יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

גילויים של גזענות

בכל פעם שאני פותחת את הרדיו ושומעת דיון בנושא איסור השכרת דירות לערבים, החזרת עובדים זרים למולדתם, ומניעת כניסת אלפי מהגרי עבודה מסודן  אני  שומעת באותה נשימה, מפי המגישים והמראיינים, את צירופי המילים "גילויים של גזענות" ו"גילויים של הסתה", בטון מזועזע, ולעיתים גם מתנשא. ואני שואלת את עצמי אייך כל המקהלה הזו שרה בקול אחד?ואיך שימוש קבוע במילים וביטויים, שוטף באין מפריע את מוחינו. ואני מרגישה את ריח הצביעות שעובר דרך גלי הרדיו, כי משום מה יש לי הרגשה שרוב ה"מזועזעים" משתייכים גם לאותה קבוצה שלוחמת בעד זכויות האדם ונגד הכיבוש המשחית  אבל למעשה מעודדת יצירת מעמד ענקי של מהגרי עבודה עבדים, עניים וחסרי זכויות שיום אחד יקום על יוצרו. חלקם הגדול של מטיפים אלה אפילו נהנה מאותם שירותים זולים שאנשים אלה מספקים להם, עוזרי בית, מנקי חלונות, גננים ושאר חוטבי עצים ושואבי מים. וזה נחמד וטוב, ברוחב ליבם הם מזמינים אותם לכוס קפה אחרי שעשו את הספונג'ה, ונותנים להם שקים עם בגדים שמאסו בהם, אבל שיבואו לגור בשכנותם?, חס וחלילה, שיישארו במלונות (מהמילה מלונה של כלב) שלהם בחצר האחורית של העיר, רחוק מבניהם ובנותיהם.

גם לזעזוע מ"מכתב הרבנים" יש קול אחד. "מזועזעים", רודפי כבוד האדם, ממש פותחים את דלתות ביתם לדיירים הערביים. תמיד מישהו מהם יאמר שיש לו כמה שכנים ערבים ממש נחמדים, במיוחד אם הם רופאים, עורכי דין, או כאלה "שלא נראים ערבים". אבל דבריו של השיי'ח ראעד בכנסים של הבדואים, ובכל מסגד, דברים הרוויים שנאה למדינת ישראל, לגיטימיים לדעתם, כזכות חופש הדיבור. אותם ערבים שמוציאים פסקי דין מוות למוכרי אדמות ליהודים, הם בעיני ה"מזועזעים" נציגי המיעוט הנרדף הלוחם על זכויותיו.

האם רק אני שומעת מתוך דברי הצדקנים המזועזעים האלה, כי טוב יותר אם אנו נהפוך למיעוט בארצנו?. אז בוודאי יקפצו להגנת זכויותינו כל אותם שומרי מוסר וצדק, באפריקה ובארצות ערב.

די לצביעות!

