יום שישי, 25 בנובמבר 2011

ארץ בראשית , ארצו של אברהם – זיכרונות מהמסע לכורדיסטן, חלק ד'


עזבנו את ג׳יזרה,  האמת שעשיתי זו די בשמחה, נהר החידקל שהצטייר בדמיוני כנהר גועש, שעל גדותיו מיתמר דקל ןבענפיו ציפור זהב, היה במציאות דלוח ומטונף. במקום ציפורי זהב, שכשכו בו כורדים צעירים היורדים לנהר לרחוץ בו את הסוסים והעגלות מאבק הרחובות הלא סלולים של העיר. 
עלינו על כביש ,E90 שהוא הארוך והחשוב בכבישי הרשת האירופאית. ונסענו לעבר נציבין.
לאורך קילומטרים רבים נסענו צמוד לגבול הסורי. עד העיר אורפה הכביש כמעט ישר כסרגל  רוב המכוניות שנראו היו משאיות ומכליות המעבירות דלק ממוסול וקיקקור בעירק, לעיר הנמל מירסין בדרום טורקיה.  הנוף המונוטוני, הדרך הישרה והחום הכבד, הופכים את הכביש למלכודת מוות לנהגים ולכל ארכו נראים שלדים של מכליות ומשאיות שנהגיהן כנראה נרדמו על ההגה וסטו לשוליים. לרובם זו היתה הנסיעה האחרונה.
הנסיעה נמשכה לאורך הרמה ומשני צידי הדרך, גם בצד הטורקי וגם בצד הסורי, התפרסו בנוף השטוח והבזלתי, חלקות שדה, פרוסות כמו שמיכת טלאים ענקית, בצבעי צהוב אוכרה וחום .
פה ושם חצינו נחל שופע במים למרות חום הקיץ. לצד הדרך היו כפרים קטנים, כמה בתי בטון או חומר ומסגד. כמעט ולא נראה זכר לציוויליזציה  מודרנית פרט  לכמה  "תחנות מנוחה" שהיו לא יותר מצריף קטן שעליו שלט של קולה וכמה כסאות פלאסטיק.
דימיתי שאנו נוסעים אלפי שנה אחורה, לתוך ארץ קדומה, שאנשיה נראו שיצאו  מסיפורי בראשית, רוכבים על חמורים, נושאים אלומות על ראשיהם, או חורשים שדה במחרשה רתומה לבהמה. 
והארץ הזו, כאילו התעלמה מכל תעתועי ההיסטוריה, כובשיה ושליטיה השונים  ושמרה  עד היום על שמות המקומות הנזכרים בספר בראשית: חרן, נציבין ואורפה.
הגענו לנציבין. עיירת גבול שתאומתה בצד הסורי היא העיירה קמישלי. אחד מאנשי הקבוצה הביט בכמיהה לעבר עיירת ילדותו הסורית כאילו ניצב על הר נבו . מביט, אך אליה לא יבוא.
כנראה, משהו בטבע האדם מושך אותו לארץ הולדתו, ואפילו אם היתה ארץ רעה,  ואפילו אם נמלט ממנה, ניחוח עריסתו, ניחוח העשב בחצרו, מועכים את נימי ליבו ומוסיפים לזיכרונותיו מתיקות שאין כמוה.  
חיפשנו את בית הכנסת העתיק ששימש את היהודים במשך דורות רבים, והוזכר לא פעם במקורות.
עד היום יש לי הרגשה שרק התערבות אלוהית היא שסייעה לנו לפגוש בזקן, שזכר את מקומו של בית הכנסת וכוון אותנו לשם.   
