יום שבת, 28 ביולי 2012

הוי, איזה בלאגן נהדר! רשמים מטקס הפתיחה של אולימפיאדה 2012


המופע היחידי באולימפיאדה, שאינני מוותרת עליו, הוא טקס הפתיחה. המשחקים בדרך כלל מעניינים אותי פחות. אז אם רוב העולם עסוק בפרשנות הספורט, אני עוסקת בפרשנות של טקס הפתיחה. הטקס הזה להערכתי עוד ישמש נושא למחקרים רבים. 
למרות הבלגאן הגדול, אני נהניתי מכל שנייה ומהאתגר להבין את ה"הצגה", אני מניחה, שחלק מכם אהב אותו וחלק פחות, אך דבר אחד ברור, הטקס היה משהו אחר, והוא הפך לציון דרך בהיסטוריה של טקסי הפתיחה באירועים רשמיים ועולמיים. הוא הצליח להצחיק אותנו כמו שהאנגלים יודעים לעשות, וזה לא קרה בשום טקס דומה.  
אנגליה הבינה מראש, שהיא לא תוכל להתחרות במופע המגלומני של הסינים, שהצליחו לביים המוני אדם, בדיוק מכני מרהיב ובלתי נשכח, שהתבסס על משמעת ותאום כמעט בלתי אנושיים. סין היא מדינה ממושמעת שיש לה מסורת של מפגני צבא ענקיים והפתיחה היתה המשך אומנותי מרהיב לתפיסה הזו . האדם בסין הוא חלק מהמכונה הענקית. הוא אנונימי, חסר פנים, אך התאום הבלתי יאמן של הפרטים מעניקים את העוצמה למדינה זו.
אנגליה היא אימפריה מתפוררת ושוקעת, שהנתינים שלה מהקולוניות והמוני מהגרים מציפים אותה והופכים אותה לארץ, שבה נולד המושג רב תרבותיות. ואכן דני בוייל, הבמאי של הטקס, הצליח לביים מופע ססגוני ובלגאניסטי, שהוא משל למה שאנגליה היום. כמובן ששמחתי שלא קבלתי הזמנה, כי מי שישב  באצטדיון לא יכול היה להבין מה קורה שם, בלי להיעזר במסך. 
במקום לשים את הדגש  על תרגילי סדר, בחר בוייל במופע הצדעה לתרבות ולמסורת האנגלית, ויותר מכל הפגין את כוחו של ההומור הבריטי בהישרדות אומה זו.
השיר ״ירושלים״ של וילייאם בלייק שנכתב במאה ה 18, הוא ההמנון הלא רשמי של אנגליה והוא גם פתח את הטקס. אני מוכנה להמר, ששמונים אחוז מהאנגלים לא מצליחים להבין את המילים הארכאיות. "ירושלים" של הבריטים, אם לא ידעתם, מקומה בכרי הדשא הירוקים של אנגליה, שם יוגשמו כל האידיאלים.כל פעם מחדש אני נפעמת מהשיר הזה, אם כי נותנת לו פרשנות יהודית משלי. בטקס אכן היו הרבה ״מרכבות אש״, כרי דשא ירוקים, פיח תעשייתי, לורדים סנובים, מתקני עולם והרבה הרבה רוק. כי אנגליה היא גם מולדת הרוק.   
היה זה מופע  שעשה מחווה למדינאים, לאמנים לסופרים ולמוסיקאים לקולנוע ולתיאטרון האנגליים,שהשפיעו על כל העולם. מי שעקב בדריכות ראה ושמע שם כמעט את כולם. אבל בכל היה קורטוב של חיוך.
מערכת הבריאות הציבורית, גאוות האנגלים, שזכתה למקום של כבוד במופע, היום היא המערכת הרפואית הציבורית הגרועה ביותר בעולם המערבי. אם תיכנסו לבית חולים באנגליה, לא בטוח שתצאו בריאים או חיים. האם השעירים המפחידים רמזו על כך? כנראה שרק למרי פופינס יש תשובה. דני בוייל לא פוחד לעקוץ את נכסי  צאן הברזל של התרבות האנגלית, ומי יעשה זאת יותר טוב ממיסטר בין? 
בסצנה משוחזרת מתוך הסרט ״מרכבות האש״, (ששמו נלקח מהשיר של בלייק, ״ירושלים״ ) מושתל לו מיסטר בין והופך את הדרמה הענקית  לצחוק. כך גם בקטע הנגינה שלו בתזמורת המכובדת של הוד מעלתה. האם היה עוד טקס רשמי באירוע עולמי שמשהו, העיז להצחיק אותנו? 
אבל השיא היה כניסת המלכה  לאיצטדיון. 
אנגליה אמנם הנחילה לעולם את יסודות הממשל התקין במסמך ה"מגנה כרטא" במאה ה 13, אך היא אחת המדינות המערביות הבודדות שלא מוותרות על מוסד המלוכה שלה. רבים באנגליה חושבים שמשפחת המלוכה חיה בסרט. ובסרט ההזוי הזה, המלכה הקשישה הגיעה במסוק לאצטדיון בלוויי ג׳יימס בונד. בצניחה חופשית היא נחתה בטריבונה. צניחה חופשית זה קטן על המלכה, שלקחה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה בהגנת אנגליה. למרות הארשת הרצינית והעייפה (לצנוח בשמלת טפטה ורודה, זה ממש לא קל) היא הראתה לעולם שהיא עדיין שומרת על חוש ההומור שלה. אני לפחות, לא הפסקתי לצחוק. שאפו למלכה.
כמו הדגש על הרב תרבותיות הצבעונית של אנגליה שמתקיימת בצל המסורת   איך אפשר בלי להתייחס לתופעה  של הרשתות החברתיות, המאפשרות מתן ביטוי לפרט. 
רוב המשתתפים בהצגה הם מתנדבים לא מקצועיים, שאמנם ההופעה הבלתי מהוקצעת הורגשה, אך העבירה את המסר, שהעולם לא שייך רק למקצוענים, אלא גם לי ולך.  מקהלת הילדים המוגבלים ששרה, הזכירה לכולם, שבעולם שלנו יש מקום לכולם גם אם הם אינם מושלמים; אפילו הבחירה בקבוצה צעירה של ספורטאים אנונימיים, שנבחרו  להדליק את  הלפיד האולימפי, השלימה את המסר הכללי של הטקס. 
אנגליה הראתה לעולם שהיא היא לא מושלמת, אבל אנושית.