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פרצו לי לפייסבוק

השבוע קבלתי הודעה מפייסבוק שמישהו, שסביר שאיננו אני, ניכנס לפרופיל שלי. והם ממליצים בפני להחליף סיסמא.
ואני שאלתי את עצמי, מיהו ההקאר אי שם בבלגיה שאני מעניינת אותו?, אני, שבקושי פותחת את הפייסבוק , ויש לי בקושי מאה חברים, שגם זה לא חכמה גדולה, כשיש אחות דתייה ברוכת ילדים ונכדים, שכולם ביקשו ממני חברות.  ואיזה עניין גילה הפורץ בתמונות שלי עם הנכד? אני לפחות מקווה שהוא קרא את הבלוג.
אז בהזדמנות שכבר ביקרתי את עצמי, התחלתי לשוטט בין מכרי. וגיליתי שאפשר להגות תורה שלמה של טיפוסים על סמך הפרופיל שלהם בפייסבוק.
אתחיל עם החברים שיש להם אלפי "חברים". לרגע נראה שהם לקחו יחצן או מעצב תדמית על מנת לסייע להם לאסוף כל כך הרבה שמות, של סלבס, פוליטיקאים, חברי כנסת ושרים, צעירים, מבוגרים, בני כתה שלא היה להם קשר איתם כבר 50 שנה(כמוני למשל), אבל הם ברשימה המפוארת. הם גאים להציג את האוסף הנוצץ שלהם שמרומם אותם מעם. ואני שואלת את עצמי, מתי יש להם זמן לתקשר עם  כל אלפי אנשים? מה הם עושים עם כל המיילים או ברכות ה"שנה טובה" שהם מקבלים? אייך הם מזהים איזה מסר באמת חשוב? ואייך הם בוחרים את מי להזמין לחתונה של הילדים שלהם? הגעתי מסקנה שאלה אנשים שבסופו של דבר, או שרוצים למכור משהו או לקנות משהו.
יש "חברים" שה"דף" שלהם מלא בצילומים עם הבחורות הכי חתיכות והכי צעירות במשרד שלהם, והיות שהם גם הבוסים, אני מניחה שגם לאותן פרגיות יש אינטרס להופיע בתמונה סחבקית עם הבוס. אלה מתגאים להתהדר בהערצה כלפיהם. אז כנראה שמתחת לבוס עם הכרס, שאוטוטו פורש לגמלאות, מסתתר פיטר פן שאשתו מסרבת להצטלם איתו.
יש "חברים" שמפציצים את הדף בתמונות של הנכדים, אין להם ולו תמונה אחת ללא הפרצוף החמוד של אחד הנכדים מציץ בשולי או במרכז התמונה. הנכדים מופיעים בכל פוזה וצורה וכמובן גם בסרטוני יוטיוב: הנכד עושה את הצעד הראשון, הנכדה עושה קוקו, והכי חשוב: "תגיד סבא!!" את אלה אני דווקא מחבבת אבל לא יודעת מה הילדים שלהם אומרים על החשיפה של ילדיהם.
יש "חברים" שמפגינים צילומים מכל טיול שלהם ברחבי העולם, תמונה עם החותנת למרגלות האייפל, עם החבר'ה מהמילואים על ג'יפים בירדן, עם החבר'ה מחוג המשוטטים בגרנד קניון ועם כמה בושמנים מהטיול באפריקה. שוטטות בפרופיל שלהם מספק לי מסע וירטואלי וחברתי ברחבי הגלובוס
אי אפשר בלי ה"חברים" חובבי ספורט האקסטרים, הם מצלמים את עצמם במהלך צניחה חופשית, מניפים את הדגל על פסגת האוורסט, שועטים בסללום במסלולי סקי בערבות אלסקה, ומתנשקים עם צב ענק באיי גלפגוס. מה לעשות, אני כנראה הולכת ומזדקנת בעוד שהם מצליחים לנסוע אחורה בזמן. הם צונחים טסים וצוללים, בעוד אני חוששת לצאת לסופ"ש בים המלח שמא בדיוק אז יזוע השבר הסורי אפריקאי.  


וכמובן יש את אלה שאתה נכנס לדף שלהם ועל כל לשונית שתלחץ מופיעה ההודעה כי הפרטים שלהם חשופים רק לבעלי סגולה מורשים. אלה כמובן לא "החברים" שלי, הצצתי בפרופיל שלהם מתוך רשימות ה"חברים" של ה"חברים" של ה"חברים"... אלה המסתוריים, הכי מסקרנים.


טוב, אחרי הפוסט הזה כנראה כבר לא אקבל "בקשה לחברות" מאיש.



יום שישי, 17 בדצמבר 2010

להציל את כבוד הספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי"

