יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

על נחשים, סבתא ביילה, והפתעה באוטו.

איך, רואת שחורות חדורת חרדה  כמוני, לא כתבה עדיין על פחד הנחשים שלה?
אחד הפחדים הקמאיים שלי הוא פחד מנחשים. מאז שאני זוכרת את עצמי החלומות הכי מבעיתים היו על נחשים.
מקורו של הפחד, כנראה בסיפורים על הסבתא רבא ביילה, שהגיעה מגליציה ב 1898עם בעלה געצל וילדיהם והקימו את המושבה "מחניים".
ארץ הבור החמה והיבשה שרצה נחשים וכשסבתא רבא ביילה הכניסה את ידה לכיס סינורה, במקום גרעינים לזריעה, היא
שלפה פקעת נחשים. נחשים שרצו בכל מקום, וסופר גם על נחש שאהב חלב, והיה מתגנב בלילה ולוגם את החלב שהושאר במזווה. שלא לדבר על תיאורי נחשי הענק, שלהב המחרשה הצליח רק לפצעם.  
גם בשל הנחשים וגם בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן, אנשי המושבה עזבוה, התפזרו בארץ, חזרו לגליציה, או הפליגו לאמריקה והנחשים, התושבים האוטנטיים של המקום, נשארו.
ואני כילדה, נינתה של סבתא ביילה, דמיינתי לי את הנחשים עולים לצפת, דרך השביל בוואדי ראש פינה בכדי לנקום את ריצוץ ראשיהם של בני משפחתם.
איש לא יכול להסביר את פחדנותי לאור העובדה שאבי היה לוכד נחשים חובב, שבתקופת הצנע העניק לגיסתו מתנה לכבוד לידת הבת הבכורה, נחש צפע בצנצנת פורמלין שקישט את הסלון שלהם שנים רבות.
נחש בצנצנת כזו הוצג גם בסלון שלנו ועורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד הוא היה הוכחה מוחשית לגבורתו ועוז רוחו של אבא. ומצד שני נחרדתי מהרעיון שהנחש המת יקום לתחייה. לידו בצנצנת פתוחה, נח לו נשל של נחש , יבש, מפחיד, שתמיד דמיינתי שבעליו עומד לחזור ולדרוש את מלבושו בחזרה.
אבי גם התעקש לא להטריד את מנוחת הנחש השחור ששכן במרתף וטען כי הוא מגן על הבית מפני עכברים, אך עד היום אני חושדת כי הסיבה העיקרית היתה האמונה הצפתית העתיקה כי נחש שחור במחסן, מביא מזל טוב. ביום שהופיע עכבר בביתנו, הבנתי כי הנחש השחור הלך לעולמו.
הפחד המשיך ללוות אותי בכל מקום. במסעות של הצופים וטיולי בית הספר שלינה בשטח היתה חלק מהחינוך לאהבת המולדת. תמיד הייתי זו שבודקת את השטח מראש, מנערת את שק השינה, מפזרת  סביבי פלפל שחור, עצה שקבלתי מסבתי, ולרוב לא נרדמת. עומדת על משמרתי וקשובה לכל רחש.
האמת היא שבימי חיי ראיתי רק נחשים בודדים ורובם נצפו בגני חיות, אבל זה לא מונע ממני, במיוחד בעונת ההתעוררות לבדוק כל לילה בפינות החדר, להרים את השמיכות לפני השינה, להדמים את הבית בכדי לאתר רחשים במזווה.  אינני מכניסה את כף רגלי לפני ניעור הנעליים, ומקפידה לנקות את הכניסה לבית ולפזר פלפל באדני החלונות. וכן, בודקת גם את האסלה לפני שמתיישבת...  
עם השנים הפחד לא פחת.  עשיתי מאמצים להוריש אותו לילדי, אך ללא הועיל.
לפני כל טיול אני חוזרת ומזהירה , מזכירה להם את סבתא ביילה ונחשיה, שולחת להם במייל את את כל סיפורי ההכשות שהתפרסמו, מצווה עליהם להתקשר כל ערב ובוקר לוודא שאכן עברו את היום והלילה בשלום.
ועכשיו שלשלשלת הדורות נוסף לי נכד, גם הוא זוכה לשמירה מיוחדת גם  כאשר אנו מסתובבים בגן השעשועים השכונתי בגבעתיים. לעולם אין לדעת אם איזה מטורף לא שיחרר איזה נחש ממבה, שוהה בלתי חוקי.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מנסים לפרש את אישיותי ותסביכי, על פי התיאוריות של פרוייד.
אישית מעולם לא שוכנעתי מהמשמעויות של דימוייו , בעיניי סיגר הוא סיגר, ונחש הוא נחש. וכל פרשנות נוספת היא על אחריותו של הקורא בלבד.
ואחרי שראיתי את הסרטון הזה, אני מסתכלת על מה אני מתיישבת, גם באוטובוס....

תציצו בעצמכם: