יום חמישי, 28 ביולי 2011

זמנו הקצר של היופי

בחצר שלנו יש עציץ של קקטוס. קקטוס שנעזב ע"י שכנים שעברו דירה וכמעט נזרק לזבל. אז אימצתי אותו, למרות שהיה דוקרני ויבש.
למען האמת, כל ימות השנה המראה שלו אינו מלבב. הוא כדורי וקוצני, ובכדורו העגול ניכרים הרבה פגמים, כמו גזע של עץ זקן ועייף  המשלים עם גורלו.
לפני כמה ימים  התעוררנו לבוקר חם, ומן העציץ חייכו אלינו שלשה פרחים ורודים וענקיים, פאר יצירת הבריאה.
שנה שלמה הקקטוס מכין עצמו להופעה של יום אחד בלבד. הוא פורח לפנות בוקר ולקראת אחרי הצהריים הפרח קמש, נופל ויבש. הוא חוזר להיות כדורי, קוצני, זקן.
זמנו של היופי המרהיב הזה הוא יום אחד בלבד!
יום אחד בלבד הוא מתהדר בפריחה מרהיבה, ובשתיקה רהבתנית הוא מכריז על יופיו לכל העולם.
מה סודו של הקקטוס?
האם הוא משל לחיינו שלנו?
ואולי נועד להזכיר לנו את זמנו הקצר של היופי.



יום שישי, 22 ביולי 2011

הסיפור המשפחתי שלי עם סיימון וגרפינקל, או חמישים דרכים (ועוד אחת) לאבד אהוב"

