכתו לבעל השמחה. 

היו כאלה שבחרו בנוסח המוכן שסיפק משרד הדואר על נייר מעוצב, משהו המקביל להודעות האוטומטיות בסלולרי שלנו. 

בין הניירות מצאתי כרטיס ביקור של  אימי שניהלה את "משכית" בעירנו. 

יותר מכל, הכרטיס הזה הוא תעודת כבוד לאמא, אשה פורצת דרך, שהעזה ופתחה גלריה לעבודות מלאכת מחשבת "משכית".

נגד כל הסיכויים, בתקופת המיתון של אמצע שנות ה-60, שכולם אמרו "שהאחרון שעוזב את שדה התעופה בלוד (עוד לא נקרא נתב"ג) יכבה את האור".... 

בימים ההם כשעדיין כולנו לבשנו "אתא", ואפנת העילית של נשות העיר היתה מעוצבת על ידי התופרת השכונתית, פרצה אמא עם השמלות המרהיבות של פיני לייטרסדורף ורוזי בן בן יוסף, שנכנסו לפנתאון האפנה הישראלית. במקום כלי חרסינה ששמשו את אוהבות הסטיילינג, היא הביאה כלי קרמיקה מצויירים עבודת יד, תכשיטי כסף מודרנים, והרבה עבודות יד ששימרו אומנויות של עולים חדשים.

רק שתדעו, שכל מה שקניתם אצל אמא בגלריה מבוקש היום בשווקי האיביי ושוקי הפשפשים של מחפשי המציאות. 

לנו, לצערי, נשארו רק כמה כרטיסי ביקור.  

אבל המציאה האמיתית מבחינתי, היתה תמונה של בת אחותי שרל׳ה, שהתקשטה לכבוד יום הולדתה.

מאז ומתמיד היתה שרל׳ה ילדה מיוחדת. היום יהיא כבר נשואה ואמא נהדרת לילד מקסים. ותמיד רואה את העולם במשקפיים ורודים.

לא יכולתי למצוא תמונה יותר מתאימה לבלוג שלי

תודה שרל'ה. 

ימים של חלב דבש ומלח - הרהורים בעקבות כנס הלדינו

באחת הפגישות של ״מועדון הקוזינות״, חפשנו רעיונות אייך להעשיר את מפגשי הגיבוש שלנו. 

מפה לשם, החלטנו לצאת יחד ל״כנס הלדינו - ימי חלב ודבש״  שמתקיים כבר שנים רבות. שילוב של ימי כייף בים המלח, העשרת המודעות האתנית שלנו, וכמובן החוויה המשפחתית. 

אז נרשמנו חצי שנה מראש, ויצאנו לטיול השנתי, שאנו מצוידות במזוודות מתפקעות מבגדים מיותרים, תרופות, על כל צרה שלא תבוא,  והרבה מצב רוח טוב. לקוזינות הצטרפה גם סבתא רבא נושאת הלפיד הכמעט אחרונה של תרבות הס״ט שהולכת ונשכחת במשפחה. 

על הכנס לא אספר לכם, חוץ מהעובדה שהיה מעניין, מעשיר ובעיקר דוגמא לארגון ותכנון מופתי.

לא פלא שנערך כבר שנים רבות, ומדי שנה מתרחב מעגל האנשים שמזהים את עצמם כצאצאים של יהודי ספרד שהתפזרו בעולם.

בצופן הגנטי שלי טבועה העובדה שאני צאצאית של יהודים מגורשי ספרד שהגיעו במאה ה17 לחברון.  

למרות שאימי נישאה לאשכנזי מוחלט, היא היתה חוזרת  ומזכירה לנו את המוצא המיוחס שלנו כאילו מדובר לא פחות ולא יותר מאשר בהשתייכות לנצר מלכות.  

ואני קבלתי את התואר, שלפחות בקרב יהודי ירושלים הזקנים זכה למנוד ראש של הערכה.

אבל שישים שנה מאוחר יותר, ואולי בעקבות הכנס, אני שואלת את עצמי מה מחבר אותי לתרבות זו ומה אוכל להעביר לילדי.

תרבות הלדינו היא בעיקר תרבות וורבאלית. העושר התרבותי שלה בא לביטוי בשפה.

ידע, פתגמים ושירים, הם הנכס העיקרי, שיכלו לקחת איתם יהודים שגורשו, התחבאו, וחיו שנים בתנועה מתמדת. מתוך השפה אפשר ללמוד על היהדות המפוארת שהתקיימה בספרד לפני הגרוש וזו שהתגבשה לאחריו. בשפה יש רבדים גלויים ורבדים סמויים, מתוך השפה אפשר לשחזר את אורח החיים, הנופים, האנשים  המאכלים החוכמה וניסיון החיים. באמצאות השפה שמרו היהודים על זהותם במשך חמש מאות שנה.  

