יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

מלחמת יום כיפור - תעוד מהצד השני של התעלה

עודד היה מבין אלה שחזרו מ״החווה הסינית״. ״החווה הסינית״ הפכה לסמל של  הכאב, התסכול, הגבורה, הכישלון והניצחון של מלחמת יום כיפור.
בתרמיל שלו הוא הביא  יומן של חייל, יומן שנמצא בשטח החווה הסינית לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק.  היומן היה של חייל. אבל החייל היה חייל מצרי.
לחייל המצרי קראו  סייד. היומן נכתב על מחברת קטנה, כתוב בצפיפות ומלא ברישומים   יפיפיים ששרטט בעפרון בינות לדפים הכתובים. בזמנו העביר עודד את היומן לאחיו ששירת במודיעין וזה סייע לתרגם אותו. 

לאחר גלגולים התפרסם תרגום היומן בשני חלקים בעיתון ״מעריב״  ב 13 וב 20 בדצמבר 1974. אצלנו עדיין ליקקו את הפצעים ולא התפנינו לכאבם של אחרים. קשה להאמין שהפרסום ב"מעריב" חמק מעיניהם של אנשי המודיעין המצריים, שקרוב לודאי קראו  כל מילה שנכתבה אצלנו על המלחמה.  לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים יצר עודד קשר עם העיתונאית המצרייה סנה חאסן שבקרה בארץ בתקווה שסיפור היומן יגיע לעיתונות המצרית ומשם יגיע למשפחת החייל שכנראה נהרג בקרב.  אבל היומן נשאר אצלו כי איש לא דרש אותו. 
הרבה איננו יודעים על כותב היומן. חוץ משמו הפרטי, אנו יודעים כי נולד בעיר טנטה ב 23 באוגוסט 1947,שרת בגדוד 13, ושם המג״ד שלו היה יוסף ג׳אד.  מתוך קריאה ביומן קרוב לודאי שהיה משכיל. 
היומן כמעט ולא עוסק במלחמה, רובו מתאר את חבריו ביחידה. פה ושם הוא מספר פרטים טכניים על תנועת היחידה שלו, דיווח שולי. פיון על לוח השחמט. ברובו הוא מתאר את חבריו ביחידת המילואים שלו שרובם היו פלאחים פשוטים שמעולם לא יצאו מכפרם. הוא כותב על פשטותם, מנהגי הנישואין שלהם והחיים בכפר. בתארו אותם הוא אינו מתנשא ואינו לועג אלא מתאר אותם בחיבה ואנושיות. ליד כל תאור הוא מוסיף רישום. הוא כותב על הלימודים שנקטעו בשל הגיוס, על האהבה שלו לציור, על הרגשות הכמוסים וגעגועיו לאהובתו: "...קטנה שלי, הייתי רוצה לאמצך אל חיקי, לנשק את שפתותיך העדינות ולהאזין למילותיך. הבטחתי לך את המחר, אך המחר שלי אפוף בסכנות...". באחד הדפים הוא כותב: ״עדיין איני מוכן לפגוש את אלוהים, והחיים מתוקים ויפים ועדין יש לי חלומות ותקוות גדולות שמצפות לי שאגשימן ואחיה אותן. אינני רוצה למות בגיל זה".  כתיבת היומן נקטעת ביום 15 באוקטובר, היום העשירי ללחימה. הוא מסתיים בתיאור נפילת המעוז הישראלי בידי המצרים ואין בתיאור אפילו מילה אחת של שמחה לאיד.   
למרות שהיומן נכתב ע״י חייל מצבא האויב, הוא קודם כל פיסת עדות אנושית ורגישה, שמזכירה לנו כמה הכאב, האהבה התקווה הצחוק והדמע הם אוניברסליים ועד כמה המלחמה היא טיפשית ומיותרת ונגרמת בד״כ בשל אגו מטורף של מנהיג.  
אבל יחד עם זה הוא מעיד יותר מכל על ההבדל בינינו לבינם. 
הבדל שמעיד עד כמה הפער עמוק. 
אצלנו היו הופכים עולמות, מריצים שגרירים, מתרצים, מתחננים , מאיימים, מפגינים ומוכנים לשלם מחיר גבוה על מנת שהיומן יחזור למשפחת החייל. ואילו במצרים, למרות שסיפור היומן  התפרסם בעיתונות, ואין ספק, שאנשים שם היו מודעים לקיומו וידעו מי החייל שכתב אותו, לא נעשה שום מאמץ להחזיר אותו לחייל או למשפחה השכולה. כנראה לא במקרה. 
היומן נמצא עדיין אצל עודד וציפי חברי הטובים. הוא עטוף היטב, ונשמר בקפידה. מחכה לשוב לביתו. 



                                                                                 




3 תגובות:

  1. סיפור מרתק! אכן היומן צריך לשוב לבעליו או למשפחתו.

    השבמחק
  2. עם כל הכאב שלנו בגלל המלחמה ההיא, קשה שלא להתרגש מהסיפור.

    השבמחק
  3. איך את מצליחה למצוא את כל הסיפורים האלה!!!

    השבמחק