יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

ספסל השידוכים

בטיילת שמתחת לביתנו ניצב ספסל. פעם הוא היה לבן, עכשיו העירייה החליפה אותו לירוק.
הפינה שבה ניצב הספסל משקיפה על הנוף, והחצר שלנו משקיפה על הספסל.
תנועת המטיילים בטיילת דלילה וכנראה זו הסיבה שהספסל משמש מקום מפגש לזוגות. רובם חרדים וחלקם "חרדים סרוגים" יש אפשרות לשבת ולדבר בנחת, ואין "סכנת ייחוד".
בדרך כלל אחד מהם מגיע ראשון, ברוב המקרים זו הבחורה. היא יושבת, מביטה בנוף ומחכה. קורה שהיא מחכה ומחכה והוא לא מגיע, היא מביטה בשעון. אחרי עשרים דקות מסתלקת.
פעם משהיא חיכתה והלכה. דקותיים אחרי שהלכה לה, הוא הגיע בריצה. חיפש, נראה שהתאכזב.
אמרתי לו: היא הרגע עזבה, חיכתה לך. אמר : תודה.
פעם הוא הגיע לפניה, חיכה וחיכה עד בוש.  
תמיד הם שומרים "מרחק נגיעה", בד"כ הוא מדבר והיא מקשיבה. לעיתים הם שוהים כמה רגעים ומסתלקים, אולי חשים שזה לא זה, ולפעמים נסחפים בשיחה כמה שעות וחוזרים למחרת.
זוג שמגיע יותר משלש פעמים, אני כבר יודעת. בקרוב חתונה, ואני מרימה כוס לחייהם.
יש גם בחור שלא נראה דתי, מגיע על אופניים, לבד, הוא גבוה וחסון שערו ארוך סנדלי קרוקס. עיניו נוגות. הוא יושב, מביט בנוף, מוציא כיפה וטלית מתרמילו מתכסה בה ומתפלל בדבקות. אולי מחכה לשידוך המיוחל.
אני מניחה שעל הספסל הזה נרקמו עשרות שידוכים. יתכן שלאחר כמה שנים חוזרים הזוגות לספסל בלוויית ילדיהם והם מחליפים ביניהם חיוך שובבי.
חג שמח! ולחיי השידוכים שבדרך.



"התנשאי לי??"









וחוץ מזה, תגידו ,גם לכם נמאס לכם לראות את בר רפאלי ונועם מזמרים באין סוף פרסומות ומשתלטים גם על הבלוג שלי???

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

יש לי גיסה פיצי

יש לי גיסה פיצי, וקוראים לה גוצי, היא קטנה אבל גדולה.
היא אמנית של מיניאטורות, אולי לא במקרה.
היא עושה קסמים,
בידי הקסם שלה היא הופכת כל דבר גדול  לקטנטן.
המטבח של סבתא, מונח עכשיו על הקמין בסלון,
הבית של סבא חיים מונח על המדף,
המטבח של "חברים" במטבח של חברים,
וכך עשרות חדרים וחפצים מונצחים להם בתיבות קטנות בפרטי פרטים
ואתם יכולים לשוטט בהם כמו עליזה בארץ הפלאות
אתם מוזמנים לשוטט באתר שלה

