יום שבת, 3 באוגוסט 2013

מרכז מסחרי בצפת - בניין מבוצר, בית קולנוע ראשון, ורסיסים של דו קיום.

רבים המטיילים בצפת, שואלים עצמם מהו בניין הבטון הענקי הבנוי בשולי הרובע היהודי, שנראה כמו מבצר, וזר במראהו למרקם המיוחד של בתי העיר העתיקה, ושמכונה בפי הצפתים כבניין "אשתם".
 מדריכי התיירים מתרכזים בפרק ההרואי שהתרחש במקום במלחמת השחרור, וסיפור הולדתו וקורותיו של הבניין הולך ונמוג בשכחת הזמן ואינו זוכה לתיעוד.*
בחודש אב שנת תרפ"ט, אוגוסט 1929, אירע טבח ביהודי צפת , רכושם נשדד ובתיהם נשרפו.
הטבח זעזע את יהודי העולם שחשו לשלוח תרומות ליהודי צפת.
"קרן העזרה"  גייסה כספי תרומות להקמת בניין גדול ומסיבי שיעמוד בשולי הרובע היהודי על גבול הרובע הערבי. הבניין נבנה כמבנה גדול הנתמך על עמודי בטון יצוקים, וסגנונו מזכיר את סגנון "האדריכלות הבין לאומית", סגנון שאפיין את בתיה הנבנים של ת"א באותה תקופה, והקנו לה את התואר "העיר הלבנה".  
פרנסי צפת רצו שהתרומות שהגיעו לאחר הפרעות ימסרו למשפחות שנפגעו ויסייעו לשקם את הבתים ההרוסים, אך המוסדות הציוניים האמינו כי בניית המרכז שבו יקומו כמה מפעלים שיספקו עבודה לאנשי צפת, הוא פתרון שיקומי טוב יותר. 
את הבניין הקימה חברת הבניה ״הבונה״, חברה שנוסדה בשנת 1920 ואחד היוזמים לייסודה היה יצחק לייב גולדברג. מטרת חברת "הבונה" היה  להעסיק יהודים בכל עבודות הבניה בא"י, חברה זו היתה בין חברות הבנייה הראשונות שהשתמשו בטכנולוגיית הבטון המזוין והעדיפה עבודת פועלים יהודיים.  כך היה גם בצפת כשהוחלט שהפועלים שיעסקו במלאכת יהיו יהודים תושבי העיר. הרעיון לשלב פיתוח יחד עם שיקום התושבים שנפגעו מפרעות תרפ"ט יצא לדרך עם תחילת עבודות בניית המרכז בשנת 1930. 
חברת "הבונה״ העסיקה כמה קבלני משנה מבין תושבי העיר, אך במהלך העבודה התקשו הקבלנים לעמוד בשכר העבודה  של היהודים והתחילו להעסיק פועלים ערביים זולים. התמרמרות על כך אפשר למצוא בעיתון ״דבר״ מאותה התקופה. קשה להאמין שהיום, עם כל יופיו של הבניין , היה עוברת התכנית את ועדות הבנייה אפילו בצפת, בשל  צורתו המנוכרת למרקם הבתים העתיקים  הבנויים על מדרונות ההר. היום היינו מכנים את הבניין "פיל לבן". אבל, כנראה שמיקומו בשולי העיר ומראהו המסיבי, העניקו בזמנו לתושבי צפת הפגועים הרגשה שמבנה כזה ייתן להם הגנה בעת צרה.
רחבה גדולה במרכז הבניין היתה אמורה לשמש כרחבת שוק גדולה, משום שלאחר פרעות תרפ"ט נמנעו היהודים לקנות בשוק הערבי שהיה סמוך למקום. סביבו היו נבנו חדרים שהיו מיועדים לבתי מלאכה.
את הבניין הקיפה מרפסת גדולה שהשקיפה על הר מירון ועל הוואדי שלמרגלותיו, אך צידו הדרומי, שפנה לעבר הרובע הערבי היה סגור ואטום לחלוטין. בקומת המסד היה אולם גדול  שכמעט לא נוצל.
לבניין יש גם נקודה אישית הנוגעת למשפחתי.
