מלחמת יום כיפור - תעוד מהצד השני של התעלה

עודד היה מבין אלה שחזרו מ״החווה הסינית״. ״החווה הסינית״ הפכה לסמל של  הכאב, התסכול, הגבורה, הכישלון והניצחון של מלחמת יום כיפור.

בתרמיל שלו הוא הביא  יומן של חייל, יומן שנמצא בשטח החווה הסינית לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק.  היומן היה של חייל. אבל החייל היה חייל מצרי.

לחייל המצרי קראו  סייד. היומן נכתב על מחברת קטנה, כתוב בצפיפות ומלא ברישומים   יפיפיים ששרטט בעפרון בינות לדפים הכתובים. בזמנו העביר עודד את היומן לאחיו ששירת במודיעין וזה סייע לתרגם אותו. 

לאחר גלגולים התפרסם תרגום היומן בשני חלקים בעיתון ״מעריב״  ב 13 וב 20 בדצמבר 1974. אצלנו עדיין ליקקו את הפצעים ולא התפנינו לכאבם של אחרים. קשה להאמין שהפרסום ב"מעריב" חמק מעיניהם של אנשי המודיעין המצריים, שקרוב לודאי קראו  כל מילה שנכתבה אצלנו על המלחמה.  לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים יצר עודד קשר עם העיתונאית המצרייה סנה חאסן שבקרה בארץ בתקווה שסיפור היומן יגיע לעיתונות המצרית ומשם יגיע למשפחת החייל שכנראה נהרג בקרב.  אבל היומן נשאר אצלו כי איש לא דרש אותו. 

הרבה איננו יודעים על כותב היומן. חוץ משמו הפרטי, אנו יודעים כי נולד בעיר טנטה ב 23 באוגוסט 1947,שרת בגדוד 13, ושם המג״ד שלו היה יוסף ג׳אד.  מתוך קריאה ביומן קרוב לודאי שהיה משכיל. 

היומן כמעט ולא עוסק במלחמה, רובו מתאר את חבריו ביחידה. פה ושם הוא מספר פרטים טכניים על תנועת היחידה שלו, דיווח שולי. פיון על לוח השחמט. ברובו הוא מתאר את חבריו ביחידת המילואים שלו שרובם היו פלאחים פשוטים שמעולם לא יצאו מכפרם. הוא כותב על פשטותם, מנהגי הנישואין שלהם והחיים בכפר. בתארו אותם הוא אינו מתנשא ואינו לועג אלא מתאר אותם בחיבה ואנושיות. ליד כל תאור הוא מוסיף רישום. הוא כותב על הלימודים שנקטעו בשל הגיוס, על האהבה שלו לציור, על הרגשות הכמוסים וגעגועיו לאהובתו: "...קטנה שלי, הייתי רוצה לאמצך אל חיקי, לנשק את שפתותיך העדינות ולהאזין למילותיך. הבטחתי לך את המחר, אך המחר שלי אפוף בסכנות...". באחד הדפים הוא כותב: ״עדיין איני מוכן לפגוש את אלוהים, והחיים מתוקים ויפים ועדין יש לי חלומות ותקוות גדולות שמצפות לי שאגשימן ואחיה אותן. אינני רוצה למות בגיל זה".  כתיבת היומן נקטעת ביום 15 באוקטובר, היום העשירי ללחימה. הוא מסתיים בתיאור נפילת המעוז הישראלי בידי המצרים ואין בתיאור אפילו מילה אחת של שמחה לאיד.   

למרות שהיומן נכתב ע״י חייל מצבא האויב, הוא קודם כל פיסת עדות אנושית ורגישה, שמזכירה לנו כמה הכאב, האהבה התקווה הצחוק והדמע הם אוניברסליים ועד כמה המלחמה היא טיפשית ומיותרת ונגרמת בד״כ בשל אגו מטורף של מנהיג.  

אבל יחד עם זה הוא מעיד יותר מכל על ההבדל בינינו לבינם. 

הבדל שמעיד עד כמה הפער עמוק. 

אצלנו היו הופכים עולמות, מריצים שגרירים, מתרצים, מתחננים , מאיימים, מפגינים ומוכנים לשלם מחיר גבוה על מנת שהיומן יחזור למשפחת החייל. ואילו במצרים, למרות שסיפור היומן  התפרסם בעיתונות, ואין ספק, שאנשים שם היו מודעים לקיומו וידעו מי החייל שכתב אותו, לא נעשה שום מאמץ להחזיר אותו לחייל או למשפחה השכולה. כנראה לא במקרה. 

היומן נמצא עדיין אצל עודד וציפי חברי הטובים. הוא עטוף היטב, ונשמר בקפידה. מחכה לשוב לביתו. 

                                                                                 

הדוד עם השמלה

לאמא שלי היה דוד עם שמלה. 

לא, לא מה שאתם חושבים. הדוד עם השמלה היה גבר שבגברים. משופם, גבוה, רחב כתפיים, בעל קול עמוק ונמוך, כפות ידיו גדולות וחזקות, זכר לתקופה בה עבד בעבודת כפיים בכרמי הגפנים של הרי חברון. אבל הוא לבש גלימה שנראתה כמו ז'קט מחויט שהתארך עד לקרסוליו, כולם קראו לו ״הדוד עם השמלה״. 

בני משפחתו אמצו את הלבוש המערבי עוד בתקופת השלטון התורכי. סבא שלי למשל, שהיה חייט עילית, אימץ את החליפות האנגליות, ומכנסי הבריג'ס.  נגיעה קלה בבד הספיקה לו כדי לעמוד על טיבו של האריג ולהצביע גם על מצבו הפיננסי של בעליו. הוא הוציא תחת ידיו יצירות מופת שנתפרו לבני משפחת נאששיבי וסאככני בירושלים של שנות השלושים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו אליו כמה מהקליינטים הקבועים שלו, שנשארו בצד המזרחי של העיר, בכדי לשלם לו חוב  שלא הספיקו לפרוע עשרים שנה קודם לכן עבור חליפות שתפר להם. 