הסיפור שאני עומדת לספר לכם , סופר אין סוף פעמים במשפחתנו המצומצמת והמורחבת. במהלך השנים נמצא לו מקום של כבוד בסיפורי המורשת המשפחתית.
ילדי שמעו  את הסיפור, כמעט בכל פעם שהשמענו תקליט, שהפך קלטת, שהפכה מאוחר יותר לדיסק, אפילו כלתי יכולה לחזור עליו מילה במילה, רק אם אתחיל לזמזם את "מיסיס רובינזון".
השבוע, בנסיעת לילה מחיפה לירושלים, שמעתי דיווחים מאצטדיון רמת גן. לרגע הצטערתי שאני לא נמצאת שם, עומדת על הדשא עם עוד עשרות צעירים כמוני, ומתנענעת באכסטזה למשמע קולו הצעיר לנצח של סיימון. אז במקום, שלפתי את ה mp3 שלי, עצמתי את עיני התרווחתי באלכסון על המושב  הפנוי שלידי , ושרתי בדבקות עם סיימון,  למורת רוחם של הנוסעים הבודדים שהיו באוטובוס.
אחר כך טלפנתי לבני ולכלתי, לשתף אותם ברגעי הנוסטלגיה שלי, ולהזכיר להם את הסיפור, שמא שכחו אותו חלילה.
תכתבי על זה פוסט, הציעה הכלה.  ואני איך לא, הרמתי את הכפפה. באמת הגיע הזמן לשתף גם אתכם .
בשנת 1982 הגיעו הצמד סיימון וגרפינקל להופעה המיתולוגית באצטדיון רמת גן.
להזכירכם זו היתה תקופת  ה"בל אפוק" של ישראל, עשר שנים אחרי מלחמת יום כיפור וכמה שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, חגיגה בבורסה, פה ושם מחו נגד המלחמה בלבנון, אך עם ישראל חשב שהגיע למנוחה והנחלה.
מי שהיה בעלי ואבי ילדי, וגדל בגולה שמעבר לאוקיינוס, הצליח להוסיף לרפרטואר המוסיקלי שלי, שהסתכם במבחר שירי ארץ ישראל,  את  סיימון וגרפינקל, ג'ון באאז ועוד כמה ניחוחות מחו"ל, שבינתיים הפכו לנכסי צאן ברזל של דורי.
לאחר שערכנו חישוביים של התקציב המשפחתי שלנו, שלקח בחשבון שני ילדים, משכנתא לא צמודה, (נשחקת עד דק בשל אינפלציה בעלת שתי ספרות), ואחזקת מכונית קטנה, החלטנו להקדיש רבע ממשכורתי כמורה, ולקנות זוג כרטיסים להופעה של הצמד. החלטה פיננסית נועזת במציאות הפרטית שלנו באותן שנים.
בהעדר סבים וסבתות בסביבה, יצאנו בשעות הצהרים על מנת להספיק לאקלם את הילדים אצל אחותי, שגרה אז בתל אביב, ובכדי להקדים ולהגיע לאצטדיון על מנת לתפוס מקום טוב על הדשא.
וכך בחום המהביל של ערב קיץ תל אביבי, מצוידים בשמיכות פיקה, תרמוס, כמה סנדוויצ'ים ובקבוק קולה, הגענו לכניסה של האצטדיון.
בתור ארוך לכניסה, אני פגשתי כמה חברים מה"עממי" והחלפנו עדכונים בהתלהבות , והוא פגש כמה חברים מהתיכון שליד ה"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, ממנו ברח לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.
סוף סוף הגענו לכניסה ונדרשנו להציג את הכרטיסים.
הכרטיסים אצלך, אמרתי, הוא הסתכל אלי במבט מבוהל ואמר, לא, הכרטיסים אצלך! וכך בעודנו מרוקנים את הכיסים והתיקים בחיפוש אחר הכרטיסים, שנשארו על השולחן בבית, החלפנו בשקט האשמות הדדיות על רשלנות, וחוסר אחריות, האשמות שרק הצליחו להעמיק את הסדקים שכבר בקעו בחיינו.  
חלום ומאמץ של חודשים עמד לנמוג בעשן הנרות שידליקו בעוד זמן קצר בתוך האצטדיון.
אני עומדת ובוכה ללא בושה, הוא שפוף ומיואש, ושנינו כמעט משלימים עם העובדה, שאת שארית הערב נבלה כנראה על המעקה מחוץ לאצטדיון. 
המבקר, בחור לא צעיר, שכנראה הסצנה המשפחתית העגומה נגעה לליבו, ביקש מאיתנו לחכות בצד.
עד היום אני לא יודעת מה שכנע אותו, אולי דמעות של אישה צעירה, אולי הבחור הגבוה והבהיר שנראה ילד טוב ירושלים, ועמד חסר אונים לצידה. ואולי מילות השיר "חמישים דרכים לאבד את אהובך" המסו את ליבו.  
כשזרם הנכנסים  נחלש, הוא דחף אותנו בעדינות פנימה ואמר לנו, כנסו, תירגעו ותיהנו.
מה שקרה בהופעה, כבר לא חשוב, הצטופפנו, נדחקנו, שרנו, נפנפנו התרגשנו והזענו עם עוד אלפים. החוויה כבר נשכחה.
הנס הקטן שקרה לנו בערב ההופעה אמנם לא הציל את נישואינו. אך זכרו נשאר חי ופועם גם אחרי 30 שנה, והוא ממתיק עוד יותר את קול שירתם של סיימון וגרפינקל  שהאהבה שלי אליהם לא תחלוף כנראה לעולם.



יום שלישי, 19 ביולי 2011

ההיה או חלמתי חלום

ynet  דיווחה, שחבורה של צעירים שהשתתפו בהפגנה על מצוקת הדיור, חסמו את נתיב הרכבת הקלה ועכבו אותה למשך עשר דקות.
על פי הידיעה , אפשר לחשוב שחייהם של הירושלמים השתבשו בשל עיכב זה. 
אבל מישהו יכול לומר לי, את מי הם בדיוק עיכבו?  מי בדיוק היה על הרכבת? 
כבר למעלה מחצי שנה נחסם רחוב יפו לנסיעת כלי רכב מכל סוג.
התושבים מתענים בתחנות אגריפס, שגרועות יותר מהתחנות במצריים או בהודו, ואילו הרכבת הקלה משייטת לה הלוך וחזור על הפסים, ריקה מאדם, עוצרת בתחנות דמה, לא מעלה ולא מורידה איש.
ואילו אנחנו, צועדים ברגל, בקרה ובשרב, מסתכלים על הרכבת החולפת המותירה אותנו מאחור, ועינינו כלות!!
מזמן היו צריכים תושבי ירושלים לצאת ולהתיישב על הפסים ולא לקום משם, עד שיתחילו להעלות גם אותנו לרכבת. 
לפחות כתב ynet הצליח להצחיק אותי. ובטח את כל הירושלמים שקראו את הדיווח.

