יום שבת, 11 ביוני 2011

הילדים שלי הם לא הילדים של כולם


הילדים שלי הם לא הילדים של כולם.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים די הרבה שמדברים על חיילים וחיילות ומכנים אותם בשם ילדים.
לילדים שלי אני אקרא ילדים גם שיהיו בני שבעים. זו עובדה המציינת קודם כל את הקירבה  המשפחתית והרגשית בינינו.
אבל כשאני שומעת שמדברים על חיילים כ"ילדים" החושים שלי מאותתים לי כי מנסים להפעיל עלי מניפולציה רגשית.
כשאני שומעת ראשי ממשלה, נשיאים ושרים מכנים אותם כך, יש לי תחושה שהם מנסים למצוא חן, או שסתם נפלו בפח. 
גם אני כאימא, הייתי מוכנה להצטרף "כהורה מלווה" לצידם של בני בתקופת שירותם, לדאוג שהמפקדים שלהם ינהגו בהם בעדינות, ולהוציא את הסנדוויצ’ים בכל רגע שייראו לי רעבים אות מותשים. וכל זה מהסיבה הפשוטה שאני האימא שלהם והם ילדי.
אבל לכנות בהכללה מעל כל בימה את החיילים שלנו "הילדים שלנו".  פה אני מרימה גבה.
אם הם עדיין ילדים צעירים, אולי כדאי לשנות את גיל הגיוס ולהעלותו בכמה שנים?.
אני גם מניחה שאלה שעדיין נשארו מבחינה מנטאלית  ורגשית  בתקופת הילדות, צה"ל משחרר משירות.
החיילים שלנו הם אמנם צעירים, אבל הם גברים.
החיילים שלנו נושאים בתפקידים אחראיים, הם לומדים בקורסים בני חודשים ספורים מה שמלמדים שנים במכללות
הם מפעילים כלים שחורצים גורליות לחיים ולמוות.
הם נושאים על גבם תפקידי פיקוד וסמכות, שדורשים מנהיגות אבל גם יכולת הבנה וטיפול בפיקודיהם הזקוקים לכתף תומכת. והם בד"כ עושים את זה נהדר, טוב יותר מהרבה מבוגרים שאני מכירה.
הם נדרשים לשיקול דעת, אחריות חברות, מוסריות, (ראה הקוד האתי של צה"ל).
נכון, באופן פרטי הם נשארים הילדים של ההורים שלהם  אבל כחיילים יש להם תפקיד שלא היינו מעלים בדעתנו לתת לשום ילד.
הם התגייסו קודם כל להגן עלינו, האזרחים.
לצערי, בשעת הצורך, הם אמורים להקריב את חייהם למעננו, למרות שאין לי ספק שכל הורה היה מוכן למות במקומם.
כשאנו מתייחסים לחיילים שלנו כילדים, לעיתים אנחנו מקבלים כמובן מאליו את הקרבנות בעורף, כמחיר שאנו מעדיפים לשלם, על פני הסיכוי שחיילים יפגעו. האם לא התבלבלנו קצת בפירוש הביטוי "כל העם צבא"?
כאזרחים וכהורים עלינו לעשות הכל כדי שהחיילים שלנו לא יהיו קרבנות של רשלנות, טיפשות ואטימות.
משום שהם הבנים שלנו, מפני שהם החיילים שלנו, אבל לא משום שהם ילדים.
כשאנחנו קוראים להם בהכללה "ילדים" אנחנו מפחיתים מכוחם וחוסנם, וכך גם מפחיתים מכוחנו וחוסננו.
וזו דוגמא מובהקת כיצד נעשה שימוש מניפולטיבי בשפה. 

8 תגובות:

  1. מסכימה איתך.
    איילת

    השבמחק
  2. יפה כתבת.

    בן

    השבמחק
  3. אני בטוח שכתבת את ההתייחסות ל"עוצמה" שנקראת ילדים מתוך החלק החושב של הרגש האימהי, כל מילה בסלע- אמן סלה!!!!
    אבל בין השורות אני חש ב"צריבה" קלה שגם משחת "אלוורה" לא יכולה לרפא!
    עצמונה מה כואב לך? את התשובה אפשר במייל פרטי!
    צביקה

    השבמחק
  4. גיסתנו אני מנסה להגיב לך. גם אני מסכימה ואהבתי את הכסאות הכחולות. מאוןד.. מאוד.. מאוד..

    השבמחק
  5. לצביקה, מה שתארתי בהחלט כואב, ולא רק בין השורות, אלא גלוי.

    השבמחק
  6. עצמונה,
    הראש מסכים לחלוטין עם מה שכתבת, ובכל זאת, כשאני רואה את הצעירים במדים בשטח (המפגש האחרון בדולינה בחרמון יום לפני יום הנכסה כשכל הצבא היה בכוננות, גדרות חדשות נפרשו, ואנחנו, קבוצת בוטנאים, חרגנו במטרים ספורים מהמותר...)משהו אימהי מתעורר, מחניק קצת בגרון... כל העם צבא זה גם להרגיש שכולם בנים שלנו! הם אחראים, סמכותיים, מוסריים, בעלי שיקול דעת... ושלנו! הלב מלא בגאווה על דור נהדר שגידלנו אבל גם דאגה ותקווה. שישוב כל אחד מהם בשלום הביתה!
    עירית

    השבמחק
  7. כאנשים פרטיים בוודאי נרגיש כך ואף נבטא את זה בינינו, אבל לא יתכן שמנהיגים ובשיח הציבורי מדברים על החיילים כעל ילדים, זה משהו עקום, ולכן כתבתי מה שכתבתי

    השבמחק