יום שבת, 14 בינואר 2012

מטריות כמשל


שהייתי ילדה, מטריות היו רק למבגרים. כילדים הלכנו עם מעילי גשם מגומי והעניים קשרו איזה יריעת ברזנט מעל ראשם.
לא כל אחד יכול היה יכול להרשות לעצמו להיות בעליה של מטריה. מטריה טובה העידה על מעמד בעליה.
בדרך כלל הן היו גדולות ושחורות וכמה נשים בעירנו, מגולת אירופה, החזיקו ברשותן מטריות מיובאות, שהיה להן ניחוח של בושם מהפרפומריה של "ונוס".
והיו גם מתקני מטריות, שידעו להפיח חיים במטריות שהתעקמו ברוח הצפתית. לאבד פעם מטריה היה כמו לאבד סמרטפון בימנו.
בשנות השישים התחלנו למצוא מטריות made in Japan , ב"בודקה של המבריחים". יחד עם מטריות אפשר היה לרכוש שם גם זוג מכנסי דונגריז, וסניקרס.
אחר כך הגבולות נפתחו ויחד עם מגהצי אדים מקפריסין, הביאו ברי המזל גם מטריות.
היום, שמחירה של מטריה הוא כעשרה שקלים, אנחנו מתייחסים אליה כמוצר חד פעמי.
אם שכחנו אותה בבנק או בספריה, לא נטרח לחזור ולקחת. מחירה של המטריה מעיד כנראה גם על טיבה, ואפילו בעלי ידי זהב  כבר לא יטרחו לתקן מטריה שהתהפכה.
היום כשאנו חולפים על פני שברי מטריות ברחוב בד"כ לא נקדיש להן מבט שני, וכמו שקיות החטיפים הריקות, הן מחכות לעובדי הניקיון שיאספו אותן.
המטריות הן משל לחיים של "השתמש וזרוק".
מאז ועד היום המטריה עשתה כברת דרך, אבל משום מה נדמה לי, שככל שהמטריות התרבו הגשם פחת.