כן שלג, לא שלג

  בחלומות הכי רטובים שלי לא דמיינתי דלי במרכז המטבח, שאליו מטפטפים מים מהתקרה.

כלמודת דליים וסמרטוטים נסחטים, שהיו חלק מחוויות החורף של ילדותי בצפת, הקפדתי לבחור בבתים אטומים. הבית שבו אנחנו גרים הוא מופת ודוגמא לבנייה חוסכת אנרגיה. הקירות בעובי  שישים ס״מ, החלונות יכולים לעמוד בהתקפת גזים, מעלינו שכנים שמפעילים הסקה שעות רבות, הניקוז עובד להפליא, בקיצור הבית יבש וחם בחורף וקריר ונעים בקיץ. 

 אתמול בבוקר, כשנכנסתי למטבח להכין  את קפה הבוקר הופתעתי לגלות שלולית מים במטבח. כשהרמתי את עיני ראיתי  שהמנורה הפכה לפונטנה מטפטפת.  טלפון לשכנים הבהיר לי שגשם חדר מגג ביתם והציף את הבית שלהם. הם התפנו לבית מלון והשאירו את האגם בבית. ברור לנו, שעד שהגשם יחלוף לא נוכל לעשות דבר, אז יש לנו הזדמנות להזדהות לרגע עם שאר המוצפים, וזו  גם הזדמנות להרים את העיניים ולראות כמה המנורה של המטבח מכוערת...

השלג הצפוי מכניס אותנו להתניות ירושלמיות עתיקות יומין.

הערכות לימי המצור הצפוי, מעלות את השאלה האוטומטית, יש מספיק חלב? יש מספיק לחם? כבר מזמן החלב הוא לא מזון חיוני אצלנו ואת הלחם אני אוהבת לאפות בבית, אבל אין ירושלמי שלא ירוץ למכולת או לסופר הסמוך (פעם היינו רצים למאפיית אנג׳ל) בכדי להצטייד בלחם וחלב.   

על הבוקר, במסגרת ההכנות לשעת חרום, פתחנו את המקרר בכדי לעשות רשימת קניות, אבל למרבית האכזבה הגענו למסקנה שנוכל להסתדר ב 36 השעות הבאות עם מה שיש , העזר כבר שאל חמש פעמים אם חסר משהו, כנראה שלא יכול לעבור את השלג בלי לצאת למשימת הישרדות בתורים בסופר הקרוב, אז הצעתי לו שיביא גלידה. 

בעת כתיבת שורות אלה בחוץ סתם רטוב וקר, השכנים התגברו על הקטסטרופה, שהסתברה כמרזב סתום, ואני לגמרי לא בטוחה שאני רוצה שלג.

    

                                                    נזיד שעועוית סמיך ליום מושלג                                                    

העניבה של אנואר סאדת והפראנויה שלי

אחרי הגעתו ההיסטורית של נשיא מצרים אנואר סאדת לישראל, זכרתי כי קראתי באיזה שהוא מקום, שבעת נאומו בכנסת ישראל, ענד לצווארו עניבה עליה היה דגם של צלבי קרס. בזמנו ניסיתי לחפש תמונות שיעידו על הסיפור אבל לא מצאתי. מידי פעם, בעודי מדפדפת באלבומים ובספרים ניסיתי לאתר את העניבה, אך הצילומים לא היו ברורים דיים. 

עם השנים חשבתי שיתכן שהסיפור הומצא ע״י איזה פרנואיד, שדמיין ציור של צלבי הקרס על עניבתו של הנשיא המצרי שבא לעשות שלום עם הישראלים. 

היום, בעודי מדפדפת במוסף של ״מקור ראשון״  תפס את עיני צילום של הנשיא אנואר סאדאת לצידו של משה דיין. הודות להתקדמות הדפוס, התמונה הצבעונית שהנציחה את השניים  היא ברורה וחדה. באיחור של שלושים וחמש שנה מצאתי את ההוכחה המדהימה לאמיתות השמועה. אגב, המאמר של חגי סגל, ב"מקור ראשון" אינו עוסק כלל בלבושו של הנשיא, אלא מצטט הצהרות שהצהירו מנהיגינו בעבר.  

