יום שבת, 30 באפריל 2011

רשמים מאתמול

כמו שהבטחתי, אכן ללא החמצתי אפילו דקה של החתונה. התמוגגתי מכל רגע, עצרתי את נשימתי למראה הכלה היפיפייה, מהשמלה המושלמת, מאחות הכלה שגנבה את ההצגה כשושבינית מהממת בהופעת יחיד, ומגולת הכותרת של החתונה - תצוגת הכובעים הגדולה בתבל!. גינות מהלכות, קיני ציפורים, גני חיות,חלליות ומגנים ויקינגיים.
ניראה שהאנגלים מחשיבים את הכובעים הרבה יותר מאשר את הראש הנושא אותם.
אפילו ויליאם ניראה כמו הנסיך מהאגדות, למרות הקרחת הקטנה בקדקודו., אבל, זה בגלל קסדת הטייסים שלו.
בלי להישמע קטנונית, בכל זאת היו לי כמה תהיות קטנות, תגידו, ראיתם איזה בקבוק של מים בסביבה?. כדאגנית מדופלמת, חששתי במהלך כל החתונה, מה יקרה, אם איזה קשיש יתעלף מצמא?.
ובכלל,  ציינתי לעצמי, שהאנגלים האלה לא מקצרים בטקסים הדתיים ואפילו גאים בהם.
כיאה וכנאה לחתונה בכנסייה, שמענו פרקי תהלים, שמענו ברכות מכתבי הקודש, מהברית הישנה ומהברית החדשה, ואפילו העלו ברוב עם את ירושלים וציון על ראש שמחתם. והכל כל כך רציני עד כי לרגע היה נדמה לי שאני נמצאת בתפילת יום הכיפורים.
האם עוד משהו, כמוני, דמיין לעצמו כמה צהלולי קולולולו, שיבליחו בחלל הכנסייה ויקרעו את הסולידיות האנגלית? כנראה שלזוג אין שום דודה מרוקאית.
אבל שום פרט מאילו שהזכרתי לא קלקל לי את ההנאה, אפילו שחזרו והזכירו, כי הכל מתוזמן על השנייה ומתוכנן עד הפרט והחיוך האחרונים. 
עכשיו אתחיל, עם כולם, את הספירה לאחור, בתקווה שבעוד תשעה חודשים נזכה לחגיגה נוספת, ונצפה בזוג היפיפה מניף את תינוקם לעיני העם מעל המרפסת המלכותית.

וזו פגישת הכובעים של המשפחה המלכותית הפרטית שלי...בהרכב לא מלא

ועוד משהו, שתי הנסיכות האלה ניראו לי כמו שתי האחיות הרעות של ליכלוכית...
                              תצלום רוייטרס

יום רביעי, 27 באפריל 2011

אני אהיה שם! מזמינה גם אתכם.

לפני הרב הרבה שנים, שהייתי קצת יותר מילדה, פנטזתי לעצמי שאני מתחתנת עם הנסיך צ'רלס, בלי לעשות חשבון מי הוא יהודי ושאר מכשלות זניחות.
אבל עם חלוף השנים שכחתי את צ'רלס והוא העדיף אחרת על פני.
אז ביום שישי הקרוב, כשאדוארד הנסיך האולטימטיבי יינשא לבחירת ליבו , אני מודיעה לכם, שאני מתכוונת להיות שם.
טוב, אם לא ממש, אז בטח אהיה דבוקה לטלוויזיה, ולא מתכוונת להחמיץ שום פרט!
העזר שלי צוחק עלי ואומר, שהוא מוכן לסבול משחק כדורגל במקום לצפות בשטות הזו, אבל מה מבינים בנים בנסיכים ונסיכות?
אז חברותי היקרות, אני מזמינה אתכן לצפות יחד איתי בחתונה ההיסטורית, להתנתק לרגע מהמציאות ולרחף אי שם בעולם האגדות של ילדותנו, עם שלגייה, הנסיכה הנרדמת רפונזל ושאר הנסיכים שמעולם לא היה להם שם, מספיק היה לומר, "הנסיך".
יחד נתמוגג משמלות המלמלה, הכרכרות, המשרתים ונעלי הזכוכית, ואפילו נזיל דמעה במקום הנכון.
ועם יד על הלב, שתקום האחת, שלא חלמה באיזו שהיא פינה של חייה להיות נסיכה?
אז כמו שקבענו, יום שישי, בלי גרעינים , רק עם עוגות קצפת. 

