יום חמישי, 29 במרץ 2012

על שפת ים כנרת, אכסניה קסומה ולא מפוארת

לפני הרבה הרבה שנים, באחד הטיולים שלנו בטורקיה האחרת, הגענו לפנסיון קטנטן בחוף הדרומי, מרחק שעה מקונגלומרט בתי המלון המפוארים ו״הכל כלול״.
לאכסניה הזו אפשר היה להגיע רק דרך הים בסירת מנוע קטנה שהושטה ע״י אחד מבעלי המקום שאסף אותנו משדה התעופה בדלאמן.
באכסניה הזו היו בקושי שבעה חדרים, נקיים ולבנים. לא היתה טלוויזיה, גם לא רדיו, ואפילו הטלפון היה לשימוש בעלת המקום בלבד. חדר האוכל היה תחת גפן ירוקה על שפת המזח הקטן, ששימש יכטונרים מעטים שעגנו שם לשתות בירה קרה או להביא מכתבים לבעלת הבית.  המחיר היה זול מאד  ובכל ביקור הרגשנו שאנחנו רוצים להישאר שם עד סוף הימים. החלטנו לספר על המקום רק ליחידי סגולה, שנשבעו  שלא יבואו בטענות כאשר תהייה הפסקת חשמל כאשר הגנראטור יחליט לנוח, או שהציקדות יזמרו כל הלילה, לא יתלוננו שאין טלוויזיה, רדיו  ושל״מרכז הקניות״ אפשר להגיע רק דרך שביל עפר צר במרחק הליכה של 20 דקות ויש בו רק מכולת כפרית וכמה בתי קפה למקומיים. והכי חשוב, שלא יפריעו את מנוחת הנופשים האחרים.   
לפני כשלש שנים התקשרנו להזמין מקום. התברר לנו שהכול תפוס כבר לשנתיים הבאות והמחירים דומים לאלה של מלון חמישה כוכבים. הסתבר לנו כי על המקום הזה, שיותר אין בו מאשר יש בו, יש הרבה קופצים, במיוחד נופשים גרמניים שסוגרים סוויץ' לחודשיים ומוכנים לשלם עבור התרפיה הזו המון כסף. 
השבוע  נזכרתי בנוסטלגיה בפינה הקסומה בשוליים של טורקיה, כשהחלטנו לצאת לגליל  לפני שהירוק ידהה ויצהיב.
את חניית הלילה שלנו בחרנו לעשות בפינה קסומה על שפת הכנרת. 
אני לא הולכת לגלות על גבי הפוסט איפה נמצא המקום גם לא אפרסם את שמו. כמו עוד כמה פינות קסומות שגילינו בעולם, הוא שמור רק לבעלי סוד. 
אבל דעו, שמי שאוהב בתי מלון גדולים, רצפות שיש, שולחנות עמוסים באוכל ותכנית בידור בערב, שלא יתאמץ.
החדרים מרווחים אך צנועים. כמעט ספארטנים. מצעים לבנים ונקיים, ושירותים בסיסיים. זהו. לנו זה  הספיק.
הכנרת שהציצה לנו מהחלון הנעימה את שנתנו יותר מאשר בכל חדר ״לוקסוס״.
במקום מועדון לילה יש פינת התבוננות פנימית ומדיטציה. 
כג׳סטה לאורחים מתמידים, בעלי המקום אפשרו לנו להכין בעצמנו את ארוחת הערב שלנו בגינה של המקום ואפילו סייעו לנו בלוגיסטיקה.   
 אני מקווה שהמקום הקטן והקסום הזה לא ייכנע ליזמי הנדל״ן או לעשירים מאירופה, או לסתם ישראלים מתלוננים, ויאפשרו גם לילדי ולנכדי ליהנות מהקסם הזה. 
ואם בכל זאת הצלחתם לגלות את שם המקום, אני מזהירה כי המקום הזה ממש לא מתאים למשפחות עם ילדים קטנים. צריך לטפס מחוף הים ועד החדרים. החוף סבוך, ואין תוכניות בידור משום סוג. ובבקשה, אל תעבירו הלאה....  


  ומי שרוצה כמה תמונות מוזמן להכנס לקישור:       על שפת ים כנרת

יום שבת, 17 במרץ 2012

פינת המציאות


                                                                   נקיונות פסח מזמנים לנו מציאות שונות שהסתתרו להן במגרות
                                                                   נידחות.
השבוע הייתי אצל אמא ועזרתי לה למיין ערמה של ניירות וצילומים שנחו בארון כשלושים שנה. ובערמה, בין ערמות צילומים, מכתבי אהבה נשכחים והמון אגרות "שנה טובה", מצאנו מברקי ברכה שנשלחו לשמחות במשפחה, בתקופה שטלפון לא היה מצוי בכל בית ושיחה עלתה ״הון כסף״ ובטח לפני שחלמו על אימייל.
לשלוח מברק היה כרוך בטרחה וממון. היה צריך ללכת לדואר, לעמוד בתור, ובינתיים לחשוב על נוסח קצר וקולע, כי כל מילה עלתה כמה לירות ומחירו של מברק יכול להגיע למחירה של מתנה יפה אילו היה מסתייע בידי השולח להגיע לשמחה. 
מספר המילים במברק העידו על מצבו הכלכלי של שולח הברכה, או לפחות על קרבתו והערכתו לבעל השמחה. 
היו כאלה שבחרו בנוסח המוכן שסיפק משרד הדואר על נייר מעוצב, משהו המקביל להודעות האוטומטיות בסלולרי שלנו. 





