יום שישי, 3 ביוני 2011

כסאות כחולים - שגעון פרטי

כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזה שגעון קטן (או גדול).  כמספר האנשים כך מספר השגעונות.
לי יש שגעון לכסאות כחולים.
כשעברנו לביתנו הנוכחי, קבלנו בירושה מבעלי הבית קופסת צבע כחולה וכסא ישן שהיה זרוק בחצר. באותו שבוע קבלנו מחבר שני כסאות חומים ורעועים  שהתגלגלו במשפחתו כבר שלשה דורות, אבל היה לו חבל לזרוק אותם כך סתם.
כמי שמתרחקת מ"ממערכת רהיטים קומפלט", אני מפריחה חיים  ברהיטים ישנים שעומדים להזרק למזבלה, גם מטעמים אקולוגיים וגם מהנאה שביצירה. אז שכנעתי את העזר לחזק במסמר פה ושם,  וכך שופצה ונצבעה השלישיה הראשונה, בצבע הכחול כמובן.
עיני מצליחות לאתר, גם בנסיעה של 80 קמ"ש, כסאות  שכמעט נפחו את נשמתם. לזה חסר מושב, לאחר הרגל צלעה, וכמו אלה האוספים גור חתולים עזוב, כך אני אספתי כסאות, שכל כך שמחים למצוא טוסיק  חם וחברה.
הכסאות שלנו הם ממש קיבוץ גלויות, האחד נאסף בגבעתיים, האחר ע"י הפח בתל אביב, ויש לי אחד קטן וחמוד שמצאתי במרכז העיר, בודד וחבול, וללא היסוס לקחתי אותו הביתה באוטובוס. כל פעם שנוסף כיסא, נאנח העזר ומנסה לשכנע אותי, שהפעם הכסא שהבאתי הוא חולה סופני.
היום יש לנו כבר משפחה של תשעה  כסאות, לכל אחד אישיות ומראה משלו, לכל אחד סיפור משלו, ומה שמאחד אותם הוא הצבע הכחול. והשגעון שלי
אז תכירו את המשפוחה:

,                                         אלה כסאות סבא וסבתא, בני 90 לפחות והם החזקים מכל המשפחה.

ואלה כסאות שורשיים, עם רגלים נטועות  חזק באדמה, שנאספו חסרי מושב

ואלה אבא כסא, אמא כסא ושני הילדים

וזה כיסא דודה רווקה


ופה כל המשפחה ביחד