אבל לפני שצחקתי, גם קצת בכיתי, כשראיתי את הדיווחים הבלתי פוסקים על השתלטות כוחותינו על ה"כראמה".
על פי נפח השידורים היה נדמה כי מדובר בהכנעה של ארמדה ימית.  
אין ספק שמשתתפי משט ה"כראמה" קבלו סיוע בלתי צפוי מהתקשורת הישראלית שלא הפסיקה לשדר על הצלחת ההשתלטות.
ואני שואלת, למה? למה לתת להם את התענוג הזה?


אחרי שאנו יודעים מדיווחי רדיו דמשק כי ישראל אחראית לכל המהפכות הפוליטיות במזרח התיכון,
עכשיו אנחנו יודעים מי אחראי לרעידת האדמה בקרייסטצ'רצס שבניו זילנד. ישראל כמובן. אייך לא. 


והדובדבן שבקצפת. 
השבוע, בידיעה קטנה, פורסם כי בג"צ אישר את המשך הטיפול בתביעת הנזקין שהגיש מוסטפה דיראני נגד ישראל. להזכירכם דיראני חבר פעיל באירגון החיזבלה שהיה עצור בישראל ושוחרר בעיסקת טננבאום. 
ועכשיו, יוכלו ללמוד ילדי ישראל בשעורי האזרחות, כי העיקרון המקובל בעולם כולו, לפיו אוייב אינו יכול לתבוע בבתי המשפט של המדינה בעת שהוא נלחם בה, אינו חל במשפט הישראלי....
לפי ההגיון הזה, ישראל עוד תשלם לו פיצוי על אבדן ימי עבודה...
ואני אומרת, ההיה או חלמתי חלום????

יום שבת, 16 ביולי 2011

חרם חרם חמורותיים, הגירסה החדשה.

הלו, אתם שם,
נראה שהשתגעתם לגמרי! 
הרשת מלאה בפרשנויות מלומדות: האם החוק מדבר על  חרם גיאוגרפי או אידיאולוגי.
מפרי חרם אידיאולוגיים/גיאוגרפיים מעלים רשימות של מפעלים הפועלים מחוץ לקווי 67, עם עדכונים שוטפים וקושיות כמו, האם מפעל "בייגלך זוכמך" ממוקם במודיעין רבתי או במודיעין עילית.  
עכשיו תהיה הזדמנות לתשובה חילונית הולמת, לבד"צים של הכשרויות למיניהן. חברות קייטרינג יציעו תפריט חף ממזון נגוע בכיבוש. ולשם הסרת חשש , אף יציינו זאת בהזמנות לאירוע.  
יהיו גם כאלה, שמעולם לא הקפידו על כשרות יהודית, שיתחילו להתלבט בשאלות כבדות משקל כמו, האם יאכלו טחינה בחתונה של בת הדודה, מחשש שזו חלילה טחינה יהודית שנעשתה באריאל?
בודאי יהיו גם כמה אניני טעם מוסרי, שיחליפו את הבוז'ולה גולן שלנו, בבז'ולה מחבל הריין, החף מכל כיבוש ועוול. או יעדיפו ברגים, שמיוצרים בסדנאות יזע של ילדים בסין, על פני הברגים שמיוצרים ביו"ש, לא עלינו.
בקיצור, התעוררות רוחנית כזו כבר מזמן לא נראתה במעוזי שוחרי הצדק הגיאוגרפיים/ אידיאולוגיים  והוירטואליים.


