בין שתי ערים

אנחנו מתחילים להסתגל, לומדים את היתרונות והחסרונות של השכונה והבית, ולא מפסיקים לעשות השוואות עם החיים הקודמים. 

בירושלים, כיאה לבירה קדושה, רבים הרחובות הנקראים על שמם של מלכים. מלכי יהודה, מלכי ישראל, מלכי החשמונאים ואפילו המלכים הבריטיים, אך רבים מיושבי רחובות אלה עניים מרודים, שתורתם אומנותם.

אצלנו יש רחוב "העמל", "שדרות נווה עובד", רחוב "האורגים", "גלגלי הפלדה" ואפילו יש את ״כיכר הלחם״ המכותרת בבתי השגרירים. כיאה וכנאה לעיר של אנשי עמל ועבודת כפיים....

על מיחזור האשפה עוד לא שמעו בעיריית ירושלים. מקסימום, פה ושם בקרן רחוב, עומדת מכולת בקבוקים ופח לפסולת נייר שאותם מרוקנים רק בחגים ומועדים, ואילו פה מפוזרים ברחובות אין ספור פחי מיחזור שלא מביישים  גם את שווויץ הממוחזרת. בירושלים אפשר לפנות כל כמות אשפה ומכל סוג בכל עת שתחפוץ גם אם זיהמת רחוב שלם בערב פסח בשעה 17:00. פה, אם חלילה תניחו על יד הפח קרטונים, גזם גינה או רהיט ישן ביום שאינו יום האיסוף, תוך שעות ספורות יונח דו״ח של 750 ש״ח בתיבת הדואר שלכם.  

 בירושלים שריפת פחי אשפה היא פעילות תרבותית של קבוצות מסוימות, פה אנו נדרשים לקנות בכספינו את פחי האשפה וכמובן גם לשמור עליהם. 

לעומת זה, אין במחוזותינו מרכולים של רמי לוי, ברכת אברהם, יצחק ורחל. אם נחליט לערוך את הקניות בסופר השכונתי נכלה את חסכונות הפנסיה שלנו חיש קל.

שוק ירקות אפשר למצוא רק בטירה או ג׳לג׳ולייה, ושוק "מחנה יהודה" נחשב פה לאתר תיירות אקזוטי...

בירושלים גם בשעות הלילה המאוחרות יש פעילות בלתי פוסקת. משפחות עמוסות ילדים וטף, עגלות כפולות ומשולשות ממלאות את המדרכות, בימי חמישי בלילה העיר מפוצצת בדוסים, סטודנטים, וסתם חנונים, שמשתלבים בהרמוניה בעשרות הבארים והפאבים שמוכרים בירה גלאט כושר, אך בשבת אפשר להסתובב ברחובותיה ולהאזין לדממה ולציוץ הציפורים. פה, את השקט מפרות רק משאיות פינוי האשפה לסוגיה, אך לעומת זאת בשבת הקניונים שוקקים והומים, לא עלינו. 

נסיעה ברכבת הקלה של ירושלים מקרבת את הנוסע לעמך תרתי משמע, בדרך כלל היא צפופה ודחוסה ומשרתת נאמנה את תושביה של העיר שחוברה לה יחדיו. לוח הזמנים כפוף למספר ההתראות על חפץ חשוד. פה, בכל תחנה מוצבים לוחות זמנים אלקטרונים והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן, תמיד יש מקום ישיבה וקהל הנוסעים הן בדרך כלל המטפלות והעוזרות הזרות, וכמה בני נוער שברגע שיוציאו רישיון נהיגה לא יראו יותר כרטיס רב-קו.

אבל ההפתעה הגדולה הם מיסי הארנונה הנמוכים מאלה של ירושלים... 

