יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

ארמון בקינגהם זה כאן.

אם חשבתם שרק נסיכות אירופאיות עם דם כחול, נראות כמו מלאכיות בחתונות של קרוביהן, אז טעיתם.
אתם לא צריכים להרחיק מעבר לים, אתם רק צריכים לארגן לכם הזמנה לחתונה של חב"דניקים ויתברר לכם שהשושבינות בחתונה נראות לא פחות מלאכיות ונסיכותיות  מאלה שהיו בחתונה של הנסיך והנסיכה וילייאם וקייט.
יש להניח, שבבית המלוכה הבריטי, כל שמלה של שושבינית עוצבה על ידי מעצב על, ועלתה כמו תקציב שנתי של "כוילל" של חב"ד. השמלות של החבדניקיות הן בהחלט ברות השגה גם למשתכרי שכר מינימום ושוכני אוהלים.
אז איך זה עובד?
המוח היהודי מוצא פתרונות לכל, במיוחד כשמדובר בנשים, שהן היזמיות והמנוע, שעומד מאחורי כל גבר חובש כיפה.
גם אתם יכולים לארגן לכם, די בקלותחלום לערב אחד. במחיר שווה לכל נפש, תוכלו להלביש גדוד של ילדות , בסדרה של שמלות תואמות!
נכון , יחד עם החלום הנסיכותי תצטרכו להיפרד גם מהשמלות, אבל הצילומים של הנסיכות הפרטיות שלכם  יישארו לכם לעד. וחוץ מזה, הרי החתונה הבאה כבר בפתח... 

וטוב מראה עיניים:
                  וזה האתר להגשמת החלומות  : מתוקות - שמלות שושבינה


צילומים: מושיק קולטון
הדוגמניות: שמות חסויים. 

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

ביגונייה בירושה


ציפורה, סבתא של אבא שלי, לא הורישה לו דבר.
בת 42 היתה כשנפטרה בערב ראש השנה, בשנת 1917.
היא השאירה אחריה שמונה ילדים, שהצעיר בניהם היה בסך הכל בן שלש. נכדיה, אבי ותאומו, נולדו מספר חודשים לפני מותה והיא כנראה זכתה לראות את חיוכם הראשון.
אבל את צמח הבגוניה הצליחה לעביר לצאצאי צאצאיה.
צמחי ביגונייה עוברים במשפחה שלנו מדור לדור, כשהנשים במשפחה, הן האחראיות להעברת הלפיד הלוהב של הפרחים במלוא פריחתם, לדורות שבאו אחריהן.
כולם כנראה מאותו ייחור קדמון שאיזו סבתא רבא, של סבתא רבא, השרישה אותו והעבירה אותו הלאה.
צמחי הביגונייה האלה קישטו את העציצים בחצרם של הורי הסבא וסבתא רבא של אבי.
אותה סבתא, היתה מקפידה לחתוך מהם ענף קטן, להשרישו ולהעבירן לעציץ חדש, שהיה בדרך כלל איזו פחית שימורים שנצבעה בכחול או ירוק.
היא הקפידה לחלק לבנותיה וכלותיה  עציצים קטנים, ואלה המשיכו לחתוך ענפים חדשים ולהכין  עציצים חדשים. וכך קבלתי גם אני עציץ כזה מאימי, שנשא בחובו זיכרונות של 100 שנה לפחות, וכשגדל, חתכתי גם אני ייחורים והעברתי לכלותי.

וכשאני מביטה על הצמחים היפיפיים האלה, שמידי קיץ, פורחים בורוד עז ואדום לוהט, אני רואה את הסבתות שלי, בסינר ושביס, משקות, עודרות וחותכות. מעבירות אלי, יחד עם צמח הביגונייה, גם משהו מעצמן.  


יום שישי, 19 באוגוסט 2011

מישהו כנראה חשב שיהודים רגילים להצטופף בקרונות.


