יום חמישי, 23 בפברואר 2012

"פרידה" - סרט אירני


כישראלית גאה ופטריוטית, כאשר מתקיימת איזו תחרות בין לאומית, משחק ספורט או התמודדות על פרס יוקרתי,  תמיד אצטרף בשמחה לשואגים ״ הו הא מה קרה, צ׳אסקה אכלה אותה״. 
השבוע הלכנו לצפות בסרט ״פרידה״, המתמודד האירני על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
עם יד על הלב אני חייבת לומר שהסרט האירני הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי. 
ועם יד נוספת על הלב, אני מתוודה, שאם יזכה באוסקר, אפילו אשמח. 
קשה שלא לעשות השוואה עם ״הערת שוליים״ המועמד שלנו, שגם הוא, לטעמי, סרט משובח. 
שניהם סרטים קטנים, ללא פירוטכניקה וחידושים קולנועיים. שניהם עוסקים בדילמות מוסריות, בשניהם עלילה קטנה שיוצרת דרמה גדולה.  בעוד שבסרט הישראלי יש דילמה מרכזית אחת, הסרט האירני ״מפציץ״  את הצופה בדילמות חדשות לאורך כל הסרט. הסרט טוחן את הלב והראש וכמעט שעתיים ישבתי מרותקת.  העלילה הולכת ומסתבכת ונקודות המבט של כל אחת מהדמויות פותחות עולמות שלמים. 
אני לא רוצה להיות ספויילרית ולקלקל לאלה מכם שעדיין לא צפו בו, רק אומר שהעלילה מתפתחת במהירות ומזמנת הפתעות בכל רגע. 
הגיבורים עומדים למבחן, הם נדרשים לבדוק את מעשיהם, זכרונם, מוסריותם ואמונתם. 
גם אני כצופה,  שעדה לכל ההתרחשות,  הרגשתי כעומדת למבחן שבו בחנתי את הזכרון שלי, העמדות שלי והערכים שלי. 
הסיפור הוא סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, וכמעט כל אחד מאתנו  עלול להקלע לסיטואציות דומות, זה אולי מה שעושה את הסרט לאוניברסלי כל כך ואת הדמויות למייצגות השקפות עולם שונות, של  מעמדות,  של גברים ושל נשים, שהטרגדיות היוניות כבר עסקו בהן. ובמיוחד דילמות אנושיות של בני אדם בכל מקום,  שמחברות אותנו עם מה שקורה על המסך. גם כוחה של הדת  והשפעתה על חיי הגיבורים לא נפקדת מעלילה, האמנם רק באירן?...
הסרט, כמו רוב הסרטים האירנים נעשה בתקציב קטן. זירת ההתרחשות הוא הבית והרחוב  האירני ומאפשרת לנו הצצה לביתם של זוג משכיל ממעמד הביניים, הצצה למטבח שלו,  לסלון, לצלחת הלווין שממתגלה לרגע במרפסת , לבגדים מתחת לצעיפים, (שהצלחתי להתרגל אליהם במהלך הסרט);  ולחייהם של אנשים קשי יום מובטלים ומתוסכלים. לרגע נשכחה ממני הפצצה האירנית המתקתקת וראיתי את הדמיון האנושי בינם וביניינו.  
זהו סרט אירני אך בראש וראשונה הוא סרט  על בני אדם. 
בסרט יש כמה שיאים, אך עוצרי הנשימה הם שני השיאים בסופו. האחד, כאשר נדרשת השבועה על הקוראן והשני כאשר נדרשת הכרעה לדילמה שפותחת את הסרט.  
  דילמה מוסרית מחייבת בחירה בין שני ערכים, כל הצצדים צודקים, אין רעים ואין טובים. ההכרעה בדילמה מוסרית היא לעיתים טרגית וקורעת לב.  
כמו רוב הצופים באולם, נשארתי מרותקת למסך מצפה להכרעה, או לפחות לרמז, גם לאחר שהכתוביות נעלמו והאורות נידלקו. גם בסופו של הסרט השאיר הבמאי את ההחלטה בידי הצופה.  
כמו מוסיקה, שיש לה כוח עצום לחבר בני אדם בלי קשר לפוליטיקה ולגבולות, כך גם קולנוע טוב, שמספר בשפתו על בני אדם, וכל כך לא מפתיע שדרכו אנו רואים כמה אנו דומים אחד לשני. 
תזכרו, ״ פרידה״ , אשגאר פרחדי, אירן 2011
אל תחמיצו! 

יום שישי, 17 בפברואר 2012

אל תסרגי לו סוודר


אמא שלי שהיתה סורגת מדופלמת, הזהירה אותי, מאז שהייתי בת חמש, שלא אעיז לסרוג סוודר לחבר.
סריגת סוודר לחבר, היא מתכונת בטוחה לפרידה, כך על פי המסורת שעברה מאם לבת בעדה שלה. 
מאז הצלחתי להפרד מכמה חברים ומבעל, גם בלי לסרוג להם סוודר, בעצם לא סרגתי בכלל. לא לחבר לא לבעל לא לילדים ולא לעצמי. 
לפניי שבועיים החלטתי, שעל ההימלאיה כנראה כבר לא אטפס, אבל בלי לסרוג איזה כובע אני לא עוזבת את העולם הזה.
קניתי חבילת צמר, צלצלתי לאמא והיא, למרות חוסר האמון המוחלט ביכולתי, נתנה לי הוראות סריגה, עין אחר עין, כאילו לא עברו שנים מאז אחזה מסרגה.  
בנוסף לכל היא שלחה לי את כל אוסף המסרגות שלה שמחכות כבר שנים ליורשת המתאימה. 
אוסף מסרגות שסרגו אלפי סוודרים, כובעים מכנסיים, בגדי תנוקות שמיכות וצעיפים שאם היינו מכנסים  אותם יחד, אני בטוחה שהיינו יכולים למלא את "המשביר לצרכן". מה שנשאר מהסוודרים הם רק הזכרונות וכמה תמונות בשחור לבן, שבהן רואים את צמד האחיות בסוודרים זהים שהיו צבעוניים לתפארת. 
הכובע שיצא לא רע, עשה לי חשק לסרוג אפודות לנכדים. אבל מי רוצה היום בגדים סרוגים? הכלות של היום הן מעשיות וכל בגד שאינו נכנס למכונת הכביסה הוא פסול שימוש.  למרות הכל ניגשתי למלאכה . האפודות שסרגתי  הזכירו לי את האפודות של הילדים בכתה ג׳ שהאמהות שלהן לא היו סרגניות מדופלמות כמו אמא שלי.  
היום אני מתעדת כל דבר וכמובן גם את האפודות המיותרות, אז אולי צילומים צבעוניים ישארו, אבל כנראה שאוסף המסרגות המפואר של אמא, עדיין לא מצא את היורשת הנכונה.   

   


יום חמישי, 2 בפברואר 2012

עוגיות חומות ושמחות ביום גשם

הנכד שלי ביקש: ״ סבתא תעשי לי עוגיות חומות״ 
מהו המתכון לעוגיות לנכד?  חוץ מהמרשם המופלא ומופחת השומן שמצאתי באתר ״ביסים״, הכי חשוב להוסיף קצת שמחה למתכון.
אז פיניתי לי שעה  בבוקר גשום ,שהעזר לא בבית. 
שמתי דיסק של פרדי מרקיורי בפול ווליום, ( חשוב גם שהשכנים לא יהיו בבית), 
ואז התחילה החגיגה.
לצלילי השיר " don't stop me now" ו"רדיו גאגא", כשהרעמים מחליפים את הבאסים והברקים מוסיפים פירוטכניקה ,  בחשתי וניפיתי וערבתי וטעמתי ובעיקר קיפצתי וריקדתי, כשפרדי מעודד אותי במלוא המרץ. המוזיקה והקצב נכנסו לעוגיות שגם הן התחילו לקפץ להן בתנור.   
אז לאורך דיסק אחד הצלחתי להכין גם עוגיות וגם בראוניס. את הטעימה של העוגייה הראשונה שיצאה מהתנור עשיתי כשמרקיורי, ומונסרט קבייט  כמעט סיממו אותי עם הקולות האלוהיים שלהם בשיר  Golden boy מתוך ״Barcelona" .
את מרקיורי וקבייט תמצאו בכל חנויות הדיסקים המובחרים, וגם ביוטיוב; אבל עדיף להאזין לשני הענקים האלה מאשר לראות.
כי פרדי מרקיורי הוא אתלט בעל פרופורציות מושלמות ואילו קבייט היא הר אדם ונראית כמו אמא שלו.
אז במקרה הזה עדיף משמע אזניים מאשר מראה עיניים.
את המתכון לעוגיות המוצלחות תמצאו באתר ״ביסים״, אבל אל תשכחו להוסיף להם שמחה. 
טיפ משלי הוא השימוש בכף המדידה העגולה שעזרה לי לעשות עוגיות אחידות וחמודות. 
אז זהו, עכשיו אני שמה את אלבום ההופעה של Qween באיצטדיון וימבלי...ועוברת לספונג׳ה.

הקישור לעוגיות:
והקישור ל״ברצלונה״ :