יום שישי, 28 בינואר 2011

רחוב יפו - מבט אופטימי

                                 


ימים היסטורים עוברים על ירושלים.
אני חושבת שמאז כניסת כלי הרכב לעיר במאה ה19 לא נראה רחוב יפו ריק מכלי תחבורה.
כשעוברים ברחוב אפשר לשמוע את פסיעותיהם של בני האדם, להקשיב לשיחות, ופה ושם אפילו לציוץ ציפורים, או למען הדיוק לקרקור העורבים.
לנשום אויר ללא עשן אוטובוסים.
העיר נאנקת תחת פקקים ועומסי תנועה בעורקים המקבילים, אבל לרחוב יפו ניתנת הזדמנות של פעם בחיים לנוח. להתמתח, ליישר חולצה , עניבה, להסתכל על עצמו  בראי  ולומר: אני לא כל כך מכוער.
הרחוב מרים עיניו, הרי עכשיו הוא יכול,  גם מבלי להדרס או לדרוס.  ושם למעלה, לא גבוה מדי, מחייכות אליו מרפסות יפייפיות של בתים שהוטבע בהם ניחוח ארופאי.
גם האריה של ג'נרלי ניער את רעמתו, שנים הוא ראה עשן, מלחמות, ליכלוך, פיגועים, הפגנות  וחילופי שלטון. עכשיו הוא יכול להרגיש כמו ברומא, למרות דגל ישראל שלצידו.
 אז נצלו את ההזדמנות, צאו לרחוב, הרימו עיניים התישבו באחד מבתי הקפה המשובצים בחלקו המזרחי של הרחוב, עכשיו תוכלו גם להאזין ללא הפרעה לשיחות של הירושלמים היושבים סמוך אליכם, שהחורף האביבי והרחוב המתחדש העלה חיוך על פניהם.
ועכשיו מה שמתבקש הוא, שיופיע המשיח, רכוב על חמורו, (או  על גבי הרכבת הקלה), מלווה בפמליית המלאכים שלו והירושלמים יריעו לו לאורכו של הרחוב המתחדש.















יום רביעי, 26 בינואר 2011

שביתת השקדיות

השקדיות לא פרחו השנה
לא זכורה לי שנה שבה לא ראינו שקדיה פורחת לפני או אחרי ט"ו בשבט.
מהחלון שלנו אנו רואים כל שנה בעונה זו את הואדי של ליפתא, מכוסה בנקודות וורודות ולבנות, משובצות בתוך הירוק הזוהר של העשב שמכסה את האדמה אחרי הגשם.
השנה אין פריחה, אפילו הירוק של העשב אינו זוהר. בגינה שלנו צומחות שתי שקדיות, עכשיו ענפיהן ערומים. הן הוציאו ניצנים, אך הם קטנים ויבשים.
אנחנו נהנים כל שנה משקדים מתוקים, שכייף לאכול אותם צעירים וטריים היישר מהעץ או לקטוף אותם בשלים וקשים ולפצח אותם. הטירחה של קילופם עושה אותם טעימים פי שבע. השנה כנראה לא יהיו שקדים.
האם בעתיד כשנשיר לילדנו "השקדייה פורחת" נוכל להראות להם רק תמונות של פריחת עץ שקד?
נכון, מסבירים לנו את התופעה ב"חום" של החורף הנוכחי ושל הקיץ שחלף. יש אופטימיסטים המקווים שהשבועות הקרובים, אם יהיו קרים וגשומים, יפריחו אותן.
אבל אני רואה בתופעה משהו נוסף. הטבע מעניש את האדם. על פגיעתו ורשלנותו. על שריפה, ועקירה, וזלזול, וכריתה של עצים.
הטבע מזדהה עם העצים הפגועים, השרופים, והיערות הנבראים ללא איזון.
בדרך כלל הטבע, נדיב, וסולח ושוכח.
אבל אולי הגזמנו?
קישור על התופעה :
 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4016965,00.html                  


   
 


