יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

מדליות אולימפיות ועמודי כדור סל חלודים


הספורטאים שלנו חזרו מהאולמפדיאדה בלי מדליות, ומקהלה צרחנית של עתונאים ועסקנים  דרשה ועדת חקירה. חלקם, משול בעיני כמו ההמון הצורח בקרבות הגלדאטורים בקולוסאום, שלא סיפקו לו את הסחורה.
לא היה דם. בעצם, כן היה דם, דם של נער שנהרג מעמוד כדור סל חלוד. כמה סמלי.  
ואני אומרת, רגע, נכון שחלק גדול מהתקציבים שמוקדשים לאימון ספורטאים הולך לכיסם של מתווכים למיניהם, ואת זה צריך לתקן, אבל כדאי להקדיש מחשבה נוספת למחיר שמשלמים הספורטאים שמביאים מדלייות.
סין וכמוה מדינות נוספות שחוזרות עם סלים עמוסי מדליות, מאתרת את ספורטאיהן כשחלב אימם עדין על שפתותם, מאותו רגע שאותרו, חייהם של אלה מוקדשים למטרה אחת בלבד - הבאת מדליות אולימפיות. המאמנים שלהם מעצבים את גופם ונפשם למטרה זו בלבד וכשהגיעו לשנות השלושים שלהם, והם נחשבים כבר ״זקנים״, נזרקים כחפץ שאין לו דורש. מעטים מהם מממשיכים את חייהם באופן נורמאלי פחות או יותר, כמו נדיה קומינצי, שערקה למערב. רובם משמינים ונשכחים ומשלמים בשארית חייהם את מחיר התהילה. במדינות המערב אימון הספורטאים אולי פחות טוטאלי, אך מאחוריהם עומדת מכונה אדירה ומשומנת ותקציבים בסדר גודל של תקציב נאס״א. 
אז אם אתם שואלים אותי, אני מוותרת על המדליות האולימפיות, שמצטלמות בצורה פאטתית  עם פוליטיקאים, שחושבים שבזה הסתיים תפקידם. במקום זה, שיגדילו את התקציבים לעוד שיעור חינוך גופני בבתי הספר, שחוגי ספורט לילדים יהיו חלק משגרת היום של ילדינו ושחוגי פעילו גופנית  לא יהיו נחלת עשירים ופנסיונרים בלבד, שיגדילו את מספר בריכות השחייה הציבוריות והסגורות בכל ישוב, ויוזילו את מחירי המינויים, שיחליפו את עמודי כדור הסל החלודים, שיעודדו את הספורט העממי, שבכל מקום עבודה יפתחו את היום בעשר דקות של טאי צ׳י. מבחינתי, שיהרסו כמה קניונים ויבנו במקומם מרכזי ספורט עמממים שיהפכו את הפעילות הגופנית שלנו ושל ילדינו לחלק משגרת היום. ותעזבו אותי ממדליות. 

ושוב אני מרשה לעצמי לצרף קריקטורה של יונתן