שכונת פקידי אפ"ק - שריד לבנקאות עם אידיאולוגיה

באחד ממסעותי לגילוי אוצרותיה המתעוררים של תל אביב הישנה, הגעתי ל"שכונת פקידי אפ"ק"  שמסתתרת לה בסימטה קטנה הניצבת לרחוב שפ"ר, בקרבת נחלת בנימין ושוק הכרמל.

על השכונה שמעתי מחברי ללימודים ג'ורג' איתן הורביץ, שסבו היה מזכיר הבנק בשנות העשרים ומשפחתו מתגוררת שם עד היום. גם לי קשר עם בנק אפ"ק, סבו של אבי, יואל ברש"ד היה גזבר הבנק כשזה נפתח בצפת ב 1910. סבא רבא זה אהב לבקר בתל אביב במיוחד בחורפים הקרים של צפת, ואילו חבריו התל אביבים השיבו לו ביקורי גומלין בקיץ התל אביבי החם והמהביל.  

לא תמיד זכו ראשי הבנקאות בארץ למשכורות אגדתיות, ל"מצנחי זהב" ולשאר הטבות מופלגות שבן תמותה מן העם לא יכול אפילו לחלום עליהן.

מנהלו הראשון של הבנק, דוד זלמן לבונטין, שהיה ציוני גדול והרבה לרכוש קרקעות בא"י במטרה ליישב בהם יהודים, קבע בזמנו עקרונות בנקאיים נוקשים. הוא דאג להפריד בין ההון לשלטון, ובקרב חבר מנהליו והמועצה שלו, הקפיד כי איש לא יכהן באחת המשרות של ההסתדרות הציונית על מנת למנוע ניגוד אינטרסים.

יחד עם זה דאג לרווחת פקידיו, שעד שנות השלושים מנו כ 70 בכל 8 הסניפים שקמו בארץ ישראל.

הוא קבע את העברית כשפת הפעילות בבנק ואפילו חיבר את "ספר השימוש" עם מונחים בנקאיים בעברית או בתעתיק עברי

לבונטין הנהיג את תשלום  משכורת בראשית כל חודש, וכן את הנהיג את ה"קביעות" בעבודה. הוא הקים את "קופת התגמולים" הראשונה, ששימשה גם כביטוח תאונות וגם כקופת פנסיה.

בשנת 1921 נבנתה בתל אביב שכונת מגורים עבור פקידי הבנק על אדמה שרכש לבונטין בשנת 1913. השכונה היא הראשונה שנבנתה במתכונת "חברות הרכישה" של פעם, שאיגדו מספר חברים שלהם מכנה משותף מקצועי או חברתי, כדוגמת "שכונות המורים", שכונת חברי "המקשר", ו"מעונות עובדים" שנבנו ברחבי הארץ בשנות ה30 וה40. המאפיין את השכונות האלה היה הדגש על מרחב ציבורי ירוק וקשר בין תושבי השכונה.

את השכונה הזו תכנן האדריכל יוסף טישלר . הבתים, שהיום נראים קטנים וצנועים, היו בתים מודרניים עם שירותים מקלחת ומטבח ונחשבו  מפוארים יחסית בזמן הקמתם.

במשך השנים נוספה לרוב הבתים קומה נוספת, בית אחד נהרס ובמקומו הוקם לפני כעשור בית מגורים בסגנון "הבין לאומי", הגינה העגולה שהיתה בחזית הפכה למגרש חנייה. רוב הבתים כיום סובלים מהזנחה קשה.

שוטטתי לי בין הבתים, טיפסתי בגרם המדרגות הצר והמפותל של בית הורביץ, והרגשתי את רוחות רפאים של העבר נוכחים בכל פינה.  איש מדיירי העבר לא פגשתי, אך באחד הבתים שנראים די מוזנחים מבחוץ, מצאתי את משרד העיצוב "טיקו". אחרי שעליתי במדרגות מתכת חיצוניות, נצבתי לפני דלת זכוכית מעוצבת, שהזמינה אותי להיכנס למשרד. נשמתי נעתקה למראה העיצוב המודרני והמינימליסטי של הסטודיו. כשיואב, מנהל המקום, הראה לי כמה פינות שדאג לשמר, וגם סיפר לי שמתחת לרצפת הפרקט מסתתרת הרצפה המצוירת ומחכה ליום שבוא יוחלט על שימור הבית כולו, לא היה לי ספק כי הבית נפל לידיים אוהבות.

בשנת 2014 לא היה לי מושג מה יעלה בגורל הבתים של סימטת שפ"ר, קשה להאמין כי כרישי הנדל"ן יניחו לה לחזור לימי תפארתה. להפתעתי ראיתי לאחרונה כי חלק מהבתים שופצו ושחזרו עם הקפדה על שימור פריטים והפכו לדירות יוקרה. נראה שהשכונה חזרה לימיה היפים. אך לעומת העבר שהדיירים היו פקדי בנק צנועים, היום רק בעלי ממון  יכולים להרשות לעצמם לגור בהן.

השכונה כפי שנראתה סמוך להקמתה

 עבודת רקמה של האמן איתן גורג הורביץ המתארת את השכונה בימיה היפים

החצר המרכזית הפכה מגרש חנייה

בית הורביץ

גרם המדרגות לגג של בית הורביץ

חלון בחדר המדרגות של בית הורביץ

אחד מבתי השכונה כפי שהיה

עוד בית שמצליח לשרוד

בית ששורד בקושי 

זכר למבואה 

פינה במשרד המעצבים "טיקו"ששופץ באחד מבתי השכונה

קישורים:

בנק אנגלו פלשתיין   בנק אנגלו פלשתין

שכונת פקידי אפ"ק  שכונת פקידי אפ"ק

תערוכת הרקמה של גורג איתן הורביץ  http://tlv100-eitan.blogspot.co.il/

מדיח מדחי לדחי

בעקבות לחץ מתון ועקבי של בני משפחה ואחרי שבועות של בדיקת שוק, איכות, מחיר ודרוג אנרגטי, סוף סוף נפל הפור, רכשנו מדיח כלים.
אחרי המדיח, שעמד תקוע יומיים באמצע הסלון, הגיע המתקין, אופיר, שבמהירות הצליח לתת לנו הרגשה שהוא לפחות בן משפחה מוכר ואהוב ובפרץ של רעננות נעורים פצח בהסברים מאלפים מה הם היתרונות האמיתיים של מדיח ובמיוחד מדיח מהסוג שקנינו. ״גרמנים ימח שמם, אבל עושים עבודה כמו שצריך״, הוסיף בשביל הפרוטוקול הציוני הגאה.
העזר, שבמשך עשרים ושלש שנות נישואינו לא בחל בהדחת הכלים, ניסה לסתור את הסבריו והחל לספר בשבח שטיפת הכלים הידינית. ״בגילך״, ניסה את כוחו המתקין, ״במקום לשטוף כלים, צא לך לטייל יד ביד עם זוגתך על שפת הים״, ״החיים שלכם יראו אחרת״ הוסיף כמי שמומחה לא רק במדיחים אלא גם בייעוץ זוגי.
אחרי שחיבר את המכונה לברזים והחשמל ,והדגים את הפונקציות שמכשיר הפלאים עושה , הוא המליץ להשאיר את הכפתור במצב האקו וללחוץ רק על הסטארט. ״אנשים בגילכם לא צריכים לשבור את הראש. כך זה יעשה לכם את העבודה בלי להסתבך״. ואני, שכבר פירמתטי לבד מחשב, חשבתי שהמדיח יספק לי אתגרים בתחום ההפעלה, ממש נעלבתי.
אחר כך החל לפרט את סעיפי  המחוייבות שלנו למדיח.
״דבר ראשון״ אמר, כשראה עם מי יש לו עסק, ״יש להפעיל את המדיח לפחות פעם בשבוע  ולא להתעצל ולהכניס גם את כוסות המים, על מנת שהדייר החדש שלנו לא ישכח את עבודתו״.
אחר כך התיישב ופירט את הציוד הנלווה המומלץ לשמירת חיי המדיח:
״מסנן אבנית, חשוב מאד במיוחד במחוזותיכם.!״
״אבל קראתי  באינטרנט שזה חארטה״ אמרתי.
״זה נכתב ע״י בעלי אינטרס״ מיהר לסתור אותי.
״מפחית מתח חשמלי, למקרה של נפילות חשמל, שדופק את לוח הפיקוד, שהוא החלק היקר ביותר במכשיר״. פסק בנחרצות.
הזדרזתי להביא ולהראות לו את המפחית מתח שקניתי במבצע בהוםסנטר, אך הוא הסביר כי למדיח דרוש משהו הרבה יותר רציני ( ויקר).
אחר כך הוא עבר לפירוט החומרים הנחוצים:
״טבליות ניקוי - חובה!״
״מלח נגד אבנית - חובה!״
״חומר מבריק- חובה לתוצאות מרשימות!״.
טוב, עם הברקות אני לא מתפשרת
״מנטרל ריח - אצלכם חיוני!  כי בטח לא תפעילו כל יום.״
בעלי שהחוויר, הציע לו בו במקום לקחת את המדיח הזללן בחזרה.
״פתחתם- קניתם!״ ענה,  עם זיק של חיוך לאייד.
חשבנו שסיימתו את העניין וחיש נתחיל בהדחה, ואז הגיע הפנץ ליין.
״אנחנו מציעים גם ביטוח״ הוסיף
״לא תודה״,  אמר בעלי, ספקן כפייתי לענייני ביטוח.
״דקה אחת, רק תביא איזה נייר ועט״ אמר הבחור.
הוא שרטט טבלאות, רשם מחירים, חיבר וחיסר , כפל וחילק.
הקטע המתמטי הזה של השיחה זכורה לי כענן שטשטש את מחשבותי , בדיוק כפי שקרה לי בשיעורי המתמתיקה.
בקיצור הבחור הצליח לכשף אותנו.
כרטיס האשראי נשלף, השקנו עם הבחור כוסות קפה, הוא שפע מחמאות על ההחלטה הנבונה שלקחנו. נפרדנו בחמימות של בני משפחה, לא לפני ששלפתי מההרד דיסק שלי שמות של כלות פונציאליות לבחור המוכשר והרווק.
הסכום הכולל של המכשירים, החומרים וביטוח חיים למדיח  לשש שנים, עלה כמו מדיח בינוני נוסף מתוצרת סין.
אחרי שהתעשתנו, הבנו, שכנראה עוד שש שנים נהייה בדרך לדיור מוגן, בטח נשכח איפה שמנו את הקבלה של הביטוח, ואת הכלים כנראה כבר תדיח הפיליפינית....

