יום רביעי, 28 במאי 2014

יום ירושלים תשע"ד

משום מה הפך יום ירושלים בתקשורת ליום פולמוס וויכוח והתנגחות פוליטית. מחלק מהמרואיינים היהודים אני שומעת,  שיום זה הוא עבורם כמעט יום אבל.   
משיח מכובד על עתידה של ירושלים, עיר מעורבת וקונפליקטואלית, על הדרכים שיש להתמודד עם המתחים והאתגרים בהיותה עיר מעורבת, אני שומעת אין ספור דיבורים על היותה של מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. 
תגידו השתגעתם?
אולי ראוי ביום זה לראות את השינויים האדירים והחיוביים שעברו על העיר ״בשנות הכיבוש הישראלי״?? 
האם באמת יש כאן מישהו שמתגעגע לחומת הבטון שחצתה את העיר בשכונת ממילא? 
האם יש מישהו שמתגעגע לימים שעלינו על הר ציון וחיפשנו את הזוית המיוחדת שמשם ראינו איזה מטר מרובע של הכותל?
האם מישהו מתגעגע לחזור להזנחה, הלכלוך של העיר העתיקה לפני ה״הכיבוש״?
אולי יש מי שמתגעגע  לירושלים הנשכחת של ימי הטורקים בלי שום תשתית סניטרית, ותכנונית.  
האם מישהו מתגעגע לפרובנציליות של ירושלים המערבית לפני 67? ,
או אולי רוצה לחטוף כדור מצלף ירדני כשיעבור  ברחוב שבטי ישראל? 
אין לי ספק שגם לא מעט מתושביה  של העיר המזרחית, שמסתובבים בחופשיות ברחוב יפו , עורכים בה את קניותיהם, יושבים בבתי הקפה האופנתיים ומשוחחים בערבית-ישראלית,  לא היו רוצים.
בטח גם לא בעלי העסקים בעיר העתיקה, שמחזיקים אצבעות, שחלילה לא יחטוף את ה ג׳ננה איזה מטורף ויהרוס  את הדו קיום העדין ואת העסקים. או איזה פוליטיקאי מסית שיחרב את הכל. 
מי שרוצה להחזיר את הגלגל בחזרה כנראה לא היה בירושלים בשנים האחרונות.
הגיע הזמן שנודה בלי בושה, שירושלים מזה אלף שנה, תחת ריבונות ישראלית,   לא היתה יפה יותר ,פלורליסטית יותר, קוסמופוליטית יותר וגם צודקת יותר .
וגם לא בושה לומר שלאחר אלפיים שנות כיסופים ירושלים חזרה להיות בירת העם היהודי 
ותפסיקו לראות רק שחור בעיניים. 
אולי זה נדוש, אבל היום יותר מתמיד פשוט אין לנו ארץ אחרת.