יום שני, 12 בנובמבר 2012

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם?


המציאות - אימום,
המחבר- חייט,
על פי דרכו יתפור לה
חליפת שבת

פה יוסיף גדילים
שם קצת יתפיט
ואף שישקר הרבה 
הכל, הכל אמת 
                        ירמי פינקוס
                        מתוך "בזעיר אנפין"



איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם? 
כרעתם ברך על פסגת הר בהודו או בשווייץ והגשתם לאהובתכם פרח לוטוס? 
הצבתם כרזה ענקית על גשר הקסטל בנוסח ״שירי אני רוצה להתחתן איתך״, תוך ידיעה ברורה שהתשובה תהיה חיובית, כמובן. 
או אולי בחרתם בדרך הבנאלית של ארוחה במסעדה + טבעת? 
את המעמד, יש להניח, תכננתם בקפידה, השקעתם והתרגשתם, למרות שבסופו של דבר כל המשתתפים באירוע ידעו מראש את תפקידם, אבל היו חייבים להביע הפתעה והתרגשות. 
אבל אני בטוחה, שאף אחד לא ביקש את ידה של בחירת ליבו, כמו שעשה זאת אבא שלי. 
משום שאבא שלי בכלל לא הציע נישואין לאמא. הוא פשוט הודיע לה. שמתחתנים, כמובן.
וגם קבע מועד משוער. לאמא שלי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל אמרה  לו, שבעדה שלה, הוא חייב, בשביל הפרוטוקול (ושאר הדודים, הגיסות, האחים, בני הדודים והשכנים)  לבוא ולבקש את ידה מהוריה. ״ותזכור להביא גם זר פרחים״, הוסיפה.
באחד מימי שישי בשנת 1948, כשהגשמים הציפו את הרחובות והשלוליות הגיעו עד מעל הקרסוליים, צעד אבא ברגל, אחרי שהתייאש מלחכות למונית,  מרמת גן, שם גרה דודתו, אל שכונת התקווה, שם שהו הורי כלתו העתידית. הוא לבש בטלדרס עור שראה ימים טובים יותר, וכובע טייסים, מה שהיה כנראה הטרנד האופנתי של לוחמי מלחמת תש״ח, אבל לא היה מקובל מי מיודע מה בחוגים הסולידיים של התל אביבים והירושלמים, ובטח לא בקרב משפחות ספרדיות שחליפה מחויטת היתה כרטיס שהעיד על מעמדו של לובשה.  
בבית הכלה האוכל בעבע בסירים, השולחן היה ערוך וכולם חיכו לחתן שבושש להגיע. 
את ״שלום עליכם״ זימרו כבר שלש פעמים, וגם את ״אשת חיל״ משכו באיטיות, רק החתן חסר. 
רגע לפני שסבי הודיע על סירוב מוחלט, נפתחה הדלת והחתן המיועד, ספוג מים מכף רגל ועד ראש, ובידו זר פרחים שנפגע קשות בסערה. הוא נכנס והרטיב את הרצפה הממורקת של סבתא מזל, שאיש מבני הבית לא העז להשאיר עליה פסיעות רטובות.   
זר הפרחים נזרק היישר לפח והחתן הופשט מבגדיו והוכנס לחלוק מאולתר, כשכל בני הבית מביטים ברחמנות על אימי, שליבה היה הלב היחידי שגאה מאושר באותו מעמד.
מרוב קור ורעב שכח החתן המיועד את מטרת בואו. את רוטב הדגים בלימון ניגב בפרוסות חלה ולא התבייש לבקש מנה נוספת .הוא לא הפסיק להחמיא לסבתי על כישורי הבישול שלה, וסבא הביט באימי ברחמנות ואמר בלאדינו, בכדי שהחתן לא יבין, ״בנוסף לכל, הוא גם רעב...״.
בין מנה למנה עצרו כולם את נשמתם וחיכו מתי יצהיר האורח על כוונותיו, הארוחה התנהלה בעצלתיים, וכשהשולחן פונה והאחים והאחיות  נשלחו לחדר הסמוך, החלה אימי לדחוף במרפקיה את אבי בכדי להזכיר לו את המשימה החשובה של הערב. 
משהו בבחור כנראה הצליח לשבות את ליבו של סבא. אולי העיניים הכחולות שמהן השתקפה נפש יפה ולב אמיץ. אבל את הסכמתו הוא התנה בדבר אחד. החתן המיועד יאלץ להיפרד מחגורת החבל שלמותניו ומכובע הטייסים הבלוי וללבוש ביום חתונתו חליפה. 
עדות לעמידת  החתן בתנאי משתקפת מתוך תמונות החתונה של הורי.
אבי ניבט מן התצלום, חנוט בחליפה, שנלבשה פעם אחת בלבד .