הרבה פחות שהוא בעצם הרבה יותר.

מאז שרקמתי לבנים שלי את כריכת ״ספר התורה״ בקיבוץ, עברו שלשה עשורים שבהן לא נגעתי ברקמה. השבוע הטילה עלי כלתי משימה, לרקום את ״שקית החלה״ של נכדתי בגן.

קשה לומר שחל שיפור במלאכת הריקמה שלי מאז ימי לימודי בכתה הקדם מקצועית, שננזפתי ע״י המורה אסתר טוביאש, על חוסר דיוק ורשלנות תפירת התכים.

אבל לא עלי אני רוצה לכתוב. "שקית החלה" היא חלק מסיפור הגן של נכדיי.

הילדים שלי זכו לגדול בגנים בקיבוץ. הילדים שלי בחרו לשלוח את ילדיהם לגן, שמזכיר להם את ערש ילדותם.

הם בחרו בגן שעולה להם הרבה יותר מכל גן אחר, רק על מנת לקבל בו פחות מהגנים הציבוריים.

הם משלמים הרבה, משום שיש פחות ילדים בקבוצה

הם משלמים הרבה, על מנת שיהיה בו פחות אוכל תעשייתי, אלא תפריט מבוסס על קטניות, ירקות, טחינה ומעט מאכלים פשוטים בסיסיים ובריאים.

הם משלמים הרבה, על מנת שלא תהיהי בגן טלויזיה.

הם משלמים הרבה, על מנת שלא יהיו בגן הררי צעצועים מפלאסטיק, אלא שחלק מהפעילות הקבועה בגן היא בניית משחקים מגרוטאות, וחומרים שמוצאים בסביבה.

הם משלמים הרבה, בכדי שלא יהיו קבלות שבת , מסיבות וימי הולדת, עם מוסיקה רועשת וכמויות של ממתקים.

הם משלמים הרבה, על מנת שהילדים הבוגרים ( בני ארבע וחמש) ישתתפו בשטיפת הכלים אחרי הארוחה ובסידור הגן.

הם משלמים הרבה, על מנת שילדיהם ישתתפו כל בוקר באפיית הלחם שאותו יאכלו בארוחה הבאה.

הם משלמים , שלא יביאו להם פעם בחודש מישהו עם ארנב בסל, שכל ילד יזכה ללטפו, אלא מסתובבים ליד האווזים שהם מגדלים ואחראים להאכלתם יום יום.

הם משלמים הרבה, כדי שילדיהם לא יקבלו שניצלונים מעובדים, אלא ירקות  מגינת ירק שהעבודה בה היא חלק משגרת יומם.

הם משלמים הרבה,  בכדי שילדיהם לא יהיו במקום שבו משתדלים לבדר אותם, לרצות אותם ובמיוחד את הוריהם, באין סוף פעילויות , אלא במקום שבו מלמדים את הילדים להתנסות, להפעיל את הדמיון, לראות איך דברים נעשים ולקחת חלק בעשייה, והכי חשוב, אם הם נכשלים במשימה, הם עוזרים להם לנסות שנית ולחוות חוויה של הצלחה.

הם משלמים על מנת לא לקבל "חוגי העשרה" ואין סוף גרויים חיצוניים, אלא למידה מתוך התנסות במרחב וביום יום.

אם תשבו מחוץ לגן תוכלו לשמוע ילדים משוחחים זה עם זה. מקשיבים ומכבדים.

ילדים שמודים יום יום, כחלק מטקס יום יומי, על אור החמה, שפע האדמה ומטר השמיים.

  הילדים שלי ועוד לא מעט  הורים כמותם  משלמים הרבה בכדי לקבל הרבה פחות.

  אבל הפחות הזה הוא כל כך הרבה.

אינני יודעת עד מתי יוכלו לשאת בנטל הכלכלי הזה,

ואני שואלת את עצמי, מדוע משרד החינוך לא מאשר את צרופו של הגן למערכת גני הילדים שזכאים  מגיל שלש לחינוך חינם?

כששר החינוך מהלל את החיבור של התלמידה שכתבה ביקורת על מערכת החינוך והפליג בשבח הבחירה, ירד במחילה, כבודו  לגנים, ויראה במו עיניו איפה הכל מתחיל. ובבקשה, יאפשר כבודו להורים לבחור מבלי לפשוט את הרגל. 

שמונה גלויות מברלין

גלויה 1

לפני שנסעתי קבלתי החלטה, לא לקחת איתי מצלמה.

כשאני מטיילת עם מצלמה אני עסוקה להכניס את המראות למסגרת.

במקום להסתכל מבעד לעיני אני מתבוננת בעיני העדשה.

לטייל בלי מצלמה זה להשתחרר מצורך אנושי ורכושני לקחת איתי את את החוויות.

אני מודה שזה לא קל להחליט, שסרט הצילום יישאר בראש, עד שיגיע יום התפוגה. וגם שלא תהיינה תמונות להראות למשפחה. (לא מדויק, מיכל צילמה המון) 

יש דברים שאפשר להכניס למסגרת העדשה, אבל שום מצלמה לא היתה מצליחה להעביר את התחושות שהעיר הזו העבירה בי. ובטח לא את הגוש הענקי שיושב בגרון ולוחץ על הלב . והגוש הזה, היה החוויה החזקה ביותר שלקחתי משם

גלויה 2

ההחלטה לנסוע לגרמניה היתה לא קלה.

גרמניה מעולם לא היתה במפת התיירות האישית שלי.

לנסוע לברלין זה לא כמו לנסוע  לפריז או רומא,  בכל פינה יש תזכורת לעבר. התזכורות הן מרומזות יותר ומרומזות פחות, בכל מקום פזורים שמות, על אבני פליז המשובצות במדרכות, על שלטים: ״פה חי , נלקח , נרצח...״. 

אנדרטות  הנצחה מעוצבות, מפוזרות בעיר. מי שרוצה מבחין בהן ומי שרוצה מתעלם.

בעוד שבכל מקום בעולם, כשאני פוגשת אנשים, אני מתייחסת אליהם, ולא תמיד מעסיק אותי הרקע המשפחתי שלם. בברלין, קשה היה לי להתייחס לאדם כפי שמופיע לפני, תמיד קפצה השאלה בראשי, מה הקשר שלו עם הנאצים. הוריו? סבו? אולי אפילו הוא  עצמו.

אין שליטה על זה.