אני מתבוננת בשניים המרימים כוסית מים ומנסה לנחש מה עובר בראשו של סאדאת. 

בחרו את התשובה הנכונה:

א. סליחה יה אחי, ג'נרל דיין, הצלבים על העניבה הם סמל הודי עתיק

ב. אחי, ג'נרל דיין, אתם אמנם אמיצים אבל טיפשים

          ג. אחי, ג'נרל דיין, אתם אמנם אמיצים אבל תמימים

         ד. אחי, ג'נרל דיין (וכל היהודים היושבים בציון), הבנת את הרמז, אנחנו נשלים את העבודה, יש לנו סבלנות יה חביבי.... 

                             

                                                                                                                                                                                                               

 

ו

מ הצילום מתוך "מקור ראשון", דיוקן, 21 בדצמבר 2012, ח' בטבת תשע"ג

האזעקה תפסה אותי ברחוב יפו

כל מדריך תיירים שיוביל אתכם בסמטאות צפת, יסיים את סיפור שחרורה של צפת בציטוט המפורסם של הרב זיידה הלר, רבה המיתולוגי של העיר במלחמת השחרור. הרב אמר לאלעד פלד שהעיר שוחררה בשל שני דברים: בשל הנס ובשל המעשה. המעשה היה תפילותיהם של אנשי צפת והנס היה בואו של הפלמ״ח. 

ומה קשור הסיפור לסיפורי?  

האזעקה שנשמעה השבוע ברחבי ירושלים תפסה אותי באחת החנויות ברחוב יפו. חנות ענקית עמוסה ב״עודפים״. ברקע התנגן שיר של להקת ״אבבא״ שגוייר כהלכה ומילותיו נלקחו היישר מהמקורות. 

פתאום מישהו לחש ״אזעקה״ , כולם הרימו את העיניים והסתכלו אחד על השני. מישהו אחר צעק ״תסגרו את המוסיקה״. 
לשניות, עמדנו מסתכלים זה על זה, מקשיבים לצפירות העולות ויורדות. 

לא יודעת מאיפה, אני, הפחדנית הלאומית, גייסתי אומץ לב והרגעתי את כולם, בקול סמכותי הודעתי שאין מה לפחד, אין סיכוי שהטילים יגיעו לירושלים. כאילו שיש לי קשר ישיר עם משגרי הטילים בעזה. האמת. לרגע לא חששתי. 

אחד הבחורים שהיה במקום התחיל לדקלם את ״שיר למעלות -מניין יבוא עזרי״ וכל הנוכחים הצטרפו אליו. וכך עמדנו כ15 אנשים זרים זה לזה, מדקלמים בדבקות ״ מנין יבוא עזרי״ 

הם מדקלמים ואני מעודדת,״לא לפחד לא יקרה כלום. שום טיל לא יפול!״.

 אחרי דקות ספורות החיים חזרו למסלולם, כולם הוציאו את הסלולרי ועשו ספירת מלאי משפחתית, הרכבת הקלה המשיכה בנסיעתה, ואני יצאתי עם כמה בגדים לנכדים  במחיר מציאה. 

בערב מול הטלויזיה ראיתי שתי נשים שתארו בהיסטריה את הבלגאן שהיה בקניון מלחה, צפיתי בהן  וחשבתי לעצמי שהאזעקה היתה אותה אזעקה, אך המאורעות כאילו התרחשו בשתי פלנטות אחרות.

אחזור לסיפור הנס בצפת,  רבים מהמדריכים של צפת לא יודעים את המשכו של הסיפור;

לאחר שאמר הרב זיידה הלר את מה שאמר לאלעד פלד, השיב לו השני:  ״המעשה היה שהפלמ״ח הגיע והנס היה שבצפת עוד התפללו״ .... 

ואתם תיקחו מהסיפור מה שתיקחו.

תהילים פרק קכא

שיר למעלות 

אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.

עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.

הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.

יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.

יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.

יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.

יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

בקישורים הבאים תוכלו לצפות בשתי גרסאות של ביצוע השיר

הגרסה המקורית של יוסף קרדונר

הגרסה של מוש בן ארי ולהקת שבע

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם?

