יום שלישי, 8 במרץ 2011

יום האישה והסופרוומן

ברדיו משמיעים שירים על נשים ושל נשים. פרסומות שמוכרות בהנחה מיוחדת תכשיטים, לבנים סקסיים, יהלומים, אשליות. העיתונים מלאים בקופונים לקנית סבונים, קרמים בגדים, דיאטה, עיצוב הגוף , ניתוחים קוסמטיים. וכי מה עוד אפשר למכור לנשים?
נכון, בעשור האחרון, יש לנו הנשים ייצוג גדול יותר בכנסת, בעמדות ניהול ציבוריות ופרטיות, באקדמיה, ובחיי התרבות והאמנות.
אבל המחיר שאנחנו הנשים צריכות לשלם גורם לי לעיתים לרצות לחזור לימי הסבתא שלי.
אנחנו שפוטות של שטיפת המוח החברתית, כלכלית, שלא עושה הנחות. אנחנו נדרשות להיות סופרמניות!
אנחנו נדרשות להדחק לבגדים צרים שיבליטו את נשיותנו אבל חלילה לא להיחשד כמושכות מטרידים.
ביחסי בין המינים אנחנו נדרשות להיות יוזמות, משוחררות, מודרניות, שוויוניות, אבל חלילה לא להיתפס כ"סחורה משומשת"...
אנחנו נדרשות להלך על עקבי סטילו, שלא שונות לדעתי מקשירת הרגליים המסורתית בסין, אבל גם לתמרן בריצה בין הגן, המטפלת, העבודה והמטבח.
אנחנו נדרשות להיות יפות וצעירות לנצח ומקריבות את גופינו, שערנו, פנינו לסכיני מנתחים הם מתעשרים ואנחנו משלמות את המחיר.
אנחנו נדרשות להיות חכמות, לעשות קריירה, להשתכר לפחות כמו הבעל, במידה ויש אחד כזה, אבל גם להמשיך להיות אמהות מסורות וקשובות.
אנחנו נדרשות להוכיח כל יום בעבודה כי אנחנו ראויות, טובות לא פחות מעמיתנו הגברים, מתייסרות על ימי החופש שאנו לוקחות על מנת להיות עם ילד חולה, ובסופו של דבר מרוויחות פחות.
המקצועות ה"נשיים " כמו סיעוד, הוראה, עו"ס, הם עיסוקים שהערך החברתי, המוסרי שלהם גבוה אך הערך הכלכלי שלהם נמוך. בעולם שבו הכל נמדד על פי הערך הכלכלי, הנשים העוסקות במקצועות אלה נדחקות יותר ויותר לשוליים הכלכליים ונחשבות פחות, עניות יותר.
בכדי לא לסכן את משרותינו, או בכדי להמשיך ולתרום לכלכלת הבית. אנחנו נדרשות לחזור לעבודה אחרי לידה לאחר כארבעה חודשים, ולמסור את ילדינו למטפלות, סבתות ודודות.
נשים הרוצות להקדיש כמה שנים לגידול ילדיהן נתקלות במקרה הטוב בהרמת גבה, וכשהן רוצות לחזור לעבודה כשילדיהן גדלו הן נחשבות "פאסה". זקנות מידי לעבודה.
אנחנו "מוחפצות" (מהמילה חפץ), באין ספור פרסומות, תכניות ריאלטי, וסדרות.
במובנים מסוימים אני חושבת שמצבן של הנשים לא השתפר הוא רק הורע. רבות מהן ממשיכות להיות מנוצלות, מוכות, נרצחות, בלתי מוגנות.
אני יודעת שעשיתי הכללה, בטח חלק מהקוראות והקוראים מכירים משהו אחר. אבל זה נכתב במטרה להבליט את העיוות, את האפלייה.
בכדי לשנות, אנחנו צריכות קודם כל לעמוד על שלנו להיות עצמנו כבני אדם, כנשים. ללמוד לא להיכנע לשטיפות המוח הסובבות אותנו. אנחנו צריכות ללמוד לדרוש שימכרו לנו סחורה אחרת, יותר איכותית. לכבד את זכותנו לבחור, ולא רק בקלפי.
כן, בשביל זה צריך חינוך, ואיך אפשר לדרוש חינוך ראוי, כשהעוסקות בו גם נחשבות בעיני תלמידיהם כלוזריות??
"יום האישה" מעורר בי דחייה, הוא כמו זריקת סוכריה לילד בוכה, כמו ליטוף שניתן מיד פטרונית.
הוא  כמו "יום האהבה", "יום המשפחה".  טוב בעיקר למכירות.
אגב, בחברה כזו גם הגברים משלמים מחיר כבד. אבל על כך בפוסט אחר.