סוף סוף אחרי 12 שנה של סבל בירושלים הנחפרת, ושבעה חודשים שבהם הבטיחו שאוטוטו מסתיימת תקופת ההרצה וכולנו נשייט לנו בהשקט ובבטחה ברכבת החדשה, הגיע היום הגדול.
לאחר שבוע של כייף עם הנכד שהתארח אצלנו בירושלים, החלטתי לשתף אותו בחוויה של הנסיעה ההיסטורית. למען האמת גם אני רציתי להיות שותפה לרגעי ההתרגשות.
ההתחלה היתה טובה. הגענו בבוקר לרציף, שם התרשמתי כי  חברת "סיטיפס" תורמת לצמצום האבטלה ומעסיקה עשרות בני נוער כסדרנים.  חיכינו רק 4 דקות והחלקנו לתוכה בקלות.  הנכד התרגש כאשר הרכבת דהרה במהירות של 20 קמ"ש על גשר המייתרים, ואני הודיתי לאל כי הוא (הגשר) אכן עומד בעומס. השקט היה מרנין, ורק ההסברים של הדייל בשבחה של הרכבת למוגבלי נגישות הפרו אותו. פה ושם היו תקלות קטנות כשילדים שיחקו עם מערכת הכריזה או החירום, אבל עשרות הסדרנים שהיו ברכבת השתלטו על המפגעים.
עד כאן הכל נראה מבטיח.
את הנסיעה בחזרה סיימנו ברחוב יפו ואז החל הסיוט.
לרכבת שתחזיר אותנו הביתה, חיכינו כ20 דקות. ברציף המתינו עשרות אנשים, וכאשר היא סוף סוף הגיעה, היא כבר היתה מלאה ועמוסה. כמו לביאה נדחפתי לקרון, כי שהות של 20 דקות נוספות על הרציף פשוט לא באה בחשבון, ושום אלטרנטיבה לחלץ עצמנו מרחוב יפו, נטול אוטובוסים ומוניות, לא היתה.  הצפיפות היתה זוועתית  והקהל התפלץ כאשר הרכבת הגיעה לתחנה הבאה בשוק מחנה יהודה והמשיכה לדחוס נוסעים עמוסים בסלים. אי אפשר היה לנשום, המיזוג לא היה אפקטיבי, והנכד צרח כשהמונים מיוזעים גהרו עליו . נחלצתי בעור שיני וירדתי עם הנכד כשאני משאירה אחרי כמה נפגעי דריסה מעגלתו, מצטערת, אבל המשך הנסיעה ניראה לי כרוך בסיכון חיים.
תראו, רכבת כזו טובה אולי באירופה, שם כמעט אין ילדים  ועגלות. מישהו ממתכנניה שכח, שבירושלים, משפחה ממוצעת נוסעת עם שתי עגלות, ועוד שבעה ילדים.
מישהו שם שכח, שבשוק מחנה יהודה עולים בני ישראל עם עגלות קניות וסלים עמוסים, ואם פעם הנוסעים התפזרו משם לכל פינות העיר, היום כולם נדחסים לרכבת אחת.
חכמי התכנון מצאו גם את העיתוי האולטימטיבי לנסיעות הראשונות, שכל בני ישראל בחופשה, ראיתי שם אבא עם חמישה ילדים, ששחרר את אשתו לסידורי השבת ולקח את הילדים לסיור ממוזג חינם ברחבי הבירה,  אני מניחה כי בשבועיים הבאים הרכבת תהייה מלאה בילדים, שהנסיעה תהייה חלק מבילוי החופש הגדול.
עכשיו הנסיעה חינם, אבל עד הפעלתה התקינה של הרכבת, אני חושבת שחברת "סיטיפס" צריכה לשלם לכל נוסע על חרוף נפש וסיכון גוף.
אגב, במידה ותבוא דרישה לייחד קרונות לנשים בלבד אני אתמוך בה במקרה זה בכל ליבי... 
אז למחדל הגבול עם מצרים, למחדל ההפקרות של הבדואים בדרום, למחדל שיטת ההפרטה והקרטלים, נראה שנוסף עוד מחדל בדמות הרכבת הקלה בירושלים.
והבן שלי שואל, למה בארץ לא מוציאים פשלונרים להורג.



יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

תרנגולת משמיים, החביתה בדרך

הילדים של השכנים מצאו פרגית. היא היתה כלואה בתוך שיח ברחוב, אולי קפצה מארגז שהוביל אותה לשחיטה. רגלה היתה פצועה, רזה וצמאה עד מוות. הם הביאו אותה לחצר, טיפלו בה, האכילו אותה והשקו אותה.
תוך ימים ספורים, התרנגולת התאוששה פלאים והחלה מדלגת בחצר, קופצת על העצים ולא מפסיקה לאכול ולשתות.
היא הפכה בת בית בחצר, מקיימת חיים של דו קיום עם החתולים שמתבוננים בה ולא נוגעים בה לרעה. ובעיקר מביאה שמחה לילדים ולנכדים.
אתמול היא נעלמה, חשבנו שנטשה אותנו לנצח, אך היום בבוקר הופיעה בגינה וניקרה כל מה שיש.
יש לה כנראה נטייה לברוח , מה שקורה להרבה יצורים בגיל ההתבגרות.
אני מפזרת לה גרגירי חיטה וקליפות של ירקות. והיא מחזירה לנו את ההזדמנות להתחבר למשהו שהחיים המודרניים השכיחו מאיתנו מזמן. 
רוב האנשים כבר מזמן אינם מגדלים את מזונם, ורובם שכחו גם מה זה רעב, ואולי מוטב כך,
אך רובם, בדומה לתרנגולות,  מתגוררים בכלובים; מפוארים יותר או מפוארים פחות.
רוב הילדים בעולם המערבי חושבים שהביצים גדלות במקרר, וגרגירי התירס צומחים בשקית בפריזר. 
רוב הילדים צופים ומתוודעים לטבע דרך הטלוויזיה, וברי המזל נלקחים ע"י הורים לגני החיות או פינות הליטוף.
ואולי, הגיע הזמן שלצד המחשבים ייבנו בתי ספר עם פינות חי וגינות ירק , אין לי ספק שילדים שיצטרכו  לדאוג לחיות שבאחריותם, ויתנסו בגידול מזונם  יהיו אנשים רחומים יותר, אנושיים יותר, ואלימים פחות .
וד"ש מהתרנגולת, החביתה בדרך...