יום שבת, 25 באוגוסט 2012

הדודה נחומה חוזרת מאוסטרליה

הדודה נחומה היתה הדודה של אבא שלי. במשפחה קראו לה מימע נחומה. היא נולדה בצפת שנתיים לפני תום המאה ה19. יואל, אבא שלה, שלח אותה לבית ספר כי"ח על אפם וחמתם של  זקני הקהילה ובשל כך  ויתר על כספי ה"חלוקה".
אומרים שהיתה נערה פראית ויפה. אם לשפוט על פי מראה ילדיה, נכדיה וניניה, אכן יש ביסוס לשמועה. אם כי תמיד תמהתי על קביעה זו, בזיכרוני היא היתה אישה גדולת גוף, נישאת על רגלים דקיקות  שכפותיהן נעוצות בתוך זוג נעלים שהוזמנו במיוחד מאמריקה ונתפרו על פי תבניות גבס שנוצקו לפי צורת כפות רגליה. בתור ילדה לא יכולתי להתיק את עיני מנעלי הפלא  ולא פעם דמיינתי את עצמי מפליגה בתוך סירות אלה לאמריקה, ארץ הנעליים הבלתי אפשריות.
תמיד היתה עדויה בתכשיטים גדולים ונוצצים. עגילי היהלומים שלה גרמו לתנוכי אוזניה להגיע כמעט עד כתפיה ובחזית שמלתה היה מקום ליותר מסיכת נוי אחת.
הצעיף הנצחי תמיד החליק מראשה, מתקשה להחליט אם להישאר או להעלם, לעיתים הוא שימש כמטפחת לניגוב הזיעה מפניה ואת הדמעות מעיניה; ואכן רוב הזמן מחתה את הדמעות, מזכירה לכולנו את חייה הקשים. היא נשענה על מקל, נאנחת מכאבי רגליים, אבל בכל חתונה או שמחה היא היתה מניפה את מקלה אל על, ופוצחת בריקוד, לרגע שכחה את מכאוביה וצרותיה ועיניה היו מתנוצצות, אך לאחר דקות ספורות נזכרה, שפשוט אסור לה לשמוח.
היא דיברה עברית משובחת כיאה לצברית דור שלישי בצפת, אבל ידעה לשיר ולנהל משא ומתן בתורכית, בערבית ובאידיש ושלטה בניואנסים, בקללות ובבדיחות. את האנגלית היא רכשה בשנות גלותה באוסטרליה, ואת הצרפתית, בארבע  שנות לימודיה בכי"ח. בקיצור, איש לא יכול היה למכור לה לוקשים או לבלבל אותה בשפה זרה. 
כילדים, שבאנו לבקרה, היא היתה מעניקה נשיקה לכל אחד מאיתנו, בזויות פיה תמיד היו שאריות רוק, מה שעשה את הנשיקות רטובות, והשערות שבצבצו על שפתה וסנטרה הוסיפו לנשיקה עקצוצים. בן דודי, האמיץ בינינו, סרב לקבל ממנה נשיקות וטען שהוא "בן שלא מנשק בנות".
לדודה נחמה היו שלשה בעלים, וכולם נפטרו, בעוד היא ממשיכה בחייה באנחות ודמע, אך גם בנוחות מסוימת שאפשר לה החופש מטיפול בבעל.
עם בעלה הראשון הגיעה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שעשו רבים מבני צפת, שנמלטו מחרפת הרעב והמגפות שפקדו את העיר. לאחר כ 20 שנה בגולה הנוחה, התאלמנה נחמה, קנתה כרטיסים למחלקה הראשונה, לה ולשלושת בנותיה היפות, שתמיד הזכירה לכולם, שהן גם יתומות, והפליגה עם כל הכבודה  לארץ ישראל לפתוח בחיים חדשים.
לאחר שלשה שבועות של הפלגה במים סוערים ובמים רגועים, הגיעה האונייה לפורט סעיד.
עד היום איני יודעת כיצד נודע למר ענתבי על הימצאותה  של נחמה על האונייה וכיצד ידעה נחמה שמר ענתבי עומד לפגשה כשתעגון בעירו.  
כעשרים שנה לפני שעגנה האונייה במצרים,  שלמה ענתבי  היה פקיד צעיר, שגילה כשרון פיננסי כבר בראשית עבודתו  ב"בנק אנגלו פלשתינה", בעיר הנידחת, בשולי האימפריה העותומאנית. סגן המנהל של הסניף בעיר היה יואל, אביה של נחמה.   
נחמה בת ה13, גיל מתאים לבדוק שידוך, אהבה לבקר בבנק יותר מאשר בבית הספר, שם גם יכלה לבקש מאביה האמיד כסף לשמלה או לתכשיט. אך בעיקר להחליף מילה או שתיים עם ענתבי הצעיר.  האב חד העין הבחין במבטים שהחליפו הפקיד הצעיר ובתו והקדים רפואה למכה. הוא הודיע לבחור שאם ימשיך לחלום על בתו, הוא עלול לאבד את משרתו.  
הבחור, שכל חטאו היה במוצאו ,שלא נראה מתאים לאבי  הנערה, עזב את העיר והחליט לחפש את מזלו בעולם הגדול. מצויד בהמלצות מאביה הבנקאי, הרחיק עד מצרים.
מלחמת העולם הראשונה  הרסה את צפת אך הטיבה עם מר ענתבי הצעיר, שנכנס לעסקי טבק וסיפק סיגריות לחיילים הרבים שהסתובבו בלבנט. תוך 20 שנה הפך למיליונר והשמועות אמרו כי  הסיבה להצלחתו, היתה המוטיבציה שלו להוכיח לבנקאי הצפתי, שטעה כשחשב שאינו ראוי להיות חתנו.
