יום ראשון, 9 במאי 2010

אבדות ומציאות בירושלים



יום ירושלים.


 מה לא נכתב ולא נאמר.


אני רוצה לספר לכם על תופעה מיוחדת בירושלים. אני בטוחה שרבים מכם לא מכירים אותה במקומות מגוריכם.


מה קורה שאתם מאבדים חפץ? גם אם היה בעל ערך כל שהוא? לרוב אתם מוותרים, אומרים כפרה, וממשיכים הלאה, כי מניסיון,


כמעט שאין סיכוי שיחזור אליכם.


מה קורה אם מצאתם מוצץ או בקבוק של תינוק, עט, כיפה? בטח לא הייתם טורחים לשלוח מבט שני.


במחוזותיי, אפשר למצוא פתקים המקשטים את עמודי חשמל, חדרי מדרגות ולוחות מודעות בנוסחים שונים ומשונים המכריזים על חפצים שבעליהם מבקשים את עזרת הציבור למצאם, וחפצים שנמצאו ע"י עוברי אורח והם מחפשים את בעליהם.


לא רבים מקדישים לכך מחשבה, אבל בעיני, התופעה היא יותר מקובץ מודעות שלעיתים מעלות חיוך.


עבורי הפתקים האלה הם השתקפותה של חברה שחושבת על חבריה, חברה שבה עדיין יש ערך גם לקלמר עפרונות של ילד, או צעיף של אישה, חברה שמשדרת, אמפתיות, אחריות הדדית ואכפתיות. חברה פחות מנוכרת שיכולה להזדהות עם אותו ילד שהגיע לכיתה וילקוטו ריק.


או עם אמא, שאיבדה את בקבוקו של תינוקה והוצאה של 30 ₪ הם לא דבר שמקילים בו ראש.


בתופעה יש משהו בסיסי ופשוט של "עמך", שקיום מצות "השבת אבדה" עושה לו טוב.


אז זו פינה בירושלים שלי, בלי תרועות שופרות, בלי ציניות, בלי פוליטיקה, בלי גשרים יהירים, בלי מגדלים מתנשאים ובלי רכבת נבך.


חג שמח!