ולמי שרוצה להסניף שוב  את המתיקות שעברה דרך סיפור "ברבורי הבר" של אנדרסן, עם האיורים המופלאים של מרג'ה, אני שולחת לכבוד החתונה שתי דוגמאות.

גם אני פעם רציתי להתעלף בזרועות הנסיכים שבתמונה

ולאחוז בידו של הנסיך בחדר הסירפדים

 ואיך אפשר בלי הקריקטורה של יונתן שיצאה הרגע מהתנור..

יום שלישי, 26 באפריל 2011

כמה מפניני הפסח

הבן של אחייני נשאל מה היה רוצה שיולד לו, אח או אחות.
"בת"! הוא אמר בפסקנות.
שאלו אותו "למה"?
"כי את כל בן היילוד, היאורה תשליכוהו."...ענה

וכששאלו אותו אם הוא הוא רוצה מרק עוף, הוא אמר שהוא לא מבין למה אוכלים מרקוף, כי הרי קוף הוא חיה טמאה....

יום חמישי, 21 באפריל 2011

קיצור תולדות ה"הגדה"

תגידו, עם יד על הלב, גם אצלכם מקצרים ומחפפים את קריאת ה"הגדה"?
עם יד על הלב, גם אתם דילגתם על דברי ר' יוסי הגלילי , ר' אליעזר וחבריהם ?


ניקינו, מרקנו, קנינו, בישלנו, הקפאנו, הפשרנו, ערכנו, סדרנו, עצבנו, התאמנו.
הגיע היום הגדול.
ניחוחות במטבח, שולחן ערוך לתפארת. אגדות לכל מבוגר וילד.
הכל מתקרב לעבר השיא! סדר הפסח.
ואז, קדש, אפיקומן כורך,
סיפור פה וסיפור שם, ומה נשתנה שר הקטן,
ובדילוגים, כי הטף לוחץ – שולחן עורך.
ולפני הקינוח עוד מצליחים לספר קצת ביציאת מצרים, וגם סיפור "חד- גדיא" בצלליות, לקטנים וגם לגדולים
והופ נגמר!
ואני זוכרת ממרום גילי, שכל ילדי המשפחה, קטנטנים וגדולים, נשארנו ליד השולחן (פחות או יותר) עד סיום קריאת האגדה.
הקטנים זכו לשיר את "מה נשתנה", ושיאו של הסיפור הגיע עם "שפוך חמתך " כשטבלנו אצבע ביין לזכר כל מכה.
משחק הזיכרון היה בלספור את כל ה-13 באחד מי יודע , וגם לומר את זה ברצף בלי לנשום.
הבידור היחידי שהרשנו לעצמינו, בכדי להפיג את השעמום, בשעה שהגדולים קראו את חישובי המכות שנעשו ע"י חז"לנו, היה לפנטז על המתנות שנקבל כשנגנוב את האפיקומן, ומקסימום לשים מלח בגביע היין של בן הדוד שישב לצידנו.
עכשיו אני תמהה איך הצליחו אבותינו להשאירנו ליד השולחן במהלך כל הסדר, משימה בה אנו נכשלים בתור סבים וסבתות.
הדור הצעיר של היום רוצה את האגדה בs.m.s , קצר קולע, זריז, ובחפוז להגיע לאוכל.
ואפילו האפיקומן לא עושה עליהם רושם.
ואני חושבת שעלינו לחשוב כיצד אנו צריכים לשוב ולצאת ממצרים.