שרידי העמודים והכותרות  העידו כי המבנה היה בעבר מפואר וגדול, העיר נעזבה מיהודיה הרבים שחיו בה עד שנות החמישים, ובתוך חורבות בית הכנסת הסתובבו בנחת עיזים וחמורים. ואז הגיעה ההפתעה. 
השמועה, שקבוצה של יהודים מישראל מבקרת במקום התפשטה למרות שזה היה לפני העידן הסלולרי.
חבורות של נערים וזקנים התגודדו סביבנו, רצו לחזות בתיירים שהיו שם  בגדר חזיון נדיר. ואז ניגש אלנו בחור וסיפר לנו שיש יהודייה אחת בעיר. היהודייה האחרונה שנשארה.
לא עברו עשר דקות ואישה כבת שישים, לבושה כמנהג נשות המקום הגיעה בחברת שובל של מלווים. כולנו פערנו פה כשהחלה מדברת בעברית קולחת. הסתבר כי הגברת הגיעה עם משפחתה לישראל בשנות החמישים, עבדה כסייעת בבית אבות בירושלים, התחתנה, התגרשה ובשנות השבעים החליטה לחזור לנציבין, עיירת  מולדתה.
עד היום לא הצלחתי להבין מדוע חזרה, אולי התאכזבה מירושלים, שבדמיונה היתה של זהב ואנשיה טובים, ובית מקדש מתנוסס בליבה ומצאה עיר אפורה וקרה וענייה.
את חייה, תסיים שם וכנראה איש גם לא יטרח לדאוג לה לקבורה יהודית.
נפרדנו מארץ הולדתו של אברהם אבינו שהצטווה לעזבה וללכת לארץ ישראל. שלשת אלפי השנים שחלפו  מאז לא שינו הרבה בחבל ארץ זה.
יומיים לאחר מכן כבר היינו באנקרה, במלון מפנק. באותו יום,  2 באוגוסט 1990, כשפתחנו את הטלויזיה על מנת להתעדכן במה שהתרחש בעולם בימים שאנו שוטטו  אי שם בעבר, מנותקים מחדשות שוטפות, שודרה ההודעה הדרמטית שסאדם חוסן פלש לכווית.
מאותו רגע, כורדיסטן הפכה עבורנו לארץ ש"לפני", ומה שקרה מאותו יום שינה את פניה כמעט ללא הכר.
ג'יזרה, עיר היושבת בצומת הגבולות , הפכה מעיירה מנומנמת שיש בה מלון אחד ללא מיזוג אויר, לבסיס תקשורת בין לאומי, ולמרכז פליטים מעירק. נציבין עברה תנופת בנייה ושונתה ללא הכר, אני מניחה שעל חורבות בית הכנסת מתנוסס היום בניין מגורים.
הכורדים בצד העירקי של הגבול הקימו להם מדינה כמעט עצמאית ואלה שבצד הטורקי לא מפסיקים למרר את חיי הטורקים בדרישה להכרה באוטונומיה.
ואילו בימים אלה, לאורך הגבול עם סוריה, באותם נופי בראשית, מוקמות להן בימים אלה ערי אוהלים לנמלטים מידו הארוכה של אסאד.
תנועת עמים, מחוללת כידוע שינויים, ששנו גם את הפינה הזו של העולם.
תם המסע. פעמים רבות חזרנו וטיילנו בטורקיה. הפלגנו לאורך חופיה, צעדנו בהרריה, נשמנו את נופיה וכפריה וחקרנו את עתיקותיה וארמונותיה. טורקיה לא השביעה אותנו לעולם, ארץ פלאות של אלף לילה ולילה. למי שמחפש הרבה יותר מ"הכל כלול".  
אך המסע עמוק לארץ הכורדים היה יחיד ומיוחד.  


