יום שבת, 17 במרץ 2012

פינת המציאות


                                                                   נקיונות פסח מזמנים לנו מציאות שונות שהסתתרו להן במגרות
                                                                   נידחות.
השבוע הייתי אצל אמא ועזרתי לה למיין ערמה של ניירות וצילומים שנחו בארון כשלושים שנה. ובערמה, בין ערמות צילומים, מכתבי אהבה נשכחים והמון אגרות "שנה טובה", מצאנו מברקי ברכה שנשלחו לשמחות במשפחה, בתקופה שטלפון לא היה מצוי בכל בית ושיחה עלתה ״הון כסף״ ובטח לפני שחלמו על אימייל.
לשלוח מברק היה כרוך בטרחה וממון. היה צריך ללכת לדואר, לעמוד בתור, ובינתיים לחשוב על נוסח קצר וקולע, כי כל מילה עלתה כמה לירות ומחירו של מברק יכול להגיע למחירה של מתנה יפה אילו היה מסתייע בידי השולח להגיע לשמחה. 
מספר המילים במברק העידו על מצבו הכלכלי של שולח הברכה, או לפחות על קרבתו והערכתו לבעל השמחה. 
היו כאלה שבחרו בנוסח המוכן שסיפק משרד הדואר על נייר מעוצב, משהו המקביל להודעות האוטומטיות בסלולרי שלנו. 





בין הניירות מצאתי כרטיס ביקור של  אימי שניהלה את "משכית" בעירנו. 
יותר מכל, הכרטיס הזה הוא תעודת כבוד לאמא, אשה פורצת דרך, שהעזה ופתחה גלריה לעבודות מלאכת מחשבת "משכית".
נגד כל הסיכויים, בתקופת המיתון של אמצע שנות ה-60, שכולם אמרו "שהאחרון שעוזב את שדה התעופה בלוד (עוד לא נקרא נתב"ג) יכבה את האור".... 
בימים ההם כשעדיין כולנו לבשנו "אתא", ואפנת העילית של נשות העיר היתה מעוצבת על ידי התופרת השכונתית, פרצה אמא עם השמלות המרהיבות של פיני לייטרסדורף ורוזי בן בן יוסף, שנכנסו לפנתאון האפנה הישראלית. במקום כלי חרסינה ששמשו את אוהבות הסטיילינג, היא הביאה כלי קרמיקה מצויירים עבודת יד, תכשיטי כסף מודרנים, והרבה עבודות יד ששימרו אומנויות של עולים חדשים.
רק שתדעו, שכל מה שקניתם אצל אמא בגלריה מבוקש היום בשווקי האיביי ושוקי הפשפשים של מחפשי המציאות. 
לנו, לצערי, נשארו רק כמה כרטיסי ביקור.  

אבל המציאה האמיתית מבחינתי, היתה תמונה של בת אחותי שרל׳ה, שהתקשטה לכבוד יום הולדתה.
מאז ומתמיד היתה שרל׳ה ילדה מיוחדת. היום יהיא כבר נשואה ואמא נהדרת לילד מקסים. ותמיד רואה את העולם במשקפיים ורודים.
לא יכולתי למצוא תמונה יותר מתאימה לבלוג שלי
תודה שרל'ה.