חוק החרם הוא המצאה מטורפת למציאות מטורפת! 
מציאות בה נשמעים קולות תמיכה של ישראלים באנרכיסיטים שונאי ישראל, קריאות של פרופסורים ישראלים, להחרים את ישראל ולהדירה ממשפחת העמים הנאורים. קריאות ליציאה למלחמת אחים,  ולהצטרפות למשטים, מטסים ושאר הפגנות נגד בני עמנו.
מציאות בה חברי כנסת, בשם הדמוקרטיה, מחזקים את ידיהם של המטיפים לחיסולה של המדינה,  ובצד השני של השוליים, רבנים הזויים שמתעסקים בתאוריות שמבעירות אש. 
אז מה הפלא, שפחד תפס את מנהיגנו, ובמקום לפתור את הבעיות האמיתיות,  הולידו את הביצה הקשה שנקראת "חוק החרם" .
אז לרוב השפוי, אני קוראת  לחזור למשימות שאיחדו באחרונה את רוב העם והוציאו אותנו לפעולה, כמו מחירי המזון השערורייתיים , מחירי החשמל, עמלות הבנקים ועוד כמה עניינים הנוגעים לבריאות, חינוך, ואיכות הסביבה, במקום להתעסק בבידול בהפרדה, בהסתה, בהלשנה.

יום שבת, 9 ביולי 2011

"הגיע זמן הדם" - תגובה למאמרו של האיש ה"נאור", מר יונתן שם אור



שלום יונתן ,
לדעתך "הגיע זמן הדם". משום מה חשבתי, שאתה וקומץ השותפים לדעותיך מחפשים את השלום, האחווה ואהבת אדם, אז מה קרה לאיש שלום נאור כמוך?  
האם "מהפכות האביב" של ארצות ערב משכנעות אותך לנטוש את דרך ההדברות ולעבור לכוח הזרוע? ואגב, אני ממש מתפלאה שעדיין לא התגייסת לעזרתם של לוחמי החופש הסורים/ לובים/ תימנים/ איראניים. מזמן ציפיתי לראות אותך באיזה הפגנה קטנה, משט או מטס סמלי - למענם.
אבל פתאום אין לך בעיה ללכלך את ידך בדם של דוסים "עם פיאות מתנפנפות" ?
אתה טוען ש"הם לא האחים שלך". אכן זה ממש צידוק מוסרי לחסל אותם.
קראתי פעם ועוד פעם את המאמר שפרסמת, חיפשתי בנרות את הערכים שעליהם אתה מטיף לכל העולם.  אתה באמת נשמע ממש מבוהל כאשר לנגד עינך מתהווה "מלכות אפלה", שתתפוס את מקומה של הדמוקרטיה הישראלית. מלכות של  "מתפרעי שחור" עם "פאות מתנפנפות ועיניים בורקות", שלדבריך, כל חפצם הוא "למצוץ את לשד האומה לחלוב את דמה ולזלול את בשרה".
 מעניין מניין שאבת את ההשראה לדימויים הציוריים שלך?
אתה כל כך חרד מהאויבים הגלויים והנסתרים האלה, שאין בך שום פחד ממלחמת אזרחים עקובה מדם. למלחמה הזו יצאו לדעתך כל אזרחי ישראל, מ"פים, מג"דים, טייסים וכל יפי הבלורית והתואר והטוהר. במלחמה העתידית הזו  ילחם הרוב הדמוקרטי בכוחות האופל; ולאחר מלחמת גוג ומגוג זו, ינצחו כמובן הטובים את הרעים ואז סוף סוף "תיוולד האומה העברית החדשה", נקייה וטהורה מכל "המדוזות הטורפניות" ...
אתה מגלה גם אומץ לב חשמונאי למהדרין, וקורא באומץ כי "הגיעה עת קרב". והקרב יהיה כל כך הרואי ו"הדם ישפך"!. במלחמה הזו "אזעקת הטילים יידמו לקונצרט הפילהרמונית".
 אתה מצליח לגייס לשורתך עוד כמה אנשי רוח נאורים, כדוגמת חברך ד"ר ניר אייל שקורא בדומה לך "לשבור להם את המפרקת", וכמה סופרים ותיקים שיצירתם לוקה לאחרונה באימפוטנציה והם ממירים את העט בחרב ונענים לקריאת "אל הנשק" שלך. 
אני מנסה לדמיין איך תראה המדינה בסופו של הנצחון שלכם, דמוקרטית, חופשית, נאורה ואולי גם נקייה מיהודים. 
אז אני מודיעה לך יונתן שם אור, שרוב העם הזה לא רוצה מלחמה ולא יצא למלחמה הזו.
כי רוב העם הזה, ביניהם המג"דים, המ"פים הטייסים וכל יפי הבלורית והתואר והטוהר, העם הזה, שביניהם גם בעלי "פיאות מתנפנפות" חובשי כיפות מכל הסוגים, העם הזה, של אנשים פשוטים, שלא תמיד מבינים את השפה הגבוהה שלך, אבל יש להם שכל ישר. העם הזה, יונתן, לא רוצה לצאת למלחמת אזרחים.
העם הזה, רובו שפוי ומתפשר, מאמין, בניגוד אליך, שלידתה של האומה העברית החדשה, תתהווה בדרכי שלום. רוב העם הזה מאמין במציאת שביל הזהב בין תפיסת עולם דמוקרטית ובין היהדות שהיא הצידוק היחידי להמצאותינו כאן. גם אם תצוצנה אבני נגף בדמות רבנים הזויים או מחרחרי מלחמת אחים כמוך, גם אם תהיינה חריקות פה ושם, וגם אם יונפו אגרופים שם ופה.
 יונתן, בניגוד אליך אני חושבת שאתה אחי, מה לעשות, שותפות גורל הביאה את שנינו לכאן. אבל שלא כמוך, במשפחה שלנו מקבלים וסובלים גם את האחים השונים, המעצבנים, המפגרים והנכים. וגם את אלה, כמוך, שראויים להיחקר בבית המשפט על הסתה, גזענות  והפצת שנאה.
ועוד משהו. הצילום שמעטר את מאמרך נלקח מתוך הסרט "לידתה של אומה" על מלחמת האזרחים האמריקאית. אחי, גבור גדול, אתה באמת חי בסרט.
כל המובאות נלקחו ממאמרו של יונתן שם אור  "הגיע זמן הדם" 
http://www.amitologit.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaqks


יום שלישי, 5 ביולי 2011

חבר'ה, אני הולכת להרוס לכם את החגיגה


היום קבלתי מייל בצרוף סרטון של יו –טיוב.
ראיתי כבר כל מיני אקסביציוניסטים שמציעים נישואין באופן מוזר, אבל דבר כזה מופרע עוד לא ראיתי.
ברגע הראשון זה נראה עדיין כמו עוד הצעת נישואין בהפתעה לעיני כל,  אבל תוך כמה דקות נחשפתי לזוועה.
אני ממש לא בטוחה שהאיש הזה באמת אוהב את  האישה הזו. כל ההפתעה שערך לה, גובלת לדעתי בהתעללות נפשית.  בכל רגע  נראה שהיא עומדת לחטוף התקף לב.
הגבר המפתיע לא ממש גבר אוהב, הוא גבר שיש לו צורך בשליטה ואני מניחה שהוא אכן ישלוט במסכנה הזו כל חייה.
הוא לא מפסיק להמם אותה, קודם עם איזו מאהבת דמיונית, אחר כך עם  רקדנים מקצועיים וזיקוקי דינור, אחר כך עם הצעת הנישואין. אם היה מפסיק פה, הייתי עדיין מחשיבה כעוד אקסביציוניסט, אבל נורמאלי. אך לא, הוא מבקש ממנה להינשא בו במקום. הבחורה שנראה כאילו חטפה הלם משוקר חשמלי לא יכולה לסרב. כל פסיכולוג בגרוש יכול גם להסביר למה.
וכך היא מולבשת באיזו שמלת נייר לבנה, שמונחת על בגדיה, בלי שום אפשרות בחירה כיצד יראה טקס חייה. הוא אגב, לקח את הזמן בכדי ללבוש טוקסידו, כמו שצריך.
בסוף הטקס היה נדמה לי שאני רואה זוג נשוי, הוא גלוח ראש מופרע ושתלטן והיא בחורה די יפה, עם דימוי עצמי לא מי יודע מה, שבעתיד כנראה תחטוף עוד מכות שוקר מפתיעות, אם לא תציית לו.
בנות תזהרנה "מהפתעות"!
תראו בעצמכם ותשפטו.   אני בכל אופן , הקלקתי "לא אוהבת"