בין הניירות מצאתי כרטיס ביקור של  אימי שניהלה את "משכית" בעירנו. 
יותר מכל, הכרטיס הזה הוא תעודת כבוד לאמא, אשה פורצת דרך, שהעזה ופתחה גלריה לעבודות מלאכת מחשבת "משכית".
נגד כל הסיכויים, בתקופת המיתון של אמצע שנות ה-60, שכולם אמרו "שהאחרון שעוזב את שדה התעופה בלוד (עוד לא נקרא נתב"ג) יכבה את האור".... 
בימים ההם כשעדיין כולנו לבשנו "אתא", ואפנת העילית של נשות העיר היתה מעוצבת על ידי התופרת השכונתית, פרצה אמא עם השמלות המרהיבות של פיני לייטרסדורף ורוזי בן בן יוסף, שנכנסו לפנתאון האפנה הישראלית. במקום כלי חרסינה ששמשו את אוהבות הסטיילינג, היא הביאה כלי קרמיקה מצויירים עבודת יד, תכשיטי כסף מודרנים, והרבה עבודות יד ששימרו אומנויות של עולים חדשים.
רק שתדעו, שכל מה שקניתם אצל אמא בגלריה מבוקש היום בשווקי האיביי ושוקי הפשפשים של מחפשי המציאות. 
לנו, לצערי, נשארו רק כמה כרטיסי ביקור.  

אבל המציאה האמיתית מבחינתי, היתה תמונה של בת אחותי שרל׳ה, שהתקשטה לכבוד יום הולדתה.
מאז ומתמיד היתה שרל׳ה ילדה מיוחדת. היום יהיא כבר נשואה ואמא נהדרת לילד מקסים. ותמיד רואה את העולם במשקפיים ורודים.
לא יכולתי למצוא תמונה יותר מתאימה לבלוג שלי
תודה שרל'ה. 