בשנות החמישים הוא המשיך לתפור חליפות  לשועי ירושלים. בידי אמן הוא הצליח להסוות כתף עקומה או יד ארוכה מזוגתה. עד שעידן הקונפקציות הכריע אותו. הוא לא הצליח להבין איך אנשים מסתפקים במכנס או ג׳קט שלא  נתפרו בדיוק על פי מידתם. 

לעומתו אחיו, הדוד יהודה, לא הצליח להיפרד מהתרבות העות'מאנית וטען שלא מוחקים במחי חליפה 400 שנה של אופנה. את שמלתו היה תופר אצל סבא, שהקפיד על בד, גזרה וגימור מושלמים.  לפני הכיבוש האנגלי היה חובש לראשו תרבוש אדום אבל בלחץ בני משפחתו ובשל הפוליטי קורקט, החליף אותו בקסקט צרפתי, שהיה בעצם קסקט אנגלי. 

אשתו, בוקאס, היתה אישה קטנה ועדינה וכשהיו שניהם מגיעים לביקור אצל אחיו שגר בקומה השלישית היה מניף אותה ולוקח אותה בידיו וחוסך ממנה את המאמץ של הטיפוס במדרגות. הדוד יהודה, בנוסף לעובדה שנשא בעול הפרנסה, היה גם עושה את כל עבודות הבית, עורך קניות בשוק, מבשל ומכבס ואומרים שאפילו היה מגהץ בעצמו את כותנות הפשתן הבוהקות שלבש מתחת לגלימתו. בוקאס העדינה היתה כל כך איטית, עד שהיתה מסיימת לקלוף תפוח אדמה אחד, הוא היה
 מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה. 

הדוד יהודה היה מגיע לבקר אתנו בצפת. למרות המסע הארוך מירושלים והעלייה סוחטת הזיעה מתחנת האוטובוסים על לביתנו, היה מגיע נקי ורענן, כאילו נישא על כנפי השכינה ולא באוטובוס עשן וצפוף שחיבר את העיר עם העולם. בכיסיו היו ענפי לבנדר שהיו מפיצים ריח טוב כאשר מולל אותם באצבעותיו.  

תמיד הגיע עם מזוודת קרטון חומה שבשוליה היו פרזולי פליז. במזוודה היה מביא שי קבוע לאימי - רחת לקום לבנה וורדרדה משובצת בשקדים ופיסטוקים, תפארת ממתקי משפחת חביליו הירושלמית. אני הייתי מקלפת את הרחת, מוציאה את השקדים וזורקת את היתר. מה שנראה חילול קודש בעינה של סבתי, שלא הבינה, ובצדק , איך אני מעדיפה את הממתקים הנחותים שנמכרו במכולת שלנו.

עם המזוודה הריקה היה יורד לקדוש, וממלא אותה בכיכרות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל. כל כיכר היתה נצררת בבד כותנה ועליו עטיפת עיתון בכדי לשמור על הארומה שלה. עם המסע הכבד היה חוזר לירושלים ומוכר אותן ברווח לרפאל ממחנה יהודה בניכוי דמי הנסיעה לצפת. לטענתו, מאז שמשפחת עזרא גורשה מחברון, היחיד שהכין גבינות הראויות לעלות על השולחן ולפזר אותן על המקרוני, הוא קדוש מצפת. כמוהו חשבו עוד כמה אניני טעם ירושלמים שהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה עבור הגבינה הצפתית שהגיעה במזוודה של הדוד עם השמלה. 

תשאלו למה לא נסעו הירושלמים בעצמם לצפת לקנות את הגבינה ולחסוך בדמי התיווך של הדוד יהודה ורפאל? ידוע היה במשפחתי הירושלמית, כי הדרך מצפת לירושלים קלה ונעימה , לעומת זה, הדרך מירושלים לצפת היא  רבת מכשולים וסכנות וכמובן גם ארוכה יותר....ומוטב שהדוד יהודה, גבר שבגברים, ששרד את כנופיות השודדים שארבו בכבישי חברון  ייסע במקומם ובהזדמנות גם ידרוש בשלומה של  אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי.

מעולם לא יידענו מתי יגע הדוד לביקור כי טלפון לא היה לנו. אבל לא הופתענו כשהגיע בראשית הקיץ, תקופת ביכורי הגבינות. את בואו בישרו ילדים שפגשו אותו יורד בתחנה המרכזית ורצו להודיע  לנו כי הדוד עם השמלה הגיע. גם בצפת, שאחרה להשתחרר מעול התורכים, לא ראו הרבה גברים ששמרו בקנאות על  מורשת האופנה העות'מאנית. הילדים במשפחה היו עסוקים בניחושים מה לובש הדוד מתחת לגלימתו. נושא לא פחות חשוב היה סביב השאלה כיצד הוא מסתדר בשירותים. 

כך או כך, כנראה הסתדר הדוד יהודה לא רע בתוך גלימתו. היום כאשר אני מפליגה בזיכרונותיי ומביטה בתמונות, אני רואה גבר שסימל את המיזוג התרבותי והפוליטי של  המזרח התיכון כולו, ואת המעצמות שהטביעו בו את חותמן. שמלתו היתה העל טהרת הלבנט, מחולצותיו ונעליו בהקו ונצצו הסדר והמשמעת הבריטיים, וכובע הקסקט שלו היה הדובדבן הצרפתי שהתנוסס על ראשו, ובתוך כל אלה נארז לו יהודי גאה ואינדיבידואליסט.