המציאות - אימום,

המחבר- חייט,

על פי דרכו יתפור לה

חליפת שבת

פה יוסיף גדילים

שם קצת יתפיט

ואף שישקר הרבה 

הכל, הכל אמת 

                        ירמי פינקוס

                        מתוך "בזעיר אנפין"

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם? 

כרעתם ברך על פסגת הר בהודו או בשווייץ והגשתם לאהובתכם פרח לוטוס? 

הצבתם כרזה ענקית על גשר הקסטל בנוסח ״שירי אני רוצה להתחתן איתך״, תוך ידיעה ברורה שהתשובה תהיה חיובית, כמובן. 

או אולי בחרתם בדרך הבנאלית של ארוחה במסעדה + טבעת? 

את המעמד, יש להניח, תכננתם בקפידה, השקעתם והתרגשתם, למרות שבסופו של דבר כל המשתתפים באירוע ידעו מראש את תפקידם, אבל היו חייבים להביע הפתעה והתרגשות. 

אבל אני בטוחה, שאף אחד לא ביקש את ידה של בחירת ליבו, כמו שעשה זאת אבא שלי. 

משום שאבא שלי בכלל לא הציע נישואין לאמא. הוא פשוט הודיע לה. שמתחתנים, כמובן.

וגם קבע מועד משוער. לאמא שלי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל אמרה  לו, שבעדה שלה, הוא חייב, בשביל הפרוטוקול (ושאר הדודים, הגיסות, האחים, בני הדודים והשכנים)  לבוא ולבקש את ידה מהוריה. ״ותזכור להביא גם זר פרחים״, הוסיפה.

באחד מימי שישי בשנת 1948, כשהגשמים הציפו את הרחובות והשלוליות הגיעו עד מעל הקרסוליים, צעד אבא ברגל, אחרי שהתייאש מלחכות למונית,  מרמת גן, שם גרה דודתו, אל שכונת התקווה, שם שהו הורי כלתו העתידית. הוא לבש בטלדרס עור שראה ימים טובים יותר, וכובע טייסים, מה שהיה כנראה הטרנד האופנתי של לוחמי מלחמת תש״ח, אבל לא היה מקובל מי מיודע מה בחוגים הסולידיים של התל אביבים והירושלמים, ובטח לא בקרב משפחות ספרדיות שחליפה מחויטת היתה כרטיס שהעיד על מעמדו של לובשה.  

בבית הכלה האוכל בעבע בסירים, השולחן היה ערוך וכולם חיכו לחתן שבושש להגיע. 

את ״שלום עליכם״ זימרו כבר שלש פעמים, וגם את ״אשת חיל״ משכו באיטיות, רק החתן חסר. 

רגע לפני שסבי הודיע על סירוב מוחלט, נפתחה הדלת והחתן המיועד, ספוג מים מכף רגל ועד ראש, ובידו זר פרחים שנפגע קשות בסערה. הוא נכנס והרטיב את הרצפה הממורקת של סבתא מזל, שאיש מבני הבית לא העז להשאיר עליה פסיעות רטובות.   

זר הפרחים נזרק היישר לפח והחתן הופשט מבגדיו והוכנס לחלוק מאולתר, כשכל בני הבית מביטים ברחמנות על אימי, שליבה היה הלב היחידי שגאה מאושר באותו מעמד.

מרוב קור ורעב שכח החתן המיועד את מטרת בואו. את רוטב הדגים בלימון ניגב בפרוסות חלה ולא התבייש לבקש מנה נוספת .הוא לא הפסיק להחמיא לסבתי על כישורי הבישול שלה, וסבא הביט באימי ברחמנות ואמר בלאדינו, בכדי שהחתן לא יבין, ״בנוסף לכל, הוא גם רעב...״.

בין מנה למנה עצרו כולם את נשמתם וחיכו מתי יצהיר האורח על כוונותיו, הארוחה התנהלה בעצלתיים, וכשהשולחן פונה והאחים והאחיות  נשלחו לחדר הסמוך, החלה אימי לדחוף במרפקיה את אבי בכדי להזכיר לו את המשימה החשובה של הערב. 