יום שבת, 3 במרץ 2012

ימים של חלב דבש ומלח - הרהורים בעקבות כנס הלדינו


באחת הפגישות של ״מועדון הקוזינות״, חפשנו רעיונות אייך להעשיר את מפגשי הגיבוש שלנו. 
מפה לשם, החלטנו לצאת יחד ל״כנס הלדינו - ימי חלב ודבש״  שמתקיים כבר שנים רבות. שילוב של ימי כייף בים המלח, העשרת המודעות האתנית שלנו, וכמובן החוויה המשפחתית. 
אז נרשמנו חצי שנה מראש, ויצאנו לטיול השנתי, שאנו מצוידות במזוודות מתפקעות מבגדים מיותרים, תרופות, על כל צרה שלא תבוא,  והרבה מצב רוח טוב. לקוזינות הצטרפה גם סבתא רבא נושאת הלפיד הכמעט אחרונה של תרבות הס״ט שהולכת ונשכחת במשפחה. 
על הכנס לא אספר לכם, חוץ מהעובדה שהיה מעניין, מעשיר ובעיקר דוגמא לארגון ותכנון מופתי.
לא פלא שנערך כבר שנים רבות, ומדי שנה מתרחב מעגל האנשים שמזהים את עצמם כצאצאים של יהודי ספרד שהתפזרו בעולם.
בצופן הגנטי שלי טבועה העובדה שאני צאצאית של יהודים מגורשי ספרד שהגיעו במאה ה17 לחברון.  
למרות שאימי נישאה לאשכנזי מוחלט, היא היתה חוזרת  ומזכירה לנו את המוצא המיוחס שלנו כאילו מדובר לא פחות ולא יותר מאשר בהשתייכות לנצר מלכות.  
ואני קבלתי את התואר, שלפחות בקרב יהודי ירושלים הזקנים זכה למנוד ראש של הערכה.
אבל שישים שנה מאוחר יותר, ואולי בעקבות הכנס, אני שואלת את עצמי מה מחבר אותי לתרבות זו ומה אוכל להעביר לילדי.
תרבות הלדינו היא בעיקר תרבות וורבאלית. העושר התרבותי שלה בא לביטוי בשפה.
ידע, פתגמים ושירים, הם הנכס העיקרי, שיכלו לקחת איתם יהודים שגורשו, התחבאו, וחיו שנים בתנועה מתמדת. מתוך השפה אפשר ללמוד על היהדות המפוארת שהתקיימה בספרד לפני הגרוש וזו שהתגבשה לאחריו. בשפה יש רבדים גלויים ורבדים סמויים, מתוך השפה אפשר לשחזר את אורח החיים, הנופים, האנשים  המאכלים החוכמה וניסיון החיים. באמצאות השפה שמרו היהודים על זהותם במשך חמש מאות שנה.  
ואני, דומה כי נפלתי בין הכיסאות ויצאתי קירחת מכאן ומכאן. 
בבית אבא, למרות שכולם ידעו יידיש, הקפידו לדבר עברית. אבא, שלחם על מדינה עברית , לחם גם  על תרבות עברית וכמו רבים בדורו, האיידיש סמלה עבורו את הגולה שיש להתנער ממנה. וכך החמצתי את לימוד השפה העסיסית הזו שהיא תאומתה האשכנזית של הלדינו. 
אימא, שלא היה לה עם מי לחלוק את שפת הלדינו בעירו של אבי, הביאה לביטוי את שורשיה בהאכלת המשפחה המורחבת במטעמי המטבח הספרדי, וזו מצידה  למדה מיד את הניואנסים בין בורקס לבוריקיטס, ובין בורמוואלוס לבומביליקס... . חוץ מזה,  עד היום, היא מתבלת כל אירוע קטן או גדול באיזה פתגם עסיסי  בלדינו, שלא לדבר על שמות תואר שמוצמדים לכל אדם, מוכר או זר.  כשאנו מבקשים כל הזמן "תרגום בבקשה!"  
את מעט הלדינו שאני יודעת  שמעתי בבית סבא וסבתא בירושלים, לשם הגעתי רק בחופש הגדול.  
פה ושם נחרטו בראשי מילים ופתגמים שהתעופפו באוויר מעורבים בעברית צחה. 
אני, וכנראה גם רבים ורבות כמוני, מה מחבר אותנו עם תרבות הלדינו חוץ מכמה שירים, כמה פתגמים  וסגנון בישול? 
ואני שואלת את עצמי , מה אוכל להעביר לילדי ונכדי שהם כבר תמהיל של כל עדות ישראל, ספרדים, ורוסים ופולנים, ייקים, וצ׳כים ומי יודע איזה עוד קומבינציות אתניות או גנטיות ירכיבו את צאצאיהם. וטוב שכך. 
את שפת הלדינו העשירה , לא אוכל להנחיל להם, חוץ אולי מהברכה המסורתית של ליל שבת שאנו מקפידים לשמור. אולי כמה פתגמים ושמות תואר מצחיקים וכמה מאכלים. 
נשארו הסיפורים ההיסטוריים על אבות אבותיי שהגיעו לארץ, על סבא רבא חיים ישועה בג׳איו שהיה רוכש האדמות הראשון ובשנת 1807 רכש למעלה מ800 דונם בחברון על מנת ליישב שם יהודים בארץ אבותם.
והמעשה ה״ ציוני״ שלו הקדים את אנשי עלייה ראשונה ורוכשי הקרקעות של פתח תקווה. 
אני מקווה שיזכרו את הסיפורים על משפחה ענקית שגרה בחברון והיתה אחת המשפחות החשובות בקהילה, אך ביום אחד בספטמבר 1929 נאלצה לעזוב את רכושה, חייה וקברי אבותיה ולהפוך למשפחת פליטים בירושלים. סיפור שחזר אולי על סיפור גרוש המשפחה מספרד ופורטוגל. למרות זאת הצליחה להתאושש ולהקים מתוך ההריסות משפחה לתפארת שהם חלק ממנה.  משפחה שהחליטה לשמר את הסיפורים, אך נפרדה מזמן ממפתחות הבית שלה בחברון. 
לדינו כנראה לא ידבר איש מנכדי, וכנראה גם  הרבה מצאצאי משתתפי הכנס בים המלח. 
אבל אני מקווה שתמיד יזכרו, שבפסיפס המורכב של אישיותם, יש אבן קטנה השייכת לקבוצה מיוחדת החולקת גורל משותף ותרבות מיוחדת ועשירה של צאצאי היהודים שחיו בספרד וגורשו ממנה. 
ואולי בעצם הסיפור של המשפחה שלנו הוא הסיפור של כל משפחות היהודים שתמיד ארזו, ונעו ממקום למקום, מרצון או מאונס, ומה שיכלו לשאת איתם הם צרורות של פתגמים, ושירים ובדיחות באיידיש או בלדינו או באלף שפות אחרות. 
האם הגענו לתחנה האחרונה? 


על "מועדון הקוזינות" בקישור:

ועוד כמה הגיגים על הנושא  בשני הפוסטים הבאים:
http://roashhorot.blogspot.com/2009/12/blog-post_29.html

http://roashhorot.blogspot.com/2009/11/blog-post_25.html