יום ראשון, 23 בינואר 2011

תל"ג מול אל"ג

מדינות מודרניות נמדדות בדרך כלל בגודל התל"ג שלהן. כלומר: תוצר לאומי גלמי. שמודד את חוסנה של מדינה באמצעות האמצעים החומריים שלה ניצול כוח העבודה וכד'.
אם ניקח את מדינתנו החביבה, נראה כי היא נמצאת באחד המקומות המכובדים בעולם. תל"ג גבוה, כלכלה יציבה, רזרבות בתקציב המדינה, תעשיה טכנולוגית משגשגת, נדל"ן בשמים.
אז למה לכל הרוחות נדמה כי הכל קורס? הבריאות, החינוך, הבטחון האישי, התעסוקה, איכות החיים והסביבה,  התרבות , המוסר והאנושיות.
לעומת זאת אי שם, בבהוטן, במדינה פצפונת, השוכנת לבדד בהרי ההימלאיה המציא מנהיגה מדד אחר, שבאמצאותו יימדד חוסנה של המדינה, וטבע מושג חדש: "אושר לאומי גולמי".
שם, בניגוד למדינות נאורות ומתפתחות הוא שם דגש על אושרם של נתיניו.
נכון, לשם כך היה עליו להגן על מדינתו מפני השפעות הגלובליזציה, אבל ראה פלא. המדינה הקטנה הזו, הענייה בטכנולוגיה, הצליחה למרות הכל להעניק אושר לתושביה, או יותר נכון לחנכם להיות מאושרים גם גם ללא טכנולוגיה, תיעוש ועיור. ומה עושה את האנשים שם מאושרים יותר?
קודם כל הם מטפחים את חייהם הרוחניים ברוח הבודהיזים.
הם מטפחים את מערכות הבריאות, את החינוך, את ערכי המוסר והצדק, את האנושיות, הצניעות וערכי המשפחה, את הקהילה והעזרה ההדדית..
הם מכבדים את הטבע, לא פוגעים בו אפילו במחיר ויתור על שגשגוג התיירות. ההרים שייכים לאלים ולא לחובי סקי, הם אומרים.
הם משקיעים בחינוך שמוענק חינם והשכלה גבוהה למי שיכול ללמוד ולא רק למי שיכול לשלם.
כמעט כל אחד מדבר אנגלית שוטפת.

כל בית ומבנה שהם בונים מתוכנן כך שיתמזג בהרמוניה עם הטבע האדם והסביבה.

בעיניים מערביות הם נראים עניים, לחלק מאיתנו הם אפילו נראים פרימיטיביים.

ואילו אנו, אנו המוקפים בטכנולוגיה המיועדת להקל על חיינו להסב לנו עונג (ולא אושר) הופכת אותנו לעבדים של אותה טכנולוגיה.

אותו שפע חומרי הופך אותנו לעבדי הצריכה ולא בהכרח למאושרים יותר. השפע החומרי הופך אותנו לחמדנים יותר ולעיתים אומללים לא פחות.

המושג אל"ג מבוסס על ההנחה כי פיתוח חומרי והתפתחות רוחנית הם שישפיעו על שישוגה של החברה האנושית.

צמיחה חברתית וכלכלית הוגנת, שימור הערכים יחד עם פיתוח התרבות, שמירת הטבע והסביבה וממשל תקין ואחראי, הם שיקבעו את האושר הלאומי.

נכון, אנחנו לא נפוך למדינה דוגמאת בוהטן, אבל מתי כבר נפנים את העובדה כי לתל"ג אין ערך ללא האל"ג.

תחשבו על זה.

קצת על בוהטן:

http://www.gilihaskin.com/Article.Asp?ArticleNum=507

יום שבת, 22 בינואר 2011

פרחים של חורף

הגשם הקצר הצליח לאושש קצת את הגינה/
אחרי חודשים חמים, שמש צורבת, אבק מחניק ורוחות מייבשות. האדמה כוסתה בעלווה ירוקה של חמציצים.
בדרך כלל בינואר הגינה שוקעת בתרדמה, מחכה לחמימות האביב. אבל השנה בשל מזג האוויר פרצו להם הפרחים בלבלוב.
אני משתפת אתכם. ומקווה כמו כולם לגשם שיבוא.