היתכן שמציירי הגדת ראשי הציפורים מהמאה ה13 התכוונו לבדר את הילדים במהלך הסדר???

יום שבת, 16 באפריל 2011

הדקות שבין החול לקודש

תראו, אני לא דתייה, ואת המצוות שאני מקיימת, אני בוחרת. העזר תמיד אומר, שכנראה לא נשב בשורה הראשונה בגן העדן. אבל גם ביציע, קרוב לוודאי, נהייה בחברה טובה.
אך יש רגעים שבהם אני בטוחה בקיומה של השכינה.
זה קורה בכל יום שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, שהאופק הופך לאדמדם, והאוויר מתמלא באור זוהר ומיוחד, שאין דומה לו בכל ימות השבוע.
שקט יורד על השכונה וקדושה במלוא מובן המילה יורדת על ירושלים ועוטפת אותה, בשעה שעוברת מהחול אל הקודש.
באותה שעה העיר חדלה מרעש המכוניות ועשנן, מצריחות התגרנים בשוק, ומהמולת בחורי הישיבה המשננים את תלמודם.
מבעד לשקט שיורד, עולה מדי שבוע, מנגינה הנשמעת מרחוק, מנגינה של שירי שבת או שירי חג. מנגינה המבשרת לכולם, שעוד דקות אחדות תשמע הצפירה המודיעה על כניסת השבת ועל מועד הדלקת נרות.
ברגעים הקסומים האלה אני מדליקה את נרות השבת וצופה מהחלון לעבר ההרים העטופים בוורוד ומרגישה קרוב מאד אל האלוהים.
חג שמח.
הרבה זמן ניסתי לעמוד על מקורה של המנגינה הנישאת באוויר . השבוע הסתבר לי כי הלפרין (זה מהמשקפיים) הוא האחראי על היוזמה של המוסיקה לפני כניסת השבת ברחבי ירושלים.
 תעמוד זכותו לא רק בתועלת שמביא לעיניים, אלא גם לאוזניים. ולנשמה.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

שקר הקרם והבל הבושם

בטח שמתם לב שלפני פסח, כמו לפני ראש השנה, אנו מוצפים בפרסומות לבשמים, מהן ניבטים אנשים צעירים, מושלמים, סקסיים, עשירים, ובד"כ גם כמעט ללא בגדים. כנראה שהרבה אנשים משוכנעים שהבושם היא הסיבה, אחרת איך אפשר להסביר את היקף המכירות האדיר.
המחקר האחרון בנושא ריחות, אישר לי את מה שתמיד הרגשתי וידעתי אבל לא דברתי עליו כי הייתי בדעת מיעוט.
 ניחנתי בחוש ריח מפותח לטוב ולרע, בקלות יכלו לגייס אותי למשטרה בתור כלב גישוש. תמיד צחקו עלי כשאמרתי שאני מזהה ג'ינג'ים, חלודה, ואפילו כסף (המתכת), לפי הריח. כשאני חוזרת הביתה אני יכולה לזהות על פי הריח מה עשו בני הבית במטבח, באמבטיה ובסלון. בשמים סינטטים  בלתי נסבלים לאפי, חלקם אפילו גורם לי לבחילה, מגברים מבושמים אני בורחת. בגדים שדבק בהם ריח בושם לא יעלו על גופי. לדעתי אין הבדל בין בשמים של 500 ש"ח או 40 ש"ח, חוץ מהיתרון של האחרונים שהם מתנדפים מהר יותר.
כאשר חברי מתנפלים על אגף הקוסמטיקה בדיוטי פרי אני מעדיפה לבחור איזה שוקולד או ליקר. ואף גבר לא הצליח לקנות את ליבי עם בושם כמתנה.
את מוצרי הקוסמטיקה שלי אני רוקחת בעצמי על פי נוסחאות טבעיות, אבל אני נמנעת להציע אותן לחברות כי שמתי לב שנשים בוטחות בקרמים יקרים, ככל שהקרם יקר יותר הן בטוחות שהוא יעיל יותר, גם שמות של פירמות עושים עליהן רושם.
פה ושם מצאתי עוד נשים שיחסן לריחות דומה לשלי, אבל לרוב הרגשתי אאוטסיידרית בשיחות נשים שהחליפו שמות של בשמים וקרמים.
תנו לי להסניף ריחות של עוגות וניל וקינמון, לימונדה טבעית, פרחי כריזנטמות, יסמין, פאטצ'ולי ולבנדר אמיתיים, ואפילו ריח של אבקת כביסה, אבל להפיק חיקויים סינטטים של הריחות האלה ולהתיז אותם לכל עבר - תשמור נפשי ואפי.
האמת, שמאז נולד נכדי הריח המועדף עלי הוא ריח של תינוק, על כל המגוון.
תשאלו מה הקשר למחקר? לאחרונה פרסמו מחקר שנערך בקרב כמה אלפי גברים. למשתתפים נתנו להריח בגדי נשים שנלבשו שלושה ימים. חלק מהנשים השתמשו בבושם וחלק לא. כמעט כל הגברים העדיפו את הריח הטבעי שעל בגדי הנשים שלא התבשמו.
אז עכשיו קבלתי ביסוס מחקרי לטעוני, וזה גם מסביר את העובדה מדוע כל כך הרבה אנשים נדבקים אלי באוטובוס.