וכך, לאחר כעשרים שנה, עמד הפקיד הצפתי, שהפך למיליונר, לפגוש את מושא אהבתו מימי נעוריו, שהפכה לאלמנה.
עוד לפני שעגנה האונייה בחרה נחמה את שמלתה היפה ביותר וחבשה כובע מהודר ואפנתי, ומה שראתה במראה, הזכיר רק במעט את הנערה הפראית מצפת. גופה התמלא ונראה כגופן של דודותיה וסבתה, פה ושם נוסף קמט, אבל הברק בעיניים עוד נישאר.  והרגליים, הוי הרגליים, במהלך עשרים השנים האחרונות הן הצטרפו למשפחת הרגליים הבעייתיות של משפחתה, ובכדי להלך בנוחות היא נאלצה לוותר על נעליי עקב לטובת נעלים מרובות שרוכים שנכרכו עד קרסוליה.
היא פקדה על שלשת בנותיה ללבוש את היפות שבשמלות וחזרה איתן על גינוני ההתנהגות הראויים, שאותם רכשו באוסטרליה.
הספינה התקרבה לנמל, ועל סיפונה שטוף השמש עמדה אישה גדולה  ולצידה שלושת בנותיה אוחזות  בשמשיות ומנסות לאתר את האיש שיבוא לקבל את פניהן.
הנמל רחש וגעש, עגלות, רוכלים, רעש וסירחון דגים. סבלים מצריים יחפי רגליים וחצי ערומים סחבו על ראשיהם צרורות, ארגזים ומטענים ורצו מכאן לשם, עלו וירדו מהאניות, כשנשים וגברים בלבוש אירופאי  פוקדים עליהם בשפת ידיים. רוכלים מציעים שתייה קרה של תמרהינדי ולימונדה,  פקידים עם תרבושים, אנשי עסקים בחליפות פשתן לבנות ושייחים בגלימות המדבר המוזהבות שלהם, כולם מתמזגים בהמולה הקוסמופוליטית הגדולה של בליל שפות המתערבב עם צפירת  האוניות.
לפתע הגיחה בפתח הנמל מכונית בנטלי מהודרת, נראה שההמון זיהה את בעליה, וכמו שנחצה ים סוף בפני בני ישראל, כך נחצה ההמון שעל הנמל ונתן למכונית ומלוויה לעבור. המכונית עצרה על יד כבש הספינה.  מתוכה יצא גבר לבוש בהידור, על אצבעו טבעת יהלום נוצצת ועל ראשו מגבעת.
קצין האונייה שקיבל אותו הוביל אותו  עד למקום בו עמדה נחמה ופמלייתה הצנועה.
לקח לו רגע לזהותה, זו כבר לא היתה הנערה מצפת שהיתה מקניטה אותו ושולחת לו חיוכים מתגרים. אך בהתבוננו בפניה של הבת הצעירה שעמדה לצידה, הבין שזו האישה שהוא אמור לפגוש.
גם נחמה לא זיהתה מיד את הנער הצנום שחור התלתלים מצפת. לפניה עמד גבר דליל שיער, שכרס קטנה מתנועעת לפניו.
ברוב פאר הובלו  האורחות למכונית ומשם לווילה של מארחם.
שנים רבות לאחר הביקור תזכרנה שלשת הבנות בגנו האקזוטי של המארח, שהיו בו פלגי מים ועצי תמר מצילים, שנים רבות תלקקנה את שפתיהן, שתספרנה על הלימונדה הקרה שהוגשה בכוסות הקריסטל, בפירות הרעננים ובעוגות המזרחיות נוטפות הצוף שלא ראו כאלו באוסטרליה ארץ הולדתן, ועל על המשרתים הסודנים הגבוהים הלבושים בגלימות צחורות שנפנפו ללא הרף במניפות ענק לצנן את החום הכבד, בעוד אימן ואדון ענתבי מסתודדים להם .
לעולם לא נדע מה נאמר או לא נאמר בשיחה בין השניים. האם הוא הציע והיא סירבה? האם היא ציפתה והוא לא הציע?
כך או כך הגיע הזמן לחזור לאונייה שהמשיכה דרכה לחיפה. על סיפון האונייה נפנפו לשלום שלש בנות יפות במטפחות לבנות, ודודה נחומה, שקינחה במטפחת, או את זיעתה או את דמעותיה.
לימים קבעה נחומה את מושבה בירושלים, שם גדולים הסיכויים שתמצא לעצמה שידוך הוגן , ושם יכלו בנותיה להשתמש בכישורי האנגלית שלהן ולהשתלב בבירוקרטיה המנדטורית.
 בבוקר חורף אחד התעוררה לשמע דפיקה בדלת. על הסף עמד סודני גבוה בלבוש לבן ובידו מעטפה.
כמו פרטים רבים בסיפורינו, שבו רב הנסתר על הנגלה, לעולם לא נדע מדוע שלח מר ענתבי לדודה נחומה, שי חי ונושם בדמות סודני צייתן ורם קומה והודיע לה במכתב כי הוא העניק לה במתנה "עבד" שישרת אותה כל ימי חייה. 
ה"עבד" שולח לחופשי, הדודה נחמה התנחמה בזרועותיהם ובכספם של בעליה, בנותיה היפיפיות השתלבו בלבנט הסוער, ובני המשפחה התברכו עם הדורות בכלות וחתנים מכל הצבעים והעדות.
 ואנו ממשיכים להעביר את אגדת הדודה נחומה לילדינו ונכדנו שמקשיבים בפה פעור לסיפור.

משפחת זילברמן באוסטרליה


                                            
                               הדודה נחומה עם שתיים מבנותיה ושניים מנכדיה בביתה ברמת גן