יום שבת, 12 במרץ 2011

האסונות והחיים הוירטואליים שלנו

ביממה האחרונה הרגשתי שאיני מסוגלת להכיל את המראות והתמונות.
אני מביטה בלופ התמונות מהעולם הנבלע, משתאה מכוחם הרב של איתני הטבע ואפסותו של האדם.  

האירועים האחרונים רק שיחררו את ניצרת הפחדים האישית שלי ואני מניחה שלא רק שלי.
לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה יקרה אם האסון הזה יכה גם בנו?

אני שואלת את עצמי, לשם מה אנחנו אוספים ואוגרים, וחוסכים ומטפחים. אם בהינף גל אנו יכולים לאבד הכל. חיינו המציאותיים עלולים להעלם ברגע. כלום לא יישאר.
אני מתמלאית חרדה לשלום הילדים שלנו, והמחשבה שאין דבר שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע את האסון מהפכת את המעיים.
יתכן שבסופו שלדבר הדבר היחיד שיישאר הם החיים הוירטואליים שלנו.
אולי על איזה שרת בעולם, ישמרו האלבומים המכוונים שלנו, ההגיגים שכתבנו, המיילים שהעברנו.
מי יודע אולי בעידן שלנו , האותות הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, רק הם אלה שיישמרו.