http://www.guzziminiature.com/site/detail/siteMap/index.asp?depart_id=133015

הסוכה שתוצג בסוכות בתערוכת סוכות מיניאטוריות ב"בית אביחי" בירושלים

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

סיפור מדהים ליום כיפור על גלגוליו של שופר

את הסיפור הזה אני מניחה שהרבה מקוראי מכירים, בכל אופן, אין מועד מתאים יותר לספר אותו שנית, ולהעלותו בכתב במיוחד למען הדור הצעיר.
את חלקו הראשון של הסיפור אביא כפי שסופר ע"י אמי, חלקו השני של הסיפור מפתיע לא פחות:
"השנה היתה 1946.
על המתפללים היהודים נאסרה תקיעת השופר מחשש שהדבר יעורר את זעם הערבים ויוביל לפרעות, אך אנו הרגשנו כי לא נוכל להבליג על העוול והחלטנו להפר את האיסור ולקיים את מצוות תקיעת שופר. יותר מקיום המצווה הדתית הרגשנו כי תקיעת השופר הוא אקט לאומי, וזוהי קריאת תיגר על שלטון הבריטים ועל הגזרות שגזרו על היהודים בארץ ישראל.
עלי הוטל  להעביר שני שופרות, שופר נוסף העבר ע"י חברה למחתרת ששמה שושנה, אם זכרוני אינו מטעני.
עוד לפני יום הכיפורים התחלנו בהכנות לקראת העברה השופר בסתר לכותל המערבי.
לכבוד ראש השנה תפרה לי סבתי שמלה חדשה, שעל פי בקשתי היתה מרובת כיווצים, עם "נפח" בחזה ובמותניים. הגזרה המבוקשת לא היתה דווקא לפי צו האופנה, ונראה לי שסבתי הבינה את העניין ושיתפה פעולה בשתיקה.
כשהגיע יום כיפור נמסרו לי שני שופרות, אחד "תמני" קטן, אותו טמנתי בתוך כיווצי החזייה, ואת השני תליתי בחגורת השמלה מרובת הכיווצים. שופר נוסף ניתן לחברתי.
במשך כל היום הסתובבנו סביב החומות למרות שהיינו בצום, כי ה"כלניות" (הבריטים) שמרו על האזור, בסופו של דבר, אולי בשל היותנו נערות צעירות ולא נחשדנו, הצלחנו להיכנס לרחבת הכותל,  שהיתה באותה תקופה צרה ושמורה ע"י חיילים בריטים, וגם לא היתה הפרדה הרמטית בין גבים ונשים כפי שהדבר היום.
עם השקיעה התקרבנו לאזור בו עמדו הגברים, שם הייתי  אמורה לפגוש את אחי וחברו אפרים, שיתקעו בשופר. האמת שדי חששנו, אך היה ברור שאנו חייבות לבצע את המשימה. נצמדתי ליהודי חרדי זקן עם טלית רחבה, היהודי נרתע, והתחיל לצעוק: "טמא טמא". צבטתי אותו בכדי להשתיקו   ולחשתי: "שופר שופר".
למזלי הוא הבין את העניין וכיסה אותי בטליתו הגדולה.
כאשר נראו הכוכבים הראשונים, מסרתי  את השופרות לאפרים ולשמוליק אחי. שמעתי את אחי תוקע בשופר , וכך נשמעה "התקיעה הגדולה"  במוצאי יום הכיפורים בכותל המערבי, על אפם וחמתם של הבריטים והערבים.  ועמה גם תפילתם של רבים להקמת מדינתנו.
כשהחיילים הבריטים קפצו ממקומם לתפוס את ה"תוקעים" ראיתי את אחי  זורק אותו ובורח מהמקום. חברו קראווני נתפס עם השופר."
המשך הסיפור נשמע כאילו נלקח מסרט דמיוני.
לפני כעשרים שנה ישב אחד החברים  של דודי, בבית קפה בלונדון ופתח בשיחה עם אחד הג'נטלמנים שהיה במקום, האנגלי סיפר כי כחייל שרת בפלסטינה, עודו ניסחף בסיפורי נוסטלגיה מהלבנט, התוודה בפני החבר הישראלי כי   ביום כיפור של היהודים ב 1946,  הוצב בשמירה על הכותל, אחד הנערים הצליח לקבל שופר ולתקוע בו והוא היה זה שרדף אחריו ותפסו. "הנער נשפט ושוחרר", סיפר, "אבל את השופר שניתפס איתו לקחתי והשארתי אותו אצלי במשך כל השנים. תמיד הרגשתי שהשופר צריך לחזור לא"י לבעליו, אבל לא עשיתי שום דבר.
חברו של דודי שהכיר את סיפור הברחת השופר לכותל, קפא מתדהמה.
הגילוי ריגש גם את הבריטי המעונב. למחרת נפגשו שנית, והפעם הביא עמו הבריטי את השופר, ששמר בביתו כיובל שנים. "תחזיר אותו למי שצריך, מקומו בארץ ישראל, אצל היהודים" אמר.
השופר הוחזר. והיום אם אינני טועה הוא שמור ב"בית גידי" בתל אביב יפו.  
שתהייה לכולנו גמר חתימה טובה
זאב גולן, בספרו "שופרות של מרד" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, מביא את סיפורם של כל אלה שהבריחו ותקעו בשופר בכותל המערבי משנת תר"צ ועד תש"ח.

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

דילמה קיומית

זוכרים את שני הגדיים בחצר שלנו?


טוב, בימים הראשונים הם קפצו להם בגינה מלאי אושר ושמחה והסתפקו בעלי עץ התות ושאריות של עשבים.


כל בוקר החלפנו ברכות ומחמאות, ואפילו התחלתי לאהוב את ניחוח הזבל שלהם, שהשאירו בלי בושה בכל פינה.  


מיום ליום הם הרגישו טוב יותר בחצרנו והחליטו לגוון את התפריט. מעלי התות הם החלו לטעום מפרחי הגרניום, משם עברו לשאר הפרחים אבל כאשר החלו לכרסם את צמח הקקטוס הזוחל, שאני מנסה לטפח כבר שנתיים, וסוף סוף הראה סימני התפשטות ואפילו הוציא גבעול עם פרחים, אמרתי עד כאן!


אז לשכן לא היתה ברירה והוא הכניס אותם למכלאה. הגינה שלנו ניצלה מכליה, אבל הגדיים קצת בדיכאון.


כשאני באה לבקרם הם מסתכלים עלי בעיניים עצובות וליבי נחמץ בקרבי.


אז מה אתם חושבים, זכות קיום לצמחים בגינה או שני גדיים חופשיים ומאושרים? 









 


                   


                                                        האם אתם יכולים לעמוד בפני המבט הזה?


  


                     

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

סבתא של דניאל הולכת לפעוטון

הנכד שלי בן שנה וארבעה חודשים והיום הוא הלך בפעם הראשונה לפעוטון.


עד עכשיו היתה לו מטפלת צמודה שהיתה קשובה לצרכיו.


כבר די הרבה שנים שאני נהנית מזיו ספטמבר, והיום הראשון בחודש זה, הוא רק ציון רגיל בלוח השנה.


היום קמתי עם פרפרים בבטן. התרגשתי כאילו בני הבכור הולך בפעם הראשונה לגן.


חיכיתי בכיליון עיניים ולב לטלפון מהוריו שיספרו לי איך היה.


אז כך.


הוא בילה שם רק כשעה וחצי. היה לו מוזר לשבת על הכיסא, את האוכל שהגישו לו הוא הפך לטילים בליסטיים. העיף חול על כל סביבותיו, ומאד שמח לחזור הביתה, שם נרדם מיד.


אז מה אתם אומרים?


כל ההתחלות קשות.


נעזור לך נכד שלי, כבר בימים הקרובים גם סבתא תלווה אותך. אני כבר מגוייסת.


אני מאחלת לך נכדי היקר, שתהיה לך שנה נפלאה.