יום שני, 4 באפריל 2011

שידוכים מוחמצים

בנוסף לכשרונותיהם של אבותינו במשפחה להשקיע במקומות הלא נכונים, קשה להתעלם גם מכמה "גדולי עולם"
שנמנע מהם להצטרף למשפחתינו.
הצעירה מבין בנותיו של הסבא רבא שלי, היתה יפיפייה גלילית ומיוחסת.
לפני כ 90 שנה, הציעו לה כשידוך את אדווין, בנו של הרברט סמואל, הנציב העליון היהודי, שהוצב מטעם הוד מלכותה בפלשתינה א"י. הנערה הדעתנית סירבה לשידוך בתירוץ כי הבחור הנכבד "אנגלי מידי" לטעמה. את הסיפור הזה שמעתי ממנה במו אוזני באחת משיחות הנפש שלנו כשהיתה בת למעלה משבעים. מדי פעם אני מנסה לדמיין מה קורה להיסטוריה הפרטית שלה, ולהיסטוריה המשפחתית שלנו, לו השידוך היה יוצא אל הפועל....

בתצלום: חתונת אדווין סמואל בלבוש שייח' עם כלתו הדסה גרזובסקי גור. בתו של המילונאי גרזובסקי.
אדווין האנגלי נישאר לחיות בארץ עם הדסה כלתו, והדודה הצברית היגרה לאמריקה ונישאה לאמריקאי.

סיפור נוסף על שידוך שהוחמץ מסתובב במשפחתונו ועובר מדור לדור בכל מפגש משפחתי .
אחד המיליונרים (ז"ל), ששמו עלה לכותרות בתקופה האחרונה, נהג להתארח במלון של משפחתי עם בני ביתו בימי הקיץ, בשנים שעדיין לא הומצא המזגן.
בתו של המיליונר, שכנראה הוקסמה מבן דודי, גברבר יפה תואר ושרמנטי רמזה לאביה שנפשה חשקה בבחור כבעל. ההצעה הוגשה. ושאלו את פי הבחור. בן דודי דחה את השידוך בטענה כי לנערה יש רגליים עבות מידי...
לפעמים אני מדמיינת איזה מזל היה לבן דודי להביט אל הרגליים ולא אל הארנק. אם היה נענה להצעה, היום כנראה היה שקוע עד צוואר ברפש שמטיחים בני משפחת המיליונר זה בזה.
לעיתים אני מנסה לדמיין לעצמי איפה אני הייתי היום, לו אבי היה מקבל את הצעתו של אחד מחבריו ב"משפחה הלוחמת", שרצה אותי כשידוך לבנו, עוד שהייתי בת חמש.....