שרידי בית הכנסת בנציבין וקהל הסקרנים המקומי 
אני והגברת היהודייה מנציבין 














הוסף כיתוב













גבול טורקיה סוריה 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

על פני הבריאה כולה

שני ספרים של רות אוזוקי נפלו לידי באיחור מה, הראשון הוא "שנת הבשרים שלי", והשני, "על פני הבריאה כולה".
העלילה בשני הספרים מרתקת, הדמויות מעניינות, והגיבורים מעוררי אהדה. אבל כוחם האמיתי של הספרים הוא המסר החברתי הכלכלי והאנושי שהם נושאים.
הספרים האלה נוספו לרשימת הספרים המטלטלים והחשובים שגורמים לנו לחשוב על  המקור והאיכות של המזון שלנו.
איך תתיחסו לסטייק בצלחת שלכם אחרי שיתברר לכם, שכאשר היה עדיין פרה, מזונה הורכב מחברותיה שנפטרו ומוחזרו לתוך תערובת המזון?. שרוב חייה בילתה בתוך סד צפוף ולמזונה הוכנסו הורמונים שתגדל ותשמין?
אייך תסתכלו על הצ'יפס שלכם אם יתברר לכם שבהנדסה גנטית הוחדרו לזרעים שלו חמרי הדברה? 
הסופרת משלבת בתוך העלילה עובדות מטרידות על התערבות גנטית, אוכל מהונדס, הורמונים וחמרי הדברה שנפוצים בחקלאות ובתעשיית הבשר, עובדות שרובינו לא מודעים להן.
ואם לא די בעובדות על מרכיבי המזון שאנו אוכלים, חשוב לא פחות ללמוד עד כמה אנחנו שבויים בידם של תאגידי מזון, חברות לפיתוח זרעים, בנקים, כוחות כלכליים ופוליטיים שמנהלים את חיינו, ובעיקר כמה מוכן האדם המודרני להקריב על מנת להתעשר.
ההצדקה של של הכלכלנים ומקבלי ההחלטות לפיתוחים האלה, הוא הצורך להאכיל את אוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה, אבל ההסבר הזה מעורר סימן שאלה כאשר אנו רואים שלמעלה ממחצית המזון שצורך העולם המערבי נזרק לפחי האשפה? הספרים מעלים שאלות מטרידות  בדבר הכחדה של זנים רבים ויצירת זני על שהזרעים המהונדסים שלהם עקרים. ובעיקר שאלות על תפקידנו ומקומינו על פני כדור הארץ.
הספרים האלה  מגישים  לנו עובדות על מה שאנו מעמיסים על הצלחות שלנו, והעלילה המרתקת שלהם רק עוזרת לגמוע אותם בלגימה אחת.
קראו את הספרים וחשבו על כל שקית שאתם מוסיפים לעגלת הקניות שלכם, על כל שארית מזון ראויה למאכל שאתם משליכים לפח, 
על כל השפע המדומה שאופף אתנו והופך את העולם עני יותר.
אתמול, אחרי  לילה גשום, הוצאתי את אוסף זרעי פרחי הבר שלי, זרעים לא מעוקרים שאני מקפידה לאסוף כל קיץ מהשדות ומהגינה, ובמחווה צנועה לימי החורף הראשונים, פיזרתי אותם בגינה. באביב, אני מקווה שהחצר תתמלא בחרציות בכלניות בר, רקפות, נרקיסים, ציפורני חתול ושלל פרחים  קטנים, סגולים, צהובים וורודים שלעולם לא אזכור את שמם אך לא אפסיק להתפעל וליהנות מהם.



יום שישי, 4 בנובמבר 2011

CLUB ישראל.