אני חייבת להתוודות שאת הספר של ד.ה. לורנס, "מאהבה של ליידי צ'טרלי", קראתי לראשונה רק בשבוע שעבר.
משום מה זכור לי, מימים עברו, שדבק בספר ניחוח אירוטי אסור, וכילדה טובה לא העזתי לקרוא אפילו בסתר. ואחר כך נשכח לגמרי.
השבוע יצא הספר בתרגום חדש של אופירה רהט ואני הורדתי אותו לקורא הדיגיטלי שלי.
הספר נפתח במשפט: "תקופתנו טרגית מיסודה (...) הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות", וזה לדעתי משפט מפתח להבנתו.
אם חשבתם שמרכז הספר הוא הארוטיקה, אני הולכת להרוס לכם את הכיף. 
הספר צונזר עם הוצאתו לאור בשנות ה30 ורק ב1963 פורסם במלואו (זוכרים, ילדי הפרחים, אהבה חופשית...) וגם אז, לא יאומן, עורר שערוריות.
הספר מתאר בצורה מדהימה יחסים בין גברים ונשים ברבדים גופניים ארוטיים, פסיכולוגיים ונפשיים שאנחנו לא מורגלים אליהם במחוזותינו.
אבל בראש ובראשונה הספר לדעתי, הוא ספר בעל מסר חברתי פוליטי שהתובנות שלו כל כך אקטואליות לימינו למרות שנכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמעט לפני 90 שנה.
הספר הוא בראשונה רומן אנטי מלחמתי שמתאר את השברים הפיזיים והנפשיים שהותירה המלחמה באנגליה, הוא מדבר על שינוי הסדר החברתי, ירידת מעמד האריסטורקטיה ועליית המעמדות הנמוכים. צביעות האינטלקטואלים, תיעוש ועיור, בערות ההמונים, הרדיפה אחרי כסף, אהבה, חברות, אמנות ומשמעות החיים או חוסר משמעותם.
 אל תחמיצו – זוהי יצירת מופת!
ופרור קטן לציטוט: " הרדיפה אחר ההנאה היא המחלה של החיים המודרניים"
מכתבו של המאהב לליידי בפרק האחרון של הספר הוא מסמך חברתי שלא נס לחו.
אז חפשו את התרגום החדש, קראו והעבירו הלאה לבוגרים נפשית מבין הילדים שלכם.
וגם אל תלכו לסרט לפני קריאת הספר!




                          


יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

האח הגדול - מדינה בהפרעה

אף פעם לא הייתי צופה מתמידה של האח הגדול, אני מודה שבעונת "המפורסמים" צפיתי פה ושם.
לא פעם חטפתי בחילה ממציצת האצבע של שימי, אבל היו קטעים מעניינים עם מנחם.
הפעם, חטפתי בחילה רק מהפרומאים והפרסום האגרסיבי שעושה ערוץ 2 לתכנית שלו. ולא די בפרומואים, הערוץ, הקים פאנלים של מומחים ופרשנים שמדברים על מה שקורה ב"בית", ברצינות תהומית כאילו מדובר בועדת החקירה של מחדל השריפה בכרמל.
אני רואה ומנסה להבין איזה עניין מוצאים אנשים בפח הזבל המעוצב הזה,(במיוחד אלה שמתחברים לוריד ועוד משלמים בשביל זה), ומבינה פחות כיצד הופכים המשתתפים לגיבורי תרבות בשקל.
אולי זה התחליף למלחמות הגלדיאטורים בימי הזוהר של האימפריה הרומית הדקדנטית.
אולי סיפוק יצר המציצנות,
אולי בריחה מהתמודדות עם הכורח למצוא משהו לעשות בשעות הפנאי.
תהה הסיבה אשר תהיה, ואני מכירה כמה אנשים שמסבירים לי באותות ובמופתים על ה"המעבדה האנושית המרתקת". בעיני זו לא מעבדה ולא נעליים, זה בידור זול שמשתתפיו מתנועעים ופועלים לפי חוקיו הציניים של הבמאי. ואני מרגישה שכל תמונה שמשודרת אלי מן המסך כמוה כמו דחיפת ראשי לביוב.
למען הסר ספק, לא, אין לי שום דבר נגד המשתתפים, אני פשוט נגעלת מהתופעה.
אז כמו שאני מחכה שהסופה תחלוף, האבק ישקע והגשם יחזור, כך אני מחכה שהעונה תחלוף. בינתיים הסרתי את ערוץ 2 מהשלט שלי. גם בלי ה"אח הגדול" יש מספיק מכות טבע, אסונות, טרגדיות ואנשים טיפשים הממלאים את המסך. וכמו שאמרתי, אני לא אוהבת שדוחפים לי את הראש לפח האשפה.


יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

הבטחתם גשם, קיבלנו אבק

ציפינו לקצת גשם, שירטיב את היובש הנורא.
אמרו שתבוא סופה עתירת גשמים. קיוויתי אפילו לפחות.
כבר יומיים אנחנו מבוצרים בבית, אפופים אבק יבש. אטמתי את הסדקים בחלונות, מצפה לגשם,
וגשם אין!
הצמחים כוסו באבק לבן ואדום, העלים התייבשו ברוח הקרה והיבשה, עץ הלימון סובל קשות, הלימונים הקטנים שצמחו בשבוע שעבר התייבשו באיבם וכנראה כבר לא יגדלו.
התאנה שבדרך כלל בעונה זו של השנה כבר כמעט ערומה מעלים, לבנה מאבק והעלים כמעט ולא נושרים למרות הרוח הקשה.
הרוח עזה, כמו שריפה ענקית. אש  של  אבק יובש וקור.
מה שנותר הוא לקוות שאכן כיון הרוח ישתנה ואולי נזכה למטח של גשם שיכבה את היובש הנורא הזה. 






יום שבת, 4 בדצמבר 2010

שריפה בהר שריפה בלב

כמו כל עם ישראל גם אני צופה מרחוק על האסון הנוראי, כואבת על ההר, האנשים החיות והטבע שעולה בלהבות ויותר מכל מתוסכלת מההתנהלות של ההנהגה שמפקירה את המדינה ותושביה.
ואני צופה בכל אותם אנשים שביתם עומד לעלות בלהבות והם צריכים להחליט במהירות מה יבחרו לקחת איתם לפני שכל רכושם יעלה באש?
אני לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה אני הייתי עושה, מה הייתי בוחרת לקחת? לרוב החפצים בביתנו יש תחליף, חלק גדול מהחפצים המקיפים אותנו נגלה כמיותרים ולא נזכור אותם מחר, אבל מה עם  אלבומי התמונות המשפחתיים, שבהם מונצחים כל שלבי גדילתם של ילדנו, תמונות היסטוריות של משפחתנו. אוסף הציורים של ילדנו שהיו בגן? התלתל הראשון שנגזר מראש הבן שמונח כמו קמע בתיק בד במגירת ארון הבגדים, צרור המכתבים מהצבא, מאהובים, המסמכים שמתעדים את חיינו הרגשיים והמקצועיים, כל אותם מסמכים שהם העדות היחידה של מה שיש לנו.
ואני רואה את האנשים שחוזרים לביתם השרוף וצריכים להתחיל הכל מחדש וליבי בוכה.      
אני חייבת להתוודות כי ההרגשה שלי שהשרפה האיומה ואבדן חיי אדם היא מעין עונש שנופל עלינו משמים, עונש בדמות עצירת גשמים ולהבות שמלחכות את ארצנו, ובכדי להגביר את המכה נשלחה גם הרוח החמה המשתוללת.
אולי זהו מסר ממרומים, מהטבע,  על מה שקורה לעם הזה בשנים האחרונות, על הניכור, האגואיסטיות, על הרדיפה אחר הכסף, הכוח והכבוד , על הפגיעה בקשישים, בנכים, בחלשים, על העושק והשחיתות, על הזלזול באדם , בבעלי החיים בטבע במים, באיכות הסביבה ועל השנאה כלפי החרדים, המתנחלים, המפונים ומי לא,  שנאה שאוכלת אותנו לא פחות מהאש על הכרמל. נכון, לא כולנו כאלה, אך האם אין כל אחד מאתנו חש שבמדינה הקטנה הזו נוצרות להן כמה מדינות? מדינת המרכז - העושר, הנדל"ן, מדינת הפריפרייה , מדינת השטחים, מדינת החילוניים, מדינת החרדים ומדינת הערבים ולאט לאט אנו מאבדים את הדבק והסולידריות שעליו מבוסס החוסן הלאומי.  
ועכשיו שהאש בוערת וברדיו מושמעים שירי יום הזיכרון פתאום יש פרץ של התנדבות, פתיחת הלב הדלתות, וההתנדבות.
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.