יום שלישי, 19 ביולי 2011

ההיה או חלמתי חלום

ynet  דיווחה, שחבורה של צעירים שהשתתפו בהפגנה על מצוקת הדיור, חסמו את נתיב הרכבת הקלה ועכבו אותה למשך עשר דקות.
על פי הידיעה , אפשר לחשוב שחייהם של הירושלמים השתבשו בשל עיכב זה. 
אבל מישהו יכול לומר לי, את מי הם בדיוק עיכבו?  מי בדיוק היה על הרכבת? 
כבר למעלה מחצי שנה נחסם רחוב יפו לנסיעת כלי רכב מכל סוג.
התושבים מתענים בתחנות אגריפס, שגרועות יותר מהתחנות במצריים או בהודו, ואילו הרכבת הקלה משייטת לה הלוך וחזור על הפסים, ריקה מאדם, עוצרת בתחנות דמה, לא מעלה ולא מורידה איש.
ואילו אנחנו, צועדים ברגל, בקרה ובשרב, מסתכלים על הרכבת החולפת המותירה אותנו מאחור, ועינינו כלות!!
מזמן היו צריכים תושבי ירושלים לצאת ולהתיישב על הפסים ולא לקום משם, עד שיתחילו להעלות גם אותנו לרכבת. 
לפחות כתב ynet הצליח להצחיק אותי. ובטח את כל הירושלמים שקראו את הדיווח.

אבל לפני שצחקתי, גם קצת בכיתי, כשראיתי את הדיווחים הבלתי פוסקים על השתלטות כוחותינו על ה"כראמה".
על פי נפח השידורים היה נדמה כי מדובר בהכנעה של ארמדה ימית.  
אין ספק שמשתתפי משט ה"כראמה" קבלו סיוע בלתי צפוי מהתקשורת הישראלית שלא הפסיקה לשדר על הצלחת ההשתלטות.
ואני שואלת, למה? למה לתת להם את התענוג הזה?


אחרי שאנו יודעים מדיווחי רדיו דמשק כי ישראל אחראית לכל המהפכות הפוליטיות במזרח התיכון,
עכשיו אנחנו יודעים מי אחראי לרעידת האדמה בקרייסטצ'רצס שבניו זילנד. ישראל כמובן. אייך לא. 


והדובדבן שבקצפת. 
השבוע, בידיעה קטנה, פורסם כי בג"צ אישר את המשך הטיפול בתביעת הנזקין שהגיש מוסטפה דיראני נגד ישראל. להזכירכם דיראני חבר פעיל באירגון החיזבלה שהיה עצור בישראל ושוחרר בעיסקת טננבאום. 
ועכשיו, יוכלו ללמוד ילדי ישראל בשעורי האזרחות, כי העיקרון המקובל בעולם כולו, לפיו אוייב אינו יכול לתבוע בבתי המשפט של המדינה בעת שהוא נלחם בה, אינו חל במשפט הישראלי....
לפי ההגיון הזה, ישראל עוד תשלם לו פיצוי על אבדן ימי עבודה...
ואני אומרת, ההיה או חלמתי חלום????