אנגליה נתנה בטקס כבוד להיסטוריה ולמורשת התרבותית שלה, וגם הראתה שהדרך להתמודד עם העולם הכאוטי שלנו, עם הבלבול, עם חוסר הוודאות ועם השקיעה, היא בעזרת התקווה והצחוק. וכל זה ניתן שם ביד נדיבה.         
 כן, עוד משהו שלא קשור בטקס, אך קשור לקונספט. הכפר האולימפי בלונדון לא יהפך לפיל לבן כדוגמת הכפרים האולימפיים האחרים. הוא יפורק וימוחזר. אנגליה מוכיחה שוב שלמרות גינוני המלכות השמרניים שלה, היא מדינה פרגמאטית, ואולי מ"כרי הדשא הירוקים" של הממלכה הזו  תצא בשורת ״ירושלים״.

*קישור לקטע מהסרט "מרכבות האש", שימו לב לשילוב השיר  "ירושלים" והסצנה האחרונה של הסרט בלי ה"השתלה"  של מיסטר בין...  



יום שני, 23 ביולי 2012

הקשר בין "סוויטה צרפתית" להלוויה של הרב אליישיב

למרות שנתקעתי בליל ההלוויה, בפקק עד השעה שלש בבוקר, לא כעסתי.
מצוידת בסלולארי עם סוללה כמעט מרוקנת, בשתייה ובפירות, ישובה במושב הקדמי של אוטובוס ממוזג, מורמת משאר המכוניות שמסביבי, צפיתי בחזיון הסוריאליסטי של המוני המשתתפים. 
אחרי כמה טלפונים עם מוקד העירייה הבנתי שהדבר החכם ביותר הוא ״שב ואל תעשה״. חוץ מכמה קיטורים על חלמאות המשטרה ניחמתי את עצמי, שנקרתה בדרכי חוויה חד פעמית.
פקקים הם הזדמנות מצוינת לחשיבה.
בעודי ישובה בתוך קופסת המתכת התקועה בטור האין סופי של המכוניות שחסמו כל כניסה לעיר, נזכרתי בספרה  של אירן נמירובסקי ״סוויטה צרפתית״. באחד הפרקים היא מתארת את השיירות והפקקים ביציאות מפריס ערב הכיבוש הנאצי, כשהצרפתים העמיסו את כל מה שיכלו על המכוניות שלהם ונסעו לעבר "האזור החופשי״. בזמנו, התיאורים ליוו אותי ימים שלמים כשאני מנסה לדמיין  מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה. בפקקים האין סופיים בדרך לירושלים, חשבתי כמה ברת מזל אני, שאני רואה את האור בסופו של הפקק לעומת עשרות אלפי הפריסאים, שבמסע הפקקים שלהם נתקעו ללא דלק, ללא אוכל, עם ערמות של חפצים שהועמסו על גג מכוניתם, גם יעד הנסיעה שלהם לא היה ממש ברור. בשלב מסוים התרוקנו מיכלי הדלק ומשפחות נשארו תקועות בצידי הדרכים מנסות להפטר מחפצי ערך, עבור כמה ליטרים של דלק או מעט מזון. במסע הזה התגלתה נפש האדם במערומיה, רוע וחסד וערמה, ייאוש ותקווה ואפילו הומור. נמירובסקי, שהצליחה לשרוד את הדרך, אך לא את זרועה הארוכה של הגסטאפו,  תיארה להפליא את המסע הזה. התיאורים הבלתי נשכחים שלה, עוזרים  להיכנס לפרופורציה בפקק כחול לבן, גם אם הוא צבוע בשחור. 
