יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

כרוניקה של מעבר דירה


לא מעט דירות עברתי ובכל מעבר עולה מספר ארגזי הניירת. 
בימים אלה אני עושה סדר ומיון. אחרי הבגדים, הנעליים, כלי מטבח ושמונצס אחרים הגיע תור הניירת. אם אדחה את זה לרגע האחרון אין ספק שאסחוב איתי  את הכל, ושוב יצטברו ערמות של תמונות ניירת  ואין סוף מסמכים. 
את כל החומרים שצברתי בשנות שרותי במשרד החינוך, כבר מסרתי מזמן ודי בשמחה.  
את כל הקלסרים, הסיכומים של לימודי התואר השני גם כם מסרתי/ גרסתי וכו׳, אחרי שהגעתי למסקנה שגם אם ארצה לחזור לחומרים, יהיה הרבה יותר נחמד לעשות את זה בספרייה. ועם יד על הלב, אני לא מאמינה שאקרא אי פעם את כל סיכומי ההרצאות שרשמתי בדבקות. 
ואז הגיחו ממעמקי התיקים ספרי מחזור של כיתות שחינכתי, מכתבי תודה מתלמידים, תמונות של תלמידים שלימדתי לפני 30 שנה, וקלסר של מכתבי המלצה ותודה. 
לרגע התפתתי להמשיך ולשמור עליהם, אבל אחרי דקה חשבתי לעצמי, מתי לכל הרוחות אני מסתכלת על ספרי מחזור האלה? דפים שלמים של תמונות והגיגים של נוער מתבגר שכתב ברצינות שטויות על עצמו. למי אני  צריכה להציג את כל מכתבי ההמלצה התודה והערכה? . ואני מתכוונת לשחוט (לגרוס) עוד פרה קדושה...
בסופו של יום ארגנתי ארגז ענקי ושמתי בתוכו ספרי מחזור, עשרות מכתבי המלצה ותודה, תמונות נוף בנאליות מטיולים לחו״ל, תעודות על אלף ואחת השתלמויות שעברתי שסייעו לי לקבל תפקיד זה או אחר. אוסף של סטיקרים מהבחירות של שנות התשעים, ( ״העם עם הגולן״. זוכרים? ) ועוד אלפי צטעאלך ששמרתי למזכרת. את הכל שמתי בצד. בשביל המצפון, רגע לפני שאני שולחת הכל לסל מיחזור הנייר.
עשרות ציורים שלא זכו לתהילה,פרי עבודה בחוגי ציור, הנחתי ע״י הפח השכונתי ולהפתעתי כולם נעלמו.  
למרות הכל, כל חיי אמשיך כנראה לסחוב צילומי רנטגן עתיקים, פוליסות ביטוח, אלבומי תמונות, צרורות של מכתבים מהתקופה שלפני הסלולרים והמיילים, ציורים של ילדי מהגן וכמויות עצומות של ספרים. 
במידה מסויימת נפרדתי מעצמי. לפחות  מזו שהיתה עלהמדפים ובתוך הקלסרים. מחקתי זהות שלוותה אותי רוב חיי. 
לאט לאט, חיי נארזים בתוך מחשב שהולך ונעשה קטן יותר ויותר. 
בלחיצת כפתור הם עלולים להמחק או להקבר באיזה ״ענן״ שאף אחד לא יוכל למצוא אותו כי הסיסמא תלך לאיבוד...  
ולמרבה הפלא, אני  מרגישה עם זה נפלא!