לפני למעלה מעשרים שנה התפתתה דודתי לקנות יחידת נופש באילת. 
המפתים המנוסים, מומחים במכירות, הצליחו למכור לה פנטזיה שבה ראתה את עצמה מצטרפת לחוג הסילון, בעלת סוויטה, שכנה לשועי ועשירי הארץ, אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה חולקת דירת נופש עם מוכר הירקות ממחנה יהודה ועוד כמה שכנים מהשיכון שלה, שכולם נפלו לאותו פח.
לכל מי שיודע, מסוויטה כזו משחרר רק המוות, (בתנאי שאין לך יורשים)... אז דודתי החליטה להוציא את הלימונדה מהלימון ומדי שנה מארגנת חופשת תראפיה לקוזינות שלה.  
גם השנה התנתקתי מהמשפחה, הטלפונים, ומהמחשב וירדתי דרומה.
חלק בלתי נפרד מהנאת החופשה היא הנסיעה באוטובוס, בנוסף לנוף הנפלא לצד הדרך, החוויה האנושית לא פחות מרתקת.
הפעם שכנתי למסע היתה אישה דוברת רוסית. בשלב מסוים החלה להתפתח שיחה בינינו שבה הסתבר לי שהיא תיירת ממוסקבה. במקצועה היא כתבת טלויזיה לעינייני אמנות באחת הרשתות הרוסיות. היא שלפה את הנייד שלה והחלה להראות לי צילומים של אוצרות אומנות. וכך, בנוסף לנוף המרהיב של ים המלח זכיתי לשוטט באולמות ההרמיטג', לראות מקרוב ביצי פברז׳ה, תכשיטי יהלומים ששוקלים קלוגרמים, כתרים וחיות משובצות אבני חן, כולם מאוצרות הצארים, שעיקר תפקידם היה לנצל את נתיניהם המסכנים על מנת לרכוש קשקושים משובצי יהלומים לתפארת ארמונותיהם.
כשמיציתי את קריאות ההתפעלות שלי ממעשה האמנות, נאנחתי ואמרתי לה, שאנו היהודים, לא יכולים להתפאר באוצרות כאלה. האוצר היקר ביותר שלנו נמצא בהיכל הספר והוא בסך הכל מגילת קלף נושנה ומתפוררת שנמצאה במדבר יהודה ועליה נמצאו כתובים טקסטים מספרי התורה וספרי הנביאים. קרוב לוודאי שזה הטקסט הקדום ביותר שנמצא אי פעם. אנחנו יכולים לומר שהאוצר שלנו הוא ספרות החוק, הצדק והמוסר שהנחלנו לאנושות. ולצערי גם אנחנו לא תמיד עומדים בסטנדרטים הגבוהים שהציב לנו הקב״ה וחבר נביאיו. 
ואז, באחת תפסה השיחה שלנו תאוצה לכיוון בלתי צפוי, בעיניים דומעות היא ספרה לי שהיא אינה יהודייה אך קשורה בכל נימיה ליהודים, החל מבעלה, ילדיה שהתגיירו, חבריה היהודים  במוסקבה ובעולם. היא פתחה את אלבום התמונות האישי שלה ונתנה לי  להציץ בכל משפחתה המגוירת וחבריה הטובים ״ כולם ״היבריי״ (יהודים)... תמיד נמשכתי ליהודים ולא הבנתי בדיוק למה, הדברים שלך נתנו לי כיוון״. 
נפרדנו בהתרגשות למרות ששכחנו לשאול זו לשמה של זו.
החופשה חלפה לה ביעף,התפנקנו למרות שלא העזנו לטבול בג'קוזי הציבורי, בדקנו מסעדות גורמה והרגשנו כמו מיכל אנסקי במסטר שף, טבלנו בים הקריר שעמד לרשותנו ולרשות עוד כמה תיירים מארצות הקור, ובעיקר  צחקנו בלי סוף כשאנו מוקפות משרתים סודנים מכל עבר. כולם דוברי אנגלית שוטפת, בעלי תארים אקדמיים, אדיבים וממושמעים  שגרמו לי אי נוחות בצורך שלי להזדקק לשרותם.
חשבתי לעצמי, אלוהים, רק שלא נהפוך לצארים מודרנים עם ביצי פברז׳ה , אנא, עשה שלא נשכח את הכתוב על מגילות הקלף העתיקות שבהן  נכתב על צדק חברתי כבר לפני שלשת אלפים שנה.
ירושלים קבלה את פני באפור קריר, והזכירה לי שהחופשה תמה.  
את הסוויטה כנראה לא תצליח דודתי למכור  ואנו עוד נמצא את עצמינו יורדות ל"חופשת בנות" באילת בחברת המטפלות הפיליפיניות שלנו, ומקווה שעדיין יהיה לנו כוח וזיכרון לצחוק, להעלות זיכרונות וליהנות זו בחברתה של זו.


  Memory of Azov - ביצת "הפתעה" מעשה ידי האמן "פברז'ה" 


מגילות מדבר יהודה - היכל הספר, ירושלים