ידעתי שבסופו של לילה אגיע לביתי, ואחרי מקלחת חמה אשקע בשנת חלומות משובצים במגבעות שחורות. ונרגעתי. כדרכי, גם ברכתי על כך שלמרות הפגמים והצרות, אני חיה במדינה שלי, והתפללתי בכל ליבי שחלילה לא נגיע למצב בו ניתקע בפקק בהימלטות ל״איזור חופשי״. 
את הגיגי חלקתי עם שכני למסע, עלם חמודות במדים ונעליים ״אדומות״ וכיפה לבנה סרוגה ענקית לראשו שממנה בצבצו זוג פיאות צנועות. להפתעתי הוא קרא את אירן נמירובסקי ואף שמח לחלוק איתי אשכול ענבים ולא דקדק על כשרותו. לידו ישב יהודי מבוגר בשחורים שהעביר את הזמן בלימוד אך הרשה לעצמו להשתתף מידי פעם בשיחה. שאלתי אותו, האומנם רבים כל כך חסידיו של הרב אליישיב הידוע בשמרנותו הקיצונית. הוא הסביר לי שרבים הם חסידיו ורבים החולקים על עמדותיו הנוקשות, אך הליכותיו של האיש, צניעותו, גאוניותו ועצמתו הרוחנית הפכו אותו לדמות מופת בכל הזרמים. ניסיתי לברר לעצמי מי הם גיבורי התרבות שלנו היום. אילו מעשים  ואילו ערכים היו מזכים אותם בכבוד דומה.  
היתה זו גם הזדמנות מצוינת להרהר בדמותו של המת. ולמרות שבאותה שעה עדיין נישא על כתפי מעריציו במסע ההלוויה, ויתכן שנשמתו עדיין רחפה בין העולמות, חטאתי בהרהורי כפירה, רחמנא לצלן. 
אין לי ספק שצניעותו של האיש ראויה לשמש דוגמא ומופת, אין לי ספק בגדולתו בתורה, וידועה פעילותו למען עגונות. אבל כוחו הגדול ביותר היה בהתנגדותו לכל שמץ של חידוש, מלחמתו העיקרית היתה לשמר את ההלכה בפירושים הכי מחמירים.
חשבתי שהקושי הוא להתיר מבלי לפגוע בחוקי הדת. חשבתי שגדולתו של הפוסק הוא במציאת  פתרונות הלכתיים לסוגיות המתעוררות עקב השינויים הטכנולוגיים, הרפואיים והמדעיים. הרבה יותר קל לשלול כל שינוי, הרבה יותר קשה למצוא פתרון רלוונטי.
חשבתי לתומי כי היהדות היא דת של ״וחיית בה״ ולא דת שעלולה לגרום להתקף לב למאמין שמטפס במדרגות לקומה השביעית בשבת. כי לתפיסתו של הרב הנכבד, מעלית של שבת אינה מותרת.
עם כל הכבוד לחכמתו וגדולתו של הרב אליישיב, אך הצלחתו היתה גם בהעמקת הפער בין היהדות החרדית לבין היהודים החילוניים. מעניין מה היה אומר חותנו, הרב לווין, רבם של אסירי המחתרות, על חתנו הקנאי.
וכך זימן לי הרב אליישיב ,שלא בידיעתו, כמה שעות של הרהורים, שיחה על ספרות עם צנחן חרדי צעיר, והחלפת דעות עם יהודי חרדי מבוגר,  ואת כולנו מסיע נהג אוטובוס סבלני, שפטפט בסלולארי בערבית משובצת במילים עבריות, באופן שאפשר להבין את תוכן שיחותיו, ובסופו של המסע הביא אותי כמעט עד הבית. 