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 3

אנחנו יושבות ברכבת s2 שלוקחת אותנו לווילה שבה נערכה ועידת ואנזה. מולנו יושב זוג חייכני שהסתבר שהם מגאנה. כשאמרנו להם שאנחנו מישראל אורו עיניהם. הם היו בישראל לפני כמה שנים ואהבו אותה מאד, יש להם חברים בישראל. הם מעריצים את ישראל, ״אתם הישראלים, מאד אמיצים״ הם אומרים לנו. הם לא הסתירו את ההערכתם הרבה למדינתנו. 

במושב המקביל יושב בחור גרמני כבן שלושים. כשהוא שמע שאנחנו מישראל, הוא קם ממקומו ובקולי קולות הצהיר באנגלית עילגת ״אתם היהודים אתם עם נבחר! אתם מבורכים״. ״אתם עם מיוחד״ מוסיף, לרגע נדמה לי שהוא מחפש איזו הילה מעל ראשי.
 ״אני מוזיקאי״ הוא מכריז בקול. גוצי מוציאה מהתרמיל דגלי ישראל קטנטנים ונותנת לזוג ולבחור. אנשים מסביב מתבוננים, קשה לראות שינוי בהבעת פניהם. הזוג מגאנה יורד מהרכבת. 

הבחור מתיישב לידנו, יש כנראה משהו בעובדה שאנחנו ישראליות שמסקרן אותו. הוא לא מפסיק לדבר. הרכבת ממשיכה ונוף השיכונים מתחלף בבתים פרטיים קטנים ומטופחים. ״זו שכונה עשירה״ מסביר. ״בשכונה הזו יש הרבה יהודים״ הוא מוסיף, ״ליהודים יש הרבה כסף, היהודים עשירים״. הוא משתמש במילה גאלט,(כסף), ומלווה  אותה בתנועת יד של ספירת כסף. די ברור שהבחור קצת ״שרוט״, אבל אין ספק שהוא אומר בקול מה שרוב הנוסעים הדמומים מסביב חושבים. 

הסצנה הזו  מתרחשת בדרך לווילה וואנזה, שם בישיבה של 90 דקות החליטו בכירי אס. אס. על ״הפתרון הסופי״. 

                                 

גלויה 4

האנדרטה לזכר השואה של ליבסקינד, תקועה לברלינאים בשטח הנדל״ן הכי יקר בעיר.

ליד הבונדסטאג ושתי פסיעות משער ברנדנדנבורג.

לעומת כיכר העם הירוקה שמשתרעת למרגלות בניין הרייכסטאג, כיכר הזיכרון מכוסה במלבני בטון אפורים. כמו קברים עצובים. 

שתי ילדות בלונדיות חמודות הגיעו. הילדות עלו על הקוביות האפורות והחלו מקפצות מקובייה לקובייה. ההורים נזפו בהן, אך הן המשיכו לקפץ ולצחקק. התבוננתי מרותקת לניגוד בין החיות הצבעוניות הילדותית והתמימה ובין הקוביות האפורות של האנדרטה.

אני שואלת את עצמי האם אי שם בעתיד, מישהו, שלא יזכור לשם מה נבנתה, יהפוך אותה לפארק שעשועים או ללוחות גרפיטי.

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 5

הניגוד  הוא הדבר הכי בולט בברלין. הניגוד בין הישן והחדש, הכובד  של הארכיטקטורה הפרוסית לעומת הארכיטקטורה המודרנית השקופה, החדשנית. איזור המיטה שהפך למוקד תיירותי, שמשלב פריקיות עם עיצוב על, בתים משופצים על פי מיטב הקפדנות הגרמנית ולידם בניינים ישנים מכוסים גרפיטי, שחלקם נשמר מתוך רצון לשמר איזו פיסה אוטנטית מהשנים הראשונות לאיחוד העיר. האזור מלא בפאבים וסדנאות של מעצבים משובץ באין ספור תזכורות על החיים שהיו ואינם. 

אין סוף מפלצות, דרקנים,עייטים וחיות דמוניות אחרות מעטרות את הבניינים הישנים. נראה לי שנוכחות כזו של רוע פיגורטיבי משפיעה איך שהוא על נפש המתבונן. הארכיטקטורה העכשוית היא מינימליטית, שקופה ומתוחכמת, אך לא מצאתי בה לא חמימות, ולא חינניות.