יום רביעי, 19 בינואר 2011

גיא אוני, הסרט והזכרונות

אתמול הלכתי לראות את הסרט "גיא אוני". הסיבה שהזדרזתי לראות את הסרט היתה גם משום שהבמאי דן וולמן היה המדריך המיתולוגי שלנו בצופים, וגם משום הנגיעה האישית שלי עם סיפור ההתיישבות היהודית בסביבות ראש פינה.
אתחיל מהשורה התחתונה, לכו לראות את הסרט!
ומי שרוצה לקרוא מה בין הראשונה לאחרונה, מוזמן להמשיך.
מרכז הסרט הוא היחסים בין גיבורי הסיפור פאניה, ויחיאל.
למרות המשחק הטוב של השחקנים היתה לי הרגשה שמשהו מרכזי הוחמץ בתיאור היחסים ביניהם. שני אנשים רבי עוצמה, האחד, מנסה ללא פשרות, לשנות סדר חברתי של היישוב הישן, השנייה,  עולה מרוסיה, אוד מוצל מפוגרום, בעלת עוצמה נשית ואנושית יוצאת מהכלל. כל אחד מהם בא מתרבות ועולמות שונים לחלוטין, ובכל זאת הצליחו לקיים ביניהם מערכת של כבוד ואפילו אהבה. חבל שמערכת היחסים שהוצגה בסרט לא הדגישה עוצמות ופערים אלה. ההתנהלות ביניהם היתה צפויה למדי לאורך כל הסרט, אפילו קצת אנמית. כאילו הבמאי סמך על כך שהקורא מכיר את הדמויות מתוך הספר.
הרובד השני הוא תאור המקום והתקופה, נראה לי שנעשתה עבודת שיחזור יפה, הבתים, הבגדים, הנופים, היובש הגלילי של קיץ שחון, למרות שהדמויות לא הגירו טיפת זעה.
בסך הכל אהבתי את הסרט. הוא הצליח להעביר משהו מרוח התקופה. בנגיעה קלה נגע בנופים, ביהודים, בבדואים,בתורכים ובאנגלים שבחשו בארץ באותם ימים, הוא מספר את סיפורם של אנשי היישוב הישן שרצו לחיות חיים יצרניים ללא השענות על כספי חלוקה וניסו בכל כוחם בהקמת התיישבות חקלאית, ויחד עם זאת נשארו שומרי מצוות, סיפור שטושטש ע"י הנרטיב הציוני שניכס לעצמו כמעט את כל ההתיישבות החקלאית.
לאורך כל הסרט לא יכולתי שלא לחשוב על סבתא רבא ביילה, וסבא געצל , שעלו עם שני ילדיהם מגליציה בסוף המאה ה-19, התיישבו במחניים הסמוכה לראש פינה, ניסו לברוא יש מאין, נאבקו בסלעים, בנחשים, בחולי, בעוני, ובהתנכלות הבדואים. לאחר שלש שנים נשברו, ועלו להתיישב בצפת.
אודה ולא אבוש שלא דמעה אחת הזלתי בסרט שהשלים את התמונות באלבום המשפחתי שלנו, ושחלפו בדמיוני כשחשבתי על חייהם של אבותיי.
הסרט הוא גם תזכורת, שהמושבות היפיפיות, כדוגמת ראש פינה, המציעות היום איכות חיים וערך נדל"ני, ראשיתן בדם, יזע ודמעות, ללא מירכאות.  
בהזדמנות זו כדאי לציין כי רוב המושבות בגליל, ראש פינה, עין זיתים, יסוד המעלה, יבניאל, מטולה יבניאל, בני יהודה ברמת הגולן  ועוד, הוקמו בראשיתן ע"י בני היישוב הישן, שומרי מצוות אדוקים, רובם בני צפת, שמאסו בחיים של תלות.
וולמן מבטיח לנו כי הסיפור יחזור בסדרת טלויזיה בעוד כמה חודשים, אני מקווה שלא יחמיץ את ההזדמנות לספר ביתר עומק את סיפורם של האנשים, המקום  והתקופה.
ולמי שלא קרא את הספר, אז בבקשה, לא לוותר.
ובינתיים, לכו, לכו לראות את הסרט וקחו גם את הילדים שלכם.
ותודה לדין דן.