המשפחה הלוחמת

אהבות אסורות, אמנון רובינשטיין

את מאמריו וניתוחיו של אמנון רובינשטיין אני אוהבת לקרוא. אני גם מטה אוזן בעניין כאשר אני מקשיבה לראיונותיו בתקשורת. לא תמיד אני שותפה להשקפותיו הפוליטיות, אך יש לי הערכה וכבוד אליו. יש מה ללמוד מהאיש הזה. לכן לא היססתי לרגע כשראיתי את ספרו החדש מתנוסס על המדף ופיניתי לי כמה שעות לקרוא.

ממרום גילו וכבודו גם רובינשטיין הצטרף לשורת הכותבים סיפורים בגרוש, המשלבים אירועים היסטוריים, עבר והווה, בדיון ומציאות. ומה יותר סקסי מאהבה טהורה בין סרג'נט בריטי יפה נפש וכחול עיניים ונערה יהודייה כשרה בתקופת המנדט?
הרבה מהאירועים שמתארים ברומן אכן התרחשו, אך היתה לי הרגשה במהלך הקריאה שהדמויות אינן משכנעות, הן משעממות, וסטריאוטיפיות. סיפורי האהבה קצת הזויים.
נראה לי שהעלילה גויסה על מנת לקיים דו שיח דמיוני בין הפלגים ביישוב הישראלי בתקופת המאבק בבריטים.
למרות שרובינשטיין ניסה להביא דרך קולותיהם וסיפורם את המורכבות של המציאות באותה תקופה, משום מה הדברים נשמעים פלקאטיים, ולא משכנעים.
הדמות הכי מגרה לניתוח, היא זו של שאול, המאהב הצעיר של הגיבורה. להבנתי, דמותו נשתלה שם על מנת לייצג את קולו של המצפון הפציפיסטי יפה הנפש, אבל יצאה דמות קלושה, מעוותת ומסובכת שמתעלפת למראה טיפת דם, וסיפור ההוצאה להורג של הסרג'נט הבריטי מעלה לו את החום, תרתי משמע. קולו של המצפון הזה הוא חולני משהו. (המחבר גם סידר לו אפילפסיה פסיכוסומאטית שתשחרר אותו מצה"ל) יכולתי להעמיק בניתוח האלגורי שלו, אבל אני לא רוצה להיכנס לנישה פוליטית. רמזתי, ישפוט הקורא, אם יקרא.
אני מודה שפה ושם רפרפתי בקוצר רוח על קטעים שהזכירו לי סיפורים חינוכיים לבני הנעורים. אבל לשם ההגינות סיימתי את קריאתו.
האם רובינשטיין התכוון להעביר מסר של פיוס, סגירת מעגלים עם העבר, ותקווה לעתיד, לא רק במישור האישי, אלא גם הקולקטיבי? כאשר הכל נראה בלתי אפשרי?. אולי.
גם החידה ההיסטורית שמבטיחים לנו בגב הספר...נו, באמת, כבוד הפרופסורית המוכשרת, לקח לך להבין לאט...
לזכותו של רובינשטיין יאמר כי הוא חושף בסוף הספר את החלקים העובדתיים ואת החלקים הבדיוניים. יתכן שכמשפטן מילא חובה לאנשים האמיתיים שהוזכרו בספר.
לסיכום, לעומת סיפרוני הכיס, "חטפנו קצינים בריטים", ו"תליית שני הסרג'נטים" בהוצאת ה"המרד" שנשמרים בספריה המשפחתית שלנו כבר כחמישים שנה, הספר הזה לא יזכה להישאר על מדף הספרים שלי, ואני מניחה כי גם ישכח מהר מאד מזיכרוני. לרובינשטיין יש צדדים הרבה יותר חזקים, אבל גם לו מותר להשתעשע קצת במילים.
אני מקווה שאיש במשרד החינוך לא יכניס אותו לרשימת ספרי החובה של התלמידים.