יום שלישי, 10 ביולי 2012

רגעים מוחמצים בהסטוריה

היום, כשקראתי את הדו״ח של טליה ששון ושל השופט אדמונד לוי, חשבתי לעצמי על רגעים גורליים שהוחמצו בהסטוריה. רגעים שאילו היו מתממשים היה גורל הסכסוך באזורינו שונה לחלוטין. 
בשנת 1799 ערב המצור שהטיל על עכו, פרסם נפוליאון איגרת ליהודים. באיגרת הוא מבטיח ליהודים כי כאשר יכבוש את א״י מידי הטורקים הוא ימסור את הארץ לניהולם. א״ היתה בעיני נפוליאון המקום הטבעי ליהודים וצריכה להנתן להם על פי הצדק. באיגרת הוא קורא להם לסייע לו ולהצטרף לצבאותיו ולנצל הזדמנות הסטורית זו. 
איגרת נפוליאון לא היתה קול קורא בחלל ריק. בתקופה זו ואפילו לפניה, העלו בפרלמנט הבריטי הצעות רציניות בדבר החזרת היהודים למולדתם כפתרון ל״בעייה היהודית״. גם האנגלים האמינו כי  היהודים, בכוח היוזמה, הכסף, הכשרון והצדק יקימו בארץ ישראל בית משלהם. החזרתם לא"י יסלק את הטורקים, וישמש מחסום מול הצרפתים. ״הצהרת בלפור״,שניתנה אחרי 120 שנה, היתה גירסה מצומצמת ומצומקת של רעיונות קודמים.  
בתקופה זו איש לא שמע על התנועה הלאומית של הפלשתינים, משום שלא היתה כזו.    
פלשתינים נקראו הערבים המקומיים, הנוצרים המקומיים וגם היהודים המקומיים.
עם הכיבוש במאה השביעית, הערבים נכסו לעצמם  את כל המקומות הקדושים, במטרה למחוק כל סמל יהודי המעיד על נוכחותם, או עדות למורשתם. אבל המקומות הקדושים עניינו את העולם הערבי כשלג דאשתקד. למעשה  המקומות היו מוזנחים וזניחים כמו האיזור כולו. ושליטי הארץ  היו נציגים של הסולטן הטורקי, שבצע כסף, אכזריות ואינטריגות איפיינו את שלטונם. 
אני מניחה שאילו היה נפוליאון כובש את א״י ומעניק אותה ליהודים, או אם האנגלים היו קצת יותר נחושים בהצבת רגל באיזור, היה חיים פרחי, האיש היהודי החזק באותה עת, הופך לנשיא מדינת היהודים.  והמדינה היהודית היתה נהינת מחסות צרפת ואנגליה. 
אבל נפוליאון נסוג שהוא מותיר אחריו חיילים פצועים בשטח, האנגלים גילו עניין במצרים וחיים פרחי קצוץ האף והעין נרצח ע״י עבדללה פאשה החשדן וגופתו הושלכה לים.
היהודים החמיצו את שעתם ההיסטורית לקבל את א״י על מגש של כסף.
האיזור שקע לקפאון ונחשלות לארבעים שנה נוספות תחת השלטון הטורקי והכיבוש המצרי.
איש מבין הערבים המקומיים לא דרש זכויות לעם הפלשתיני שעדיין לא נולד. 
אז עם כל הכבוד, אני ממליצה לגב׳ טליה ששון להתעמק קצת בהיסטוריה של האיזור, ולנסות להצדיק את עמדותיה בסיבות אחרות. 

  חיים פרחי, הנשיא הראשון של מדינת היהודים? 
מקור התמונה - ויקיפדיה בערך חיים פרחי