משהו בבחור כנראה הצליח לשבות את ליבו של סבא. אולי העיניים הכחולות שמהן השתקפה נפש יפה ולב אמיץ. אבל את הסכמתו הוא התנה בדבר אחד. החתן המיועד יאלץ להיפרד מחגורת החבל שלמותניו ומכובע הטייסים הבלוי וללבוש ביום חתונתו חליפה. 

עדות לעמידת  החתן בתנאי משתקפת מתוך תמונות החתונה של הורי.

אבי ניבט מן התצלום, חנוט בחליפה, שנלבשה פעם אחת בלבד . 

                                    

      

כרוניקה של מעבר דירה

לא מעט דירות עברתי ובכל מעבר עולה מספר ארגזי הניירת. 

בימים אלה אני עושה סדר ומיון. אחרי הבגדים, הנעליים, כלי מטבח ושמונצס אחרים הגיע תור הניירת. אם אדחה את זה לרגע האחרון אין ספק שאסחוב איתי  את הכל, ושוב יצטברו ערמות של תמונות ניירת  ואין סוף מסמכים. 

את כל החומרים שצברתי בשנות שרותי במשרד החינוך, כבר מסרתי מזמן ודי בשמחה.  

את כל הקלסרים, הסיכומים של לימודי התואר השני גם כם מסרתי/ גרסתי וכו׳, אחרי שהגעתי למסקנה שגם אם ארצה לחזור לחומרים, יהיה הרבה יותר נחמד לעשות את זה בספרייה. ועם יד על הלב, אני לא מאמינה שאקרא אי פעם את כל סיכומי ההרצאות שרשמתי בדבקות. 

ואז הגיחו ממעמקי התיקים ספרי מחזור של כיתות שחינכתי, מכתבי תודה מתלמידים, תמונות של תלמידים שלימדתי לפני 30 שנה, וקלסר של מכתבי המלצה ותודה. 

לרגע התפתתי להמשיך ולשמור עליהם, אבל אחרי דקה חשבתי לעצמי, מתי לכל הרוחות אני מסתכלת על ספרי מחזור האלה? דפים שלמים של תמונות והגיגים של נוער מתבגר שכתב ברצינות שטויות על עצמו. למי אני  צריכה להציג את כל מכתבי ההמלצה התודה והערכה? . ואני מתכוונת לשחוט (לגרוס) עוד פרה קדושה...

בסופו של יום ארגנתי ארגז ענקי ושמתי בתוכו ספרי מחזור, עשרות מכתבי המלצה ותודה, תמונות נוף בנאליות מטיולים לחו״ל, תעודות על אלף ואחת השתלמויות שעברתי שסייעו לי לקבל תפקיד זה או אחר. אוסף של סטיקרים מהבחירות של שנות התשעים, ( ״העם עם הגולן״. זוכרים? ) ועוד אלפי צטעאלך ששמרתי למזכרת. את הכל שמתי בצד. בשביל המצפון, רגע לפני שאני שולחת הכל לסל מיחזור הנייר.

עשרות ציורים שלא זכו לתהילה,פרי עבודה בחוגי ציור, הנחתי ע״י הפח השכונתי ולהפתעתי כולם נעלמו.  

למרות הכל, כל חיי אמשיך כנראה לסחוב צילומי רנטגן עתיקים, פוליסות ביטוח, אלבומי תמונות, צרורות של מכתבים מהתקופה שלפני הסלולרים והמיילים, ציורים של ילדי מהגן וכמויות עצומות של ספרים. 

במידה מסויימת נפרדתי מעצמי. לפחות  מזו שהיתה עלהמדפים ובתוך הקלסרים. מחקתי זהות שלוותה אותי רוב חיי. 

לאט לאט, חיי נארזים בתוך מחשב שהולך ונעשה קטן יותר ויותר. 

בלחיצת כפתור הם עלולים להמחק או להקבר באיזה ״ענן״ שאף אחד לא יוכל למצוא אותו כי הסיסמא תלך לאיבוד...  

ולמרבה הפלא, אני  מרגישה עם זה נפלא!