ואני, דומה כי נפלתי בין הכיסאות ויצאתי קירחת מכאן ומכאן. 

בבית אבא, למרות שכולם ידעו יידיש, הקפידו לדבר עברית. אבא, שלחם על מדינה עברית , לחם גם  על תרבות עברית וכמו רבים בדורו, האיידיש סמלה עבורו את הגולה שיש להתנער ממנה. וכך החמצתי את לימוד השפה העסיסית הזו שהיא תאומתה האשכנזית של הלדינו. 

אימא, שלא היה לה עם מי לחלוק את שפת הלדינו בעירו של אבי, הביאה לביטוי את שורשיה בהאכלת המשפחה המורחבת במטעמי המטבח הספרדי, וזו מצידה  למדה מיד את הניואנסים בין בורקס לבוריקיטס, ובין בורמוואלוס לבומביליקס... . חוץ מזה,  עד היום, היא מתבלת כל אירוע קטן או גדול באיזה פתגם עסיסי  בלדינו, שלא לדבר על שמות תואר שמוצמדים לכל אדם, מוכר או זר.  כשאנו מבקשים כל הזמן "תרגום בבקשה!"  

את מעט הלדינו שאני יודעת  שמעתי בבית סבא וסבתא בירושלים, לשם הגעתי רק בחופש הגדול.  

פה ושם נחרטו בראשי מילים ופתגמים שהתעופפו באוויר מעורבים בעברית צחה. 

אני, וכנראה גם רבים ורבות כמוני, מה מחבר אותנו עם תרבות הלדינו חוץ מכמה שירים, כמה פתגמים  וסגנון בישול? 

ואני שואלת את עצמי , מה אוכל להעביר לילדי ונכדי שהם כבר תמהיל של כל עדות ישראל, ספרדים, ורוסים ופולנים, ייקים, וצ׳כים ומי יודע איזה עוד קומבינציות אתניות או גנטיות ירכיבו את צאצאיהם. וטוב שכך. 

את שפת הלדינו העשירה , לא אוכל להנחיל להם, חוץ אולי מהברכה המסורתית של ליל שבת שאנו מקפידים לשמור. אולי כמה פתגמים ושמות תואר מצחיקים וכמה מאכלים. 

נשארו הסיפורים ההיסטוריים על אבות אבותיי שהגיעו לארץ, על סבא רבא חיים ישועה בג׳איו שהיה רוכש האדמות הראשון ובשנת 1807 רכש למעלה מ800 דונם בחברון על מנת ליישב שם יהודים בארץ אבותם.

והמעשה ה״ ציוני״ שלו הקדים את אנשי עלייה ראשונה ורוכשי הקרקעות של פתח תקווה. 

אני מקווה שיזכרו את הסיפורים על משפחה ענקית שגרה בחברון והיתה אחת המשפחות החשובות בקהילה, אך ביום אחד בספטמבר 1929 נאלצה לעזוב את רכושה, חייה וקברי אבותיה ולהפוך למשפחת פליטים בירושלים. סיפור שחזר אולי על סיפור גרוש המשפחה מספרד ופורטוגל. למרות זאת הצליחה להתאושש ולהקים מתוך ההריסות משפחה לתפארת שהם חלק ממנה.  משפחה שהחליטה לשמר את הסיפורים, אך נפרדה מזמן ממפתחות הבית שלה בחברון. 

לדינו כנראה לא ידבר איש מנכדי, וכנראה גם  הרבה מצאצאי משתתפי הכנס בים המלח. 

אבל אני מקווה שתמיד יזכרו, שבפסיפס המורכב של אישיותם, יש אבן קטנה השייכת לקבוצה מיוחדת החולקת גורל משותף ותרבות מיוחדת ועשירה של צאצאי היהודים שחיו בספרד וגורשו ממנה. 

ואולי בעצם הסיפור של המשפחה שלנו הוא הסיפור של כל משפחות היהודים שתמיד ארזו, ונעו ממקום למקום, מרצון או מאונס, ומה שיכלו לשאת איתם הם צרורות של פתגמים, ושירים ובדיחות באיידיש או בלדינו או באלף שפות אחרות. 
האם הגענו לתחנה האחרונה? 


על "מועדון הקוזינות" בקישור:

http://roashhorot.blogspot.com/2010/10/blog-post_24.html

על הרב חיים ישועה בג'איו מחברון בקישור:

http://roashhorot.blogspot.com/2011/06/blog-post_16.html

ועוד כמה הגיגים על הנושא  בשני הפוסטים הבאים:
http://roashhorot.blogspot.com/2009/12/blog-post_29.html

http://roashhorot.blogspot.com/2009/11/blog-post_25.html