בינתיים אנחנו די מתגעגעים לירושלים שלנו, על מגרעותיה ויתרונותיה, וכבר עשינו כמה גיחות ל"מחנהיודה" להסניף קצת ריח של פפטרוזיליה, אבלגם מסתגלים בקלות לשקט ולניקיון לשדרות הירוקות ובעיקר לקרבה לנכדים.    

כרוניקה של מעבר דירה - חלק ג׳ ואחרון בסדרה

אשה אחת הגיעה לרבי ואמרה לו שהיא פוחדת מהעולם הבא. כל כך טוב לי בעולם הזה, היא אמרה, יש לי הכל, בריאות טובה, בעל טוב, ילדים ונכדים מוצלחים, עבודה טובה, בית נאה  לא חסר לי כלום, אני פוחדת שבשל כך יהיה לי רע בעולם הבא. שאל אותה הרבי כמה פעמים עברה דירה. איזה שלש פעמים, אמרה לו. אם כך, פסק הרב, מקומך בעולם הבא מובטח....
מקומי בעולם הבא כנראה מובטח ולו בשל העובדה שעברתי דירה הרבה יותר משלש פעמים. 

אז זהו, עברנו, ואפילו התחברנו  לעולם האינטרנטי. זה היה קשה. למעלה משנה ביכינו את העזיבה מירושלים וראינו בה אילוץ והחמצה, למעלה מחודש ארזתי ומיינתי וזרקתי, שזה היה גם מעיין נקיון נפשי, ניהלנו אין סוף ויכוחים על מה לשנות ומה להוסיף בדירה החדשה, שבסופם החלטנו לא לעשות כלום. פפה לא הפסיק לסבול מאלרגיות משונות שהיה ברור שהן תוצאה של השינוי. השכונה החרדית שבה גרנו בירושלים ודמתה קצת לכפר ערבי, נראתה לי רומנטית יותר,  השכנים שבאו להפרד מאיתנו נראו לי לפחות כמו בני משפחה, ובכלל, איך אחייה בלי הגינה ועץ התאנה.

בנוסף לכל, אחרי שהגעתי לדירה המסויידת הסתבר לי שמישהו טעה בגוון! טעות במכונת הערבוב בחנות או שמישהו התרשל בכתיבת המספר, העוזרת שהיתה אמורה לנקות הבריזה, בקיצור הכל ניראה סוף העולם.

לשמחתי בחרנו בחברת הובלות מצויינת, שבנוסף לעבודה המעולה שעשו, גם תמכו בנו נפשית, השקעה שהשתלמה. 

לפתע התבהרו השמים, הצבע שנבחר בטעות הסתבר כמרגיע ומקסים, וכבר אחרי שבוע הבנו שהטעות היחידה היתה שלא הגענו למקום שנה קודם. נכון, זו לא ירושלים, והרבה קודש לא מורגש באויר, אבל השכונה טובלת בירק, נקיייה ואסתטית, הבית נוח ומרווח, הים במרחק הליכה(עוד לא הגענו לשם) קופת חולים בסיבוב, המתנס והספריה במרחק דקותיים, אוטובוסים שלוקחים אותי לכל מקום, מרכז מסחרי קטן שמזכיר מרכז מסחרי במושב,  והכי חשוב הילדים קרובים ויכולים לקפוץ עם הנכדים ולהפך, בלי שצריך לדאוג להם ללינת לילה. 

ההחלטה לעשות רק את ההכרחי לפני שנכנסנו, הסתברה כנכונה, עכשיו בשקט אנחנו מאתרים את הצרכים האמיתיים שלנו ולא את הצרכים שמכתיבה איקאה. 

אתמול בפעם הראשונה בישלנו ארוחה והסתבר שהמטבח הקטן הוא נוח וקומפקטי, למרות שעכשיו צריך לפתוח ולסגור דלתות ומגירות, משימה לא קלה אחרי שהתרגלנו למדפים פתוחים. אחרי שבוע, אנחנו כבר מרגישים כאילו הבית נולד עבורנו.   

