יום חמישי, 23 ביוני 2011

הרגע בו ביקש האלוהים סליחה מהגברת סופר

השבוע, שלח שמוליק, חברי לכיתה, סרטון פרסומת על צפת, שנעשה בשנות השישים.
הסרטון החזיר אותי לעיר של ילדותי, לסמטאות, למראות ולדמויות. וכשנראו בחטף כמה מהדמויות שמלאו את נוף ילדותי נזכרתי  דווקא באלה שלא הנציחה המצלמה.
במבט לאחור אני יכולה רק להשתאות כיצד הכילה העיר את תושביה המוזרים האלה, שבמקום אחר היו בוודאי נכלאים במוסד למשוגעים, דאגה להם והקצתה לכל אחד מהם מקום של כבוד.
היה לעיר  את איצ'יק מימה שהציג עצמו  כ"מפקד חיל האוויר", שצעד מצוחצח ונקי, חבוש כובע  טייסים, שאלוהים יודע מאין השיג. בנעליים גבוהות סוליה, שקרבו אותו לשמיים, ובנפנוף ידיים פיקד על המטוסים שחלפו בשמי העיר. 
והיה יוסף יע'נקל, שמינה עצמו למנהל "אגד" בעיר, חבוש בכובע מצחייה של נהגים. הוא היה מבלה יום ולילה בתחנת האוטובוסים, "מכוון" התנועה, ונותן אישור יציאה לכל נהג שיצא מהתחנה.
והיה הרש'לה , מוכר הבייגלה הצולע. לא היתה אישה בעיר שלא קבלה ממנו הצעת נישואין המלווה בקריצה וחיוך ענקי, בפה שבו נותרה לפלטה רק שן אחת.
והיו חממה ודאודה, זוג אחים מוזרים שרק הם הבינו את שפתם שלהם. שניהם עברו מבית לבית מחצר לחצר וחילקו נפט בפחיות שנשאו על חמורם.
כל אלה, קבלו יום יום ארוחה חמה במטבחם של בתי המלון או ממשפחה רחומת לב, וחבילת בגדים משומשים מתוקנים ונקיים מנשים רחמניות. הם היו חלק מהעיר ואיש לא חיכה לסיועם של שרותי הרווחה.
אבל מי שיזכרו בליבי מכולם היו מחלקי העיתונים, האדון והגברת סופר. סוייפר, כפי שכולם  ביטאו. 
שניהם היו נמוכי קומה, שחילקו עיתונים בקרה ובשרב. לעיתים היה מר סופר מתרגם מכתבים לאנשי צפת, ולעיתים אף עונה בשמם, אבל לרוב היה סר וזעף וחשדן.  ידענו שיש להם בת, גם היא נמוכת קומה. לעיתים נדירות היתה מגיעה לעיר. היא למדה בפנימייה. סיפרו שהיא גאונית.
ה"דוכן" שלהם היה על הגדר מול "מוניות אריה" סמוך לביתנו. על הגדר היו עורכים את העיתונים , כל עיתון בערמה משלו.
בצהריים היו עושים הפסקה של עשר דקות ומוציאים את הארוחה שהביאה הגב' סופר, לאחר מכן היה  אדון סופר נשאר לשמור על העיתונים והגברת סופר היתה עוברת בין בתי המנויים ומחלקת את "ידיעות" או "מעריב".
בחורף היו מכסים את עצמם ביריעות גומי ואת העיתונים מכסים בניילונים, ובקיץ היתה לגברת סופר שמלת כותנה נצחית בשחור לבן, ללא שרוולים וכובע קש ענקי.
תמיד הם הדיפו ריח של נייר עיתון, ואצבעותיהם היו תמיד שחורות.  
גברת סופר היתה מביאה לי בכל שבוע את "מעריב לנוער", ואת החוברות המצוירות של אנציקלופדיה "תרבות", להן ציפיתי בכיליון עיניים .
מידי פעם היתה אימי מזמינה אותה לשבת לנוח דקה או שתיים, ומגישה לה כוס תה חם בחורף, או שתייה קרה בקיץ. תמיד התחמקה משיחה.  לא ידענו הרבה על עברם של הזוג סופר, וכנראה  איש גם לא התעניין.
אני זוכרת שיום אחד בקשה הגברת סופר מאימי לנגן בפסנתר שהיה בביתנו.
כולנו זקפנו ראשנו בפליאה.
היא רחצה את ידיה, אספה את השיער האפור שלה והידקה אותו בסיכה, ולמרות שהיתה צולעת, וכפופה היא הזדקפה, יישרה את גופה ומתחה את אצבעות ידיה.  
היא התיישבה על הכיסא המסתובב וניסתה להגיע ברגליה הקצרות לפדלים.
בהתחלה היא הקישה בהיסוס על הקלידים, ואחרי רגע, שבו נראתה כשקועה באיזו מדיטציה, היא החלה לנגן.
הצלילים יצאו בתחילה בגמגום, והלכו והתגברו והתעצמו וסחפו את החדר במוסיקה  של מוצרט ובאך ושומן, כשאנו עומדים פעורי פה. אני לא זוכרת מה היא ניגנה כהדרן, אבל אני זוכרת את עיניה הרטובות.
אני זוכרת את הרגעים ההם כרגעי חסד מופלאים. כאילו האלוהים ירד בכבודו ובעצמו להחזיר לה דקה קסומה מהחיים בעולם הקודם שלה, עולם שאיש בצפת כמעט לא ידע עליו דבר.  
האישה המעוותת, קשת היום, הממעטת בדיבור, הפכה לרגע מלכה.  פניה הקמוטות התיישרו, העיניים הכחולות שתמיד היו מכווצות וזעופות, נפקחו, והיא פתאום נראתה לי יפה.
ואז היא קמה, אמרה תודה, ושוב חזרה לנמיכות קומתה וצליעתה וחזרה להיות גברת סופר, מחלקת העיתונים.
אני עזבתי את צפת, המשוגעים החדשים של צפת כבר לא מורשים להסתובב חופשי בעיר, האנציקלופדיה
"תרבות" נקראה ונקרעה עד תום בין ילדי המשפחה, הכרכים של מעריב לנוער נמסרו לאחת הספריות,  הזוג סופר נעלם מהעיר. אמרו שעברו להתגורר ליד בתם הגאונית שהפכה למדענית באחת האוניברסיטאות. הם מעולם לא סיפרו ואני חושבת שמעולם  איש גם לא ממש שאל.
אבל זו הזדמנות לומר לך תודה, גברת סופר, על הקונצרט הקטן שלך, בצהרי יום קיץ חם, בשנת 1961. 
הקיץ שבו נערך משפטו של אייכמן.