יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 
חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.
אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".
אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.
אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.
אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 
ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.
ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 
אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  
"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   
כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 
אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.
לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   
שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.
באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 
עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.
החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  
היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 
מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.
משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.

6 תגובות:

  1. עצמונה יקרה. ריגשת אותי מאוד. עוצמת כתיבתך כשמך. ולבסוף כשראיתי את התמונה מתוך הבלוג של גלילי חזרתי לאחור במנהרת הזמן ליום הגעתנו לצפת בנובמבר 1948.
    ילדה בת 4 המגיעה לעיר שברובה חרבה ואביה, יחד עם מכרים, עולים חדשים אף הם שהגיעו לעיר כמה חודשים קודם לכן, בודקים בית לשכננו בו.
    אותו בית בקרית הציירים, בסמטה ט״ו, שחלונותיו היו פרוצים וצריך היה להתקינו ללינת לילה. המציאות מצריכה אלתורים וידי הזהב של אבי בעזרת השכן וקראוס באצ׳י שאימצנו, סוגרים את הפתחים עם קרשים מכל הבא ליד. לילה ראשון בצפת. אני אמנם רק בת 4 אבל ההבדל בין המקום ממנו הגעתי, על אף שנקרא מחנה עקורים, זעק לשמיים. שם היתה עיר עם רחובות רחבים ובדירה בה שוכנו היו מים זורמים ושרותים. מטבח ובו תנור גז לבישול ואפיה והכל נראה כל כך יפה. וכאן, צריך להסתופף בחדר אחד כי רק אותו הספקנו להתקין עד בוא הליל, ואין מים זורמים, צריך לשאוב אותם מהבאר בחצר והשירותים אף הם בחצר. אבל אמא מנחמת: בבוקר כשהשמש תזרח הכל יראה אחרת. אבא ימשיך לסדר את הבית ואנו נעזור לו יחד עם חברינו ולא תחסרי דבר. ואכן, כך היה. תוך יומיים הובלתי לגן/מעון ויצ״ו ופגשתי ילדים. לא זכורה לי טראומה ממפגש זה, כי כמוני היו שם עוד ילדי עולים והצברים ילדיהם של ותיקי צפת לא הציקו. משחקי הילדים זהים כמעט בכל העולם ולי גם היה יתרון קל על ילדי עולים אחרים, כי הספקתי להיות בגן של הג׳וינט במחנה העקורים בגרמניה כמעט שנתיים. שם למדתי שירים בעברית וגם כמה משפטים. תוך חודש ימים שלטתי בשפה. אבל דבר אחד כן הפריע לי, העדר משפחה קרובה כמו דודים וסבים. הצברים סיפרו על סבא וסבתא ודוד ודודה ובני דודים ואני לא הבנתי מדוע לי אין כאלה, עדיין לא סיפרו לי את סיפור השואה שאליה נולדתי. אבל, ילדים כילדים, עוברים מהר לסדר היום כשהם מצליחים להשתלב בחברה והשאלות ההן נדחקו הצידה. גם העובדה שהשתכנו בקרית הציירים ולא עברנו את שלבי הקליטה דרך מעברות עולים היתה זרז לקליטה מהירה וטובה יותר. לימים, כשבגרתי שאלתי את הורי אם נתקלו ביחס מתנשא מוותיקי הישוב ונעניתי בשלילה. היתה זו אמי שהסבירה, כי פתיחות כלפי הזולת ומאור פנים מסירים את המחיצות ומחברים חיבורים שלכאורה אינם מובנים מאליהם. אבל, נכון, היו גם המקרים אותם ציינת, וזאת חשתי דווקא בבית הספר, כאשר הגיעו עוד עולים חדשים וחלק מאיתנו התייחס אליהם בזלזול ובהתנשאות. רק בזכות יעקב טוביאש מנהלנו הדגול, שהיטיב להבין את נפשם הרכה של תלמידיו, הצטמצמו הפערים.
    אך סיפורי הוא רק אחד מיני רבים, ואני מקוה שעוד יעלו רבים נוספים, כל אחד וגווניו.
    תודה שפתחת לנו צוהר.

    השבמחק
  2. עצמונה שלום! בצד "חינוך שקבלנו...״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״" (כפי שאת כותבת) הייתה גם אווירה של שלילת יהודי הגולה כ"צאן מובל לטבח". כמו שאת "מאשימה" (כביכול) את עצמך בהתנכרות לעולים החדשים, קיבלו עליהם העולים את הדין וגזרו על עצמם שתיקה. מי שגרם למפנה בחשיבה היה (בשנת 1954, אם אינני טועה) המשורר נתן אלתרמן. במאמריו שהחלו את "פולמוס שתי הדרכים" יצא נגד הסטיגמה של "צאן מובל לטבח". גם הם בגיבורים. מי שקורא היום את מאמרי הפולמוס יחוש את היד שעודדה "מלמעלה" את ה"הם ואנחנו".











    השבמחק
    תשובות
    1. עמנואל, כשהייתי בכתה ט׳ המורה שמשון שפרלינג הביא לכתה חוברת בשם ״ כצאן לטבח?״ , זכור לי שאחרי השיעור הראשון באתי הביתה ובכיתי, שיתפתי את הורי בכל שיעור ושיעור. שיעוריו של שפרלינג עשו לי מהפך תודעתי ברמה הקוגניטיבית ובעיקר הרגשית. אני יכולה לומר שזו היתה צומת משמעותית ביותר בתקופת ההתבגרות שלי. זה פתח פתח לתובנות נוספות בקשר לזהות האישית והקולקטיבית שלי. שתהייה גמר חתימה טובה

      מחק
  3. כל כך מרגש עצמונה, כבת לניצול שואה, ולאם ילידת הארץ שהלכה למעברות ללמד את העולים החדשים מגרמניה עברית - הסיפור שלך מעביר בי צמרמורת.

    השבמחק
  4. כתבת נפלא.. הארת נקודה מרתקת.. אהבתי צביקה

    השבמחק
  5. עצמונה חברתי כבר דיברנו על הנושא לא מעט...הבעת כאן את תחושותי הקשות כעולה חדש וסוף סוף ברגישות והבנה לקשיי העולים. אני עברתי כל שלב בתחושות שאת מציינת, ודשנו בזה מספר פעמים, יש פן נוסף של העולים, שהתייחסו בחשדנות לוותיקים... הנסיון לימד את אותם עולים שלא מהר יקבלו אותם בזרועות פתוחות, וזאת מבלי לדבר על קשיי השפה והשיתוף,אבל גם בן הילדים היתה תחושה חזקה של עולים וותיקים, ותודה שנתת כאן את דעתך על רגשותיהם רגשותי צביקה בהערכה רבה

    השבמחק