אז מסתבר שהכל הוא גם עניין של משקפיים, וברגע שהחלפתי את השחורים בוורודים הכל התבהר. או אולי לכל אחראי הצבע שנבחר בטעות.
עכשיו נותר להגיש עזרה ראשונה לידיים ולרגליים ולהתחיל להסתער על המשימות הבאות.
חג שמח וכשר, (אצלי הוא לא הכי כשר אבל בטוח שמאד נקי)
מאחלת לכולכם חג שמח ובריאות  

כרוניקה של מעבר דירה - חלק ב'

 לאט לאט נארזים חיינו בארגזים.

גם אחרי מיון וחיסול כמויות של מסמכים, בגדים וחפצים שהצטברו בארונות, נערמים להם הארגזים, מסומנים וממוינים ונראה שנזדקק למכולה בכדי להעבירם.

מיום ליום יותר ויותר חפצים נארזים להם ואנו מסתפקים בפחות ופחות.

יותר מאשר ייעול באריזה, עבורי זה מבחן באיזה מינימום אפשר להסתפק ולהמשיך בחיים נורמאלים. וראה פלא . בארון המטבח נשארו כ 10% מהכלים, וכלום לא חסר להכנת ארוחה טובה, רוב הנעליים והבגדים נתחבו כבר לארגזים וראה פלא, עדיין לא  התלוננתי ש״אין לי מה ללבוש״. הספרים כולם בארגזים , אבל נחמד לחיות  בחלל שהתפנה ולא רע להסתדר רק עם המחשב והסודוקו מהעיתונים. 

לפני יותר משלושים שנה, כשעברנו לקיבוץ, היינו משפחה צעירה עם שני ילדים, קבלנו דירת שני חדרים בגודל של פחות מארבעים מ״ר, ארון בגדים של שלש דלתות שהספיק לכולנו, חדר המגורים שימש גם כחדר משחקים, גם כחדר עבודה וגם היתה בו ספה נפתחת, שהפכה אותו בלילה לחדר שינה. בפינת המטבח היה שיש של 40 ס״מ וכשהתקלחנו גם האסלה התמלאה במים. שלש שנים גידלנו שם שני ילדים שלא חסר להם כלום והם זוכרים את השנים האלה בגעגוע.  אני לא זוכרת שהיה חסר שם משהו. אחר כך העברנו את החפצים בעגלה רתומה לטרקטור לדירה בת שלשה חדרים שהיו בה יותר ארונות שהתמלאו במהרה. עם כל מעבר גדלו מספר החדרים וגם מספר הארגזים ותמיד היה נדמה שכל דבר הוא חיוני , או נוסטלגי וצריך להמשיך ולשמור עליו.

לעיתים אני משתעשעת במחשבה מה יקראה אם המשאית תעלם , או תישרף או תיחטף, על איזה חפץ שיעלם אצטער? כמעט כלום. רוב הדברים שבהם אנו מוקפים נועדו רק לקשט את סביבתנו או לענות על הצרכים האסטטיים והרכושניים שלנו, אבל בהחלט אפשר להסתדר בלעדיהם. 

האמת, שאני לא ממש רוצה שהמשאית תישרף, או תעלם אות תיחטף, אבל ברור לי שבשבועות האחרונים שבהם אנו מסתפקים במעט, (עדיין לא  מעט מידי), למדתי הרבה על עצמי ועל החיים. ברור לי, שבשעת פירוק הארגזים, הרבה חפצים נוספים, שכל כך טוב לי בלעדיהם עכשיו, ימשיכו את דרכם לחברים, חנות יד שנייה ואתר ״אגורה״.   

