יום רביעי, 28 במאי 2014

יום ירושלים תשע"ד

משום מה הפך יום ירושלים בתקשורת ליום פולמוס וויכוח והתנגחות פוליטית. מחלק מהמרואיינים היהודים אני שומעת,  שיום זה הוא עבורם כמעט יום אבל.   
משיח מכובד על עתידה של ירושלים, עיר מעורבת וקונפליקטואלית, על הדרכים שיש להתמודד עם המתחים והאתגרים בהיותה עיר מעורבת, אני שומעת אין ספור דיבורים על היותה של מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. 
תגידו השתגעתם?
אולי ראוי ביום זה לראות את השינויים האדירים והחיוביים שעברו על העיר ״בשנות הכיבוש הישראלי״?? 
האם באמת יש כאן מישהו שמתגעגע לחומת הבטון שחצתה את העיר בשכונת ממילא? 
האם יש מישהו שמתגעגע לימים שעלינו על הר ציון וחיפשנו את הזוית המיוחדת שמשם ראינו איזה מטר מרובע של הכותל?
האם מישהו מתגעגע לחזור להזנחה, הלכלוך של העיר העתיקה לפני ה״הכיבוש״?
אולי יש מי שמתגעגע  לירושלים הנשכחת של ימי הטורקים בלי שום תשתית סניטרית, ותכנונית.  
האם מישהו מתגעגע לפרובנציליות של ירושלים המערבית לפני 67? ,
או אולי רוצה לחטוף כדור מצלף ירדני כשיעבור  ברחוב שבטי ישראל? 
אין לי ספק שגם לא מעט מתושביה  של העיר המזרחית, שמסתובבים בחופשיות ברחוב יפו , עורכים בה את קניותיהם, יושבים בבתי הקפה האופנתיים ומשוחחים בערבית-ישראלית,  לא היו רוצים.
בטח גם לא בעלי העסקים בעיר העתיקה, שמחזיקים אצבעות, שחלילה לא יחטוף את ה ג׳ננה איזה מטורף ויהרוס  את הדו קיום העדין ואת העסקים. או איזה פוליטיקאי מסית שיחרב את הכל. 
מי שרוצה להחזיר את הגלגל בחזרה כנראה לא היה בירושלים בשנים האחרונות.
הגיע הזמן שנודה בלי בושה, שירושלים מזה אלף שנה, תחת ריבונות ישראלית,   לא היתה יפה יותר ,פלורליסטית יותר, קוסמופוליטית יותר וגם צודקת יותר .
וגם לא בושה לומר שלאחר אלפיים שנות כיסופים ירושלים חזרה להיות בירת העם היהודי 
ותפסיקו לראות רק שחור בעיניים. 
אולי זה נדוש, אבל היום יותר מתמיד פשוט אין לנו ארץ אחרת. 





יום שישי, 2 במאי 2014

קטע קטן ואישי ליום העצמאות

ב 17 לאפריל אבי עדין היה בשבי הבריטי במחנה המעצר באפריקה, בשל פעילותו המחתרתית באצ״ל.  
חמש שנים הועבר  בין מחנה שבי למשנהו, והשתתף בכמה ניסיונות בריחה.
ביום  ה 17 לאפריל 1948, במחנה המעצר גילגיל שבאפריקה,הוא כתב אגרת למשפחתו בצפת.
הקשר עם המשפחה נותק זה כמה חודשים, המשפחה הסתירה ממנו את מצבו האנוש של אביו החולה. הוא ידע על מצבה הקשה שבה נמצאת העיר, אך הוא לא ידע שבעת כתיבת האיגרת, צפת הרחוקה ממנו אלפי ק״מ, נמצאת כבר בראשית הקרב על קיומה.
כאיש שהאמין באקטיביזים, ושאהב את העיר בכל נימי נפשו, הוא חוזר וכותב, כפי שכתב גם במכתבים אחרים, שנקודת התורפה  שיש לנטרל לפני הכניסה לעיר, היא עין זיתים הערבית. כיבוש עין זיתים ירתיע את ערביי צפת ויוריד להם את המורל. בשעה שהמכתב עושה דרכו לארץ, כוחות הפלמ״ח כבשו  את עין זיתים.
שורות מהמכתב,  שבחרתי להביא לכם :
״בזמן מלחמה, האמונה בכוח העם קודם לכל. יש צורך בנשק ויש צורך בגנרלים אבל כל אלה, בלי האמונה בניצחון הכוח שלנו על כוח האויב, התבוסה כאילו כבר קיימת.." 
אגרת אחרונה זו שנשלחה מאפריקה, היא האיגרת היחידה שלא עברה צנזורה ע״י הבריטים. בתאריך זה הבריטים כבר ידעו כי הם עומדים לעזוב את הארץ וכנראה לא הקפידו על כללי ביטחון שדה. 
ב 15 במאי 1948 עזב הנציב הבריטי את הארץ. הסתיים שלטון המנדט לאחר כ 30 שנה.  
הבריטים עיכבו את שחרורם של אסירי המחתרות באפריקה, מחשש שאלה יזנבו בהם תוך כדי יציאתם...  
האסירים המשוחררים  הגיעו לארץ רק ב 9 ביולי 1948
איש לא ערך לכבודם טקס קבלת פנים.
ב 20 ליולי 1948, התגייס אבי לפלוגת הסיור (פלוגת הג׳יפים)  של גדוד 11 והשתתף בשחרור הגליל במבצע "חירם." 
זה קטע קטן ואישי שלי מיום העצמאות. 





 אגרת מאפריקה                                                 מכתב שחרור מהמעצר