החזון לפתוח מרכז מסחרי שבמרכזו שוק לא הצליח להתממש, הבניין נבנה אך חלקו העליון שהיה מיועד לבתי מלאכה וחנויות קטנות לא הושלם.  
יהודה מייברג, (אביו של מאיר מייברג, לימים ראש העיר)  וסבי זאב מתתיהו פרל, שניהם יזמים, מלונאים, ובעלי חזון, והיו גם שותפים להרבה יוזמות כלכליות בעיר,   סיימו בשנת  1943 לבנות את קומת החנויות, בתקווה שההשקעה תחזור אליהם עם הפעלת המקום, אך הפעילות הכלכלית היתה מועטה תושבי צפת העדיפו להשאיר את הפעילות בתחומי הרובע היהודי, ותקופה של שקט החזירה את הקונים לשוק הערבי שהתקיים כל שיום שישי בסמוך לבניין. המקום לא הצליח להתפתח. ובניית שורת החנויות בחלקו העליון לא הושלמה.
גולת הכותרת היה בית הקולנוע הראשון שהוקם במקום.
עד ראשית שנות הארבעים לא היה בצפת בית קולנוע מקורה ונוח. סרטים היו מוקרנים על גג הבניין ששימש בעבר את בנין עיריית צפת, והצופים נאלצו לצפות בסרטים תחת שמים פתוחים, בעמידה או להביא את הכיסאות מהבית.
 אידיל מייברג , ווולול (זאב) פרל פתחו במקום בית קולנוע, שבקרו בו יהודים וערבים) .זכור לי מסיפורים משפחתיים שאפילו בית קפה היה שם. המקרינים שגלגלו את סרט הצילום וסרט התרגום, היו הנערים בנימין גייגר ודוד שטרנגלז. כן, תארו לעצמכם ששנים מועטות לפני מלחמת השחרור התקיימו יחסים טובים ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים בצפת, והיו אנשים משני הצדדים שהאמינו בדו- קיום בעיר. 
בית הקולנוע נסגר כעבור למעלה משנה עם התגברות המתיחות בין היהודים והערבים בעיר. 
עם הקמת "החברה לפיתוח צפת" במחצית שנות  הארבעים,  מכרו אידיל מייברג וזאב פרל את הבניין לחברה. את התשלום קבלו בצורת מניות בשווי 1000 לירות שטרלינג, 500 ליש"ט לכל אחד. בעלי המניות האחרות היו הקק״ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, שהחזיקו בכ 50,000 ליש״ט.
בסיוע החברה לפיתוח צפת הוקמו כמה מפעלים קטנים ,"חברת אריגי צפת", "כנען, בית חרושת למלאכת מחשבת מעץ ונחושת" בית חרושת "אשתם" לייצור פרימוסים, שהתגייס למאמץ המלחמתי במלחמת השחרור, ו"עופרה" בית חרושת לעפרונות, שלא כתבו, ונסגר לאחר כמה חודשים. 
המפעלים נסגרו בראשית שנות ה60.
במלחמת השחרור הפך הבניין לעמדה מבוצרת בחזית הקדמית מול הרובע הערבי. 
היום עומד הבניין  כאנדרטה מנוקבת לזכר הקרבות, רובו נמצא במצב מוזנח, בקומת המסד ממוקם יקב ומוזיאון הבובות, בחלקו העליון בית מלאכה לתיקון מזגנים. 






 אוסף התמונות של הארכיון הציוני



אוסף הספריה הלאומית

* ב2014 כתב אילן מזרחי תיק תיעוד על המקום
"דבר", 24.08.1930
"דבר" 23.11.1930
"כל-בו חיפה" 19.08.1983
"על המשמר" -26.03.1945
"המשקיף" 06.02.1948
חוויות נוספות על בית הקולנוע הראשון בצפת, תוכלו לקרוא בזיכרונותיו של בנימין גייגר בספרו "אחד מזקני צפת