 

יום שבת, 8 בינואר 2011

החיוך של ארז טל

הפעם אני מביאה קטע שכתב פרופ' עוז אלמוג, הוא מבטא הרבה יותר טוב ממני את מה שאני חושבת ומרגישה.
 החיוך של ארז טל / עוז אלמוג
לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות. החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: "אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא?".ועוד היא אומרת: "המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים".
ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת.טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות - חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי.
הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד - דור מלחמת לבנון הראשונה.נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.
איך יצרנו דור הולך ופוחת שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית.
מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.
ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון.
אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.
אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.
את המאמר סירב אתר האינטרנט YNET לפרסם.
ואני רוצה להוסיף שארז טל הוא לא ה"סמיילי" היחידי ש"מחייך" אלינו.

יום רביעי, 5 בינואר 2011

הטובים למחבת הטובות למטבח

הפירסומת האחרונה של סנפרוסט שעשעה אותי. 
 שאלתי את עצמי, האם נגמר סוף סוף עידן התפוזינה והאשכולית והחל עידן התירס והגזר?
ולגופו של עניין, אני קונה את ה"נבחרים" שלי בחצי מחיר מהחברה המתחרה, בסופר של ה"דוסים".   
על כוחו החיובי של האינטרנט: 
היום צפיתי בסרטון ביוטיוב שהצליח לעבוד על בלוטות הדמעות שלי.
אני מביאה אותו אליכם, כי בעולם המנוכר של ימינו, כשאנו חולפים על פני הומלסים ובלי להרים מבט זורקים לקופסא שלהם איזה שקל או שניים, איש אחד, בארה"ב, הקשיב ושיתף, והעלה את הסרטון הזה ליוטיוב.
האיש הזה הצליח לשנות גורל של אדם אחד. את גורלו של האיש שתראו בסרטון.
(תוך יומיים היו למעלה מארבעה מליון צפיות...)




 אדון ביילין הנכבד.

מזמן לא השמעת את הרעיונות המקוריים שלך בתקשורת.

בפה פעור הקשבתי להצעתך לחון האנס קצב, כי לאזרחי ישראל המבוישים והמבוזים לא ראוי שנשיאם לשעבר ישב בכלא.

אז אני מודיעה לך, שבהחלט מגיע לאזרחי ישראל לראות את נשיאם העבריין בכלא, ובטח שזה מה שמגיע לו.

זה הוא זה שצריך להתבייש, לא אני ולא אזרחי המדינה שומרי החוק. 

אני מקווה שהופעתך בטלוויזיה נועדה רק בכדי להזכיר לנו כי אתה עדיין שם.   



אדון מנכ"ל רכבת,

לא נעים להגיד, אבל ההסתברות לפרוץ שריפה נוספת בקרונות היא כמו ההסתברות לרעידת אדמה.

אז אדון מנכ"ל, יש לי הצעה: שיעלו על כל רכבת כמה "ירקות מובחרים", "תורני פטיש", שיהיו בהיכון עם פטישים במידה ויקרה משהו, וכל יום יוצאו לבדיקה רק שני קרונות. תאמינו לי, הרבה יוצאי יחידות קרביות ישמחו לג'וב הזמני הזה והנזק הכלכלי יהיה בטל בשישים לכל הנוגעים בדבר.

וחוץ מזה די! תתחילו כבר לדהור לעבר המאה העשרים ואחת וגם לעבר ירושלים.

הרכבות בארץ נראות בימי ראשון וחמישי כמו הרכבות בהודו.  רק שם מחלקים לאסי במחלקת תיירים.

בכל מדינה מסודרת המנכ"ל כבר מזמן היה מתפטר, ביפן היה עושה חרקירי.