 אי אפשר להתעלם מנוכחות המוות לצד החיים התוססים, השלובים בברלין זה בזה. 

                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 6

אמרו לנו שבברלין זול.

החלטנו להקדיש הצצה למרכז קניות שהמליצו לנו עליו. 

ברגע שנכנסו הבנו שנפלנו על קניון מלחה דובר גרמנית. אותם מותגים, אותם מחירים, אותו שטנץ , אפילו אותה קומת אוכל , כולל פלאפל וחומוס. ברחנו.

אופנה מעוצבת, יפה ונחשקת אפשר למצוא בשפע החנויות המעוצבות המשובצות בכל מקום. המחירים של מעיל או שמלה הוא יותר משתי משכורות של מורה בישראל. אז אולי כדאי להגיע בעונת הסיילים, אם מתאים לכם לשלם רק מחצית הסכום.
חנויות יד שנייה הן טרנד בברלין, הן מצטרפות לטרנד המיחזור. יש אפילו רשת כזו שקראת Made in Berlin. אחת כזו ממוקמת ברחוב של המלון שלנו. בניגוד לריח הדוחה שמאפיין את חנויות יד שנייה אצלנו, החנות היתה מסודרת להפליא והבגדים נקיים. אבל השארנו את הסחורה, הלא זולה, לחובבות בגדי הסבתא המכוערים שנראים טוב רק על בחורות בשנות העשרים שגם אם תתלבשנה בסמרטוטים תראינה טוב.

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

קפה בבית קפה ברובע מיטה עלה כמו בארץ ואף יותר. כך גם ארוחה במסעדה חמודה ברובע ניקולאי הציורי.  

המחירים שנראו נמוכים באופן בולט היו רק המחירים של המזון בסופר מרקט. קנינו, למשל, קרטון חלב בשנים וחצי שקל, ויוגורט בשני שקל. עם עוד כמה מעדנים מהסופר השכונתי סעדנו תחת עצי התרזה בשדרת Unter de Linden
את שאר השוואות המחירים השארנו לחובבי שופינג. 

                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 7

למרבה הפלא לא ראינו את עשרות הישראלים היורדים, שמדברים עליהם כל הזמן. 

אחד כזה פגשנו בנקודת הבידוק  של שדה התעופה. בחור חמוד וקומינקטיבי שעזר לנו בביקורת הביטחונית. הוא כבר שלש שנים בעיר ואני מניחה שמקבל גם השתתפות בשכר הדירה בשל עבודתו שמאפשרת לו שהות באירופה. ששאלנו אותו מה אוהב בעיר במיוחד, הוא דבר על הוואפל עם הקצפת בבית הקפה מתחת לביתו ברובע הטורקי...

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 8
אילאיל היא המדריכה שלנו בסיור ״בעקבות יהדות ברלין״. בחורה כבת שלושים, עוסקת ביוגה ותנועה. היא מתגוררת בברלין כבר שלש שנים, סיפרה שיש לה אזרחות גרמנית. כשמישהו אומר שיש לו אזרחות גרמנית ולא אומר שהוא אזרח גרמניה, אני חושבת שזה לא במקרה.  את האזרחות קיבלה בזכות סבה, שהיה גרמני לא יהודי, שעזב את גרמניה כי לא אהב את השינויים הפוליטיים בגרמניה של שנות השלושים.  כהרפתקן נסע לפלשתינה, נישא לישראלית ממוצא טורקי. ונשאר אצלנו. הוא השאיר שישה אחים בגרמניה, כולם השתתפו במלחמה. אילאיל לא אמרה במפורש, אבל אין לי ספק שהיא לא היחידה, שנושא הזהות שלה מעסיק אותה. אילאיל, ישראלית מקסימה וחכמה שגרה בברלין. כנראה חיה מהיד לפה . מחברת את החוטים ומחפשת תשובות לזהותה המורכבת. אולי לא ממש מחפשת אלא לומדת לחיות עם המורכבות המשפחתית שלה. היא לא היחידה שבחרה לעשות את זה מכאן. 

                                                   צילום: מיכל פרל (גוצי)

שמונה גלויות בארבעה ימים, זה בהחלט מספיק.  

                                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 

חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.

אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".

אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.

אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.

אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 

ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.

ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 

אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  

"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   

כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 

אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.

לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   

שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.

באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 

עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.

החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  

היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 

מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.

משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.