באינטרנט מצאתי פורום של חבר׳ה אמריקאים שהחליטו לחיות בביתם  עם 100 חפצים בלבד. מדי פעם אני קוראת את הדיונים הרציניים והמשעשעים בבלוגים שלהם. ובמיוחד מהתובנות שהניסוי הזה גרם להם.  אמנם לא הצלחתי להגיע ל100 חפצים, וכנראה אשאר עם הרבה יותר. למרות הרצון שיש לי לצמצם את חפצי אני עדיין לא ממש מוכנה להיפרד מרובם. אך כל חפץ נוסף שאני מפחיתה מחיי - עושה לי טוב.  זה בהחלט אתגר שהצבתי לעתיד הקרוב. 
המשפט ש״ככל שיהיה לנו פחות - נעשה יותר״ , יש בו לגבי הרבה מהאמת.

והכי חשוב, בבית החדש אין לנו מחסן וגם לא בוידם!!!  

האתר של דייב - החיים עם 100 חפצים

עוד בחור שנראה נורמאלי וחי עם 100 חפצים

זהו! עכשיו זה אמיתי.

"הטיש הגדול " של השלג

אני רואה את שיירת המכוניות שעולות לירושלים, רובן עמוסות ילדים עטופים בצעיפים וכפפות שבאו לראות שלג אמיתי. האמיצים ( והעשירים) שביניהם הקדימו להגיע לעיר עם ה 4x4 שלהם לגן סאקר, אתר הסקי של ירושלים, שם הם טוחנים את השלג בגליצ'ות על שקיות פלאסטיק עם עוד חצי מליון מבקרים. המאחרים, שחיכו ליום שישי, מתנחמים בערמות השלג המטונף מבוץ ומפיח, שפונה ע״י הדחפורים והצטבר בשולי הכבישים או בכיכרות,  ומנסים לבנות מהשאריות בובת שלג על המכונית בתקווה שתשרוד עד שיגיעו  לתל אביב.  

אני מסתכלת עליהם בחיוך וגם קצת ברחמים, הם נראים לי קצת כמו חסידי הרבי הקופצים על כל פרור מה״טיש״ שלו. אני באמת לא רוצה לקלקל להם את הכיף, אבל האמת היא שמה שרואים במחזה הזה הוא שמחת עניים.

הפריבילגיה הנדירה של חוויית השלג האמיתי שמורה לירושלמים בלבד, כי יותר מהשלג של היום שאחרי, המחזה האמיתי והמהפנט הוא ביום שלפני. 

בליל ערב השלג, האוויר נעטף בערפל סמיך בצבע אדום ומיוחד,  ומי שחווה את התופעה פעם אחת, יודע שהצבע הזה, כמו צבע של רחם, מבטיח הולדת שלג. אין לי מושג מהו ההסבר המדעי לתופעה, אבל כאחת, שאוטוטו מצטרפת למועדון ״זקני צפת״, תאמינו לי. 

החוויה המדהימה האחרת שמורה רק למשכימי קום. לצאת עם אור ראשון החוצה ולהאזין  לדממה ששמורה אך ורק ליום שלג. המעטה הלבן והעבה משמש  כשמיכה אקוסטית מופלאה שאין לה אח ורע בשום יום אחר, אפילו לא ביום כיפור בירושלים. 

ובדממה הזו הכי כייף לפסוע ולהטביע ראשון את פסיעותיך שלך בשלג הבתולי, בזהירות, לא לקלקל, להשאיר משהו גם למאחרים. קרוב לוודאי שבשעה הזו תקלע למטח קל ומעופף של פתיתי שלג. והכי כייף לעמוד עטוף היטב ולתת לפתיתים הרכים לכסות אותך, ולצפות איך במהירות מכסים הפתיתים החדשים  את פצעי הפסיעות. ביד קלילה לנער בעדינות את הנוצות הלבנות  שהצטברו  על המעיל או הכובע, שיישארו יבשים. 

ואם אתה אמיץ דייך להחליף את שמיכת הפוך שבמיטה  בפוך שבחוץ, תזכה לחוות  את העיר הדמומה, כמעט ריקה מאדם, עיר שעשתה פאווז לכמה שעות. לפני שהשלג המתמוסס יתחיל להרעיש במרזבים ולפני שהילדים יתעוררו וימלאו את האוויר הדומם בצהלות, אפשר לגנוב עוד רגע מהמנירוונה הזו, להסתובב ולפגוש עוד כמה פריקים כמוך, שמשוטטים נדהמים מהשקט המהפנט.

אחד כזה פגשתי עם כוסית יין ביד שהסביר לי שהוא חוגג את השלג הראשון בחיו!.

 וכל משכימי הקום האלה, מברכים אחד את השני בבוקר טוב מחוייך ולא  חוששים  שתברח  עם האייפון שהפקידו בידך בכדי שתצלם אותם.

אז בכדי ליהנות משמיכת השלג שעדיין לא נרמסה ומהדממה השלגית ומהנוף הלבן שעוטף את העיר אתם צריכים להיות, או ירושלמים , או לא להתעצל ולהגיע יום לפני. 

החמצתם, לא נורא. גם בהשתתפות ב״טיש הגדול״ יש מין הנחמה. 

כן שלג, לא שלג

  בחלומות הכי רטובים שלי לא דמיינתי דלי במרכז המטבח, שאליו מטפטפים מים מהתקרה.

כלמודת דליים וסמרטוטים נסחטים, שהיו חלק מחוויות החורף של ילדותי בצפת, הקפדתי לבחור בבתים אטומים. הבית שבו אנחנו גרים הוא מופת ודוגמא לבנייה חוסכת אנרגיה. הקירות בעובי  שישים ס״מ, החלונות יכולים לעמוד בהתקפת גזים, מעלינו שכנים שמפעילים הסקה שעות רבות, הניקוז עובד להפליא, בקיצור הבית יבש וחם בחורף וקריר ונעים בקיץ. 

 אתמול בבוקר, כשנכנסתי למטבח להכין  את קפה הבוקר הופתעתי לגלות שלולית מים במטבח. כשהרמתי את עיני ראיתי  שהמנורה הפכה לפונטנה מטפטפת.  טלפון לשכנים הבהיר לי שגשם חדר מגג ביתם והציף את הבית שלהם. הם התפנו לבית מלון והשאירו את האגם בבית. ברור לנו, שעד שהגשם יחלוף לא נוכל לעשות דבר, אז יש לנו הזדמנות להזדהות לרגע עם שאר המוצפים, וזו  גם הזדמנות להרים את העיניים ולראות כמה המנורה של המטבח מכוערת...

השלג הצפוי מכניס אותנו להתניות ירושלמיות עתיקות יומין.

הערכות לימי המצור הצפוי, מעלות את השאלה האוטומטית, יש מספיק חלב? יש מספיק לחם? כבר מזמן החלב הוא לא מזון חיוני אצלנו ואת הלחם אני אוהבת לאפות בבית, אבל אין ירושלמי שלא ירוץ למכולת או לסופר הסמוך (פעם היינו רצים למאפיית אנג׳ל) בכדי להצטייד בלחם וחלב.   

על הבוקר, במסגרת ההכנות לשעת חרום, פתחנו את המקרר בכדי לעשות רשימת קניות, אבל למרבית האכזבה הגענו למסקנה שנוכל להסתדר ב 36 השעות הבאות עם מה שיש , העזר כבר שאל חמש פעמים אם חסר משהו, כנראה שלא יכול לעבור את השלג בלי לצאת למשימת הישרדות בתורים בסופר הקרוב, אז הצעתי לו שיביא גלידה. 

בעת כתיבת שורות אלה בחוץ סתם רטוב וקר, השכנים התגברו על הקטסטרופה, שהסתברה כמרזב סתום, ואני לגמרי לא בטוחה שאני רוצה שלג.

    

                                                    נזיד שעועוית סמיך ליום מושלג