יום שלישי, 31 במאי 2011

מכתב לדורית , 8 ביוני 1967 כ"ח אייר תשכ"ז

דורית היתה בת כיתתי "שירדה " עם הוריה לארה"ב, כשנה לפני מלחמת ששת הימים.
דורית, קרועה מגעגועים לארץ ובמיוחד לחברים, המשיכה להתכתב אתנו, היא סיפרה לנו על נפלאות תנועת ההיפי'ס בארה"ב ואנחנו שיתפנו אותה בחוויות מתקופת "ההמתנה".
לפני זמן לא רב, שלחה אלי דורית, מכתב שכתבתי לה בעיצומה של מלחמת ששת הימים.
ואני, אחרי 44 שנים, קוראת אותו וחושבת על הנערה מכתה י"א שהייתה אני, פטריוטית ותמה, שנסחפה בגלי ההתלהבות של ניצחונות ששת הימים, הקוראת לחיילים אריות וכפירים, ובוכה מהתרגשות יחד עם אימה, שלחמה ואיבדה חברים בקרב האבוד  על הרובע היהודי 19 שנה קודם.
והמכתב מלא בסימני קריאה והתרגשות, והתרוממות רוח מהניצחון ההיסטורי והחזרה לארץ אבות. ניצחון שהשלים את המלחמה של ההורים שלה.
דורית חזרה לארץ והקימה בה את ביתה. בעוד אני רואה את השטחים כ"יהודה ושומרון" אני חושבת שהיא היתה אחת מהראשונות בין החבר'ה שלנו שהעזה לדבר על "יציאה מהשטחים".
הזמן חלף, אני חושבת שאף לא אחד מבני כתתי גר בישובי יהודה ושומרון. אני לא בקרתי שם לפחות 30 שנה. אפילו לביקור בקברות אבותיה של אימי, הקבורים בחברון עוד  משנת  1630,  איני מוצאת כוחות.
אותם גילויי סולידריות שרוממו את המדינה ואת נפשי ועליהם כתבתי אז, הפכו לגילויים בוטים של ניכור וטינה בין אזרחיה ותושביה הבזים זה לזה.
כשאני צופה במלחמה הנערכת היום על כל צריף שעל גבעה נידחת בארץ האבות, אינני יכולה לא להביט על הגליל והנגב שנשמטים מרשותינו, ואני אומרת לאותה נערה, שכתבה בעיצומה של המלחמה,  שהציונות האמיתית היום היא ליישב ולהחזיר לעצמינו את הגליל והנגב. כי מרוב מלחמה על שמירת העפעפיים אנחנו הולכים ומאבדים את העיניים. ובהזדמנות, אני לא אשאר חייבת, לכל אותם אנשי שמאל, המאמנים כי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה 44 שנים, ולאותם צעירים היוצאים ונלחמים כתף לצד כתף עם הפלסטינים על הגדר. במקום זה, צאו מבתי הקפה שלכם בתל אביב, תפסיקו רק לצעוק נגד, קחו אתכם כמה חתולי רחוב המחפשים בית חם, והקימו כמה "התנחלויות", מטעם תנועת השמאל, מדרום לבאר שבע ובגליל התחתון.
כשאני קוראת את המכתב שכתבה הנערה התמימה והפטריוטית שהייתי, לפני 44 שנים,  אני מזילה דמעה אבל מסיבות אחרות. ודואגת. ודואגת נורא.
  
              

יום חמישי, 26 במאי 2011

יום הולדת - אפשר גם אחרת

לגן של הנכד שלי יש יתרונות וחסרונות. כסבתא תורנית, אני בבחינת אורח לרגע רואה כל פגע, אבל התפיסה החינוכית ברוח האנתרופוסופיה, משאירה אותנו שם.
ביום שישי חגגנו בגן את יום ההולדת של נכדי בן השנתיים. הגענו כחצי שעה לפני שעת סיום הגן. להורים אמרו להביא עוגה צנועה ופרחים.
בדיוק בזמן, נכנסו הילדים זה אחר זה מהחצר לחדר לאחר שרחצו ידיים, והתישבו סביב השולחן שהיה מכוסה במפה לבנה ועליה זר פרחים, כוס יין ונרות שבת.
הטקס התחיל בשירי שבת, הדלקת נרות, וקידוש על היין.
לאחר מכן הכריזה הגננת שהיום חוגגים יום הולדת לנכד שלי ובמקום חלה יש עוגה.
על ראשו הונח זר קטן, והילדים שרו כמה שירי יום הולדת, ללא קלטות ללא מוסיקה. רק שירתם בלבד.
אחרי השירה הונחה העוגה על השולחן והנכד שלי עם אימו חתכו אותה.
וכאן קרה משהו מיוחד ביותר.
הגננת אמרה כי לכבוד יום ההולדת חתן השמחה בעצמו, יחלק את פרוסות העוגה לכל אחד מהילדים.
וכך עבר נכדי בן השנתיים בין הילדים וחילק פרוסת עוגה בתוך מפית ניר לכל אחד ואחד, כשהם מחכים בסבלנות, ורק כשסיים קיבל את הפרוסה שלו. כולו מאושר ושמח.
הטקס הסתיים. ולפני שהלכו הביתה חילק הפשוש לכל ילד פרח. כולם היו מאושרים ורגועים.
ומה חווה ולמד נכדי מיום ההולדת שלו?
שאפשר לשמוח גם בלי צרחות ורעש של קלטות שירי ילדים בדציבלים גבוהים.
שעוגה אחת, טובה טעימה ומשמחת את הלב ואת השיניים, לא פחות מערמות ג'אנק פוד, שהורים מחוייבים להביא בגנים מסויימם לחגיגה של ילדם.
שיום ההולדת הוא לא רק קבלה אלא בייחוד נתינה, האורחים מקבלים ראשונים ולחתן יש זכות מיוחדת להגיש להם קודם.
הוא קיבל את העוגה אחרון, אך יותר מזה קיבל, ללא תיסכול, שיעור חיובי וחוויתי בדחיית סיפוקים. שזה בעיני הא-ב של החינוך.
הוא חסך מעצמו מחבריו ומההורים את הטקס המביש והמביך של פתיחה לעיני כל ערמות של מתנות, שדקה לאחר מכן אין בהן עניין וערך.
והכי חשוב, הוא וחבריו לגן, חוו טקס שילדים בני שנתיים יכולים להכיל.
מזל טוב!

יום שבת, 14 במאי 2011

ועוד שאלה לסיכום ארועי העצמאות

השבוע קבלתי במייל איזה סקר בנושא מחאתם של בני משפחת שליט. והרגשתי נורא.
האם אפשר להתייחס לנושא ב"כן", ו"לא" או בלעשות "לייק"?
למשפחה של גלעד שליט יש זכות להביע את כאבה, מחאתה, זעקתה בכל דרך.
אין דנים אדם עד שלא מגיעים למקומו. חלילה, אם הייתי במקומם איני יודעת איך הייתי מתנהגת ופועלת.
ליבי עם אביבה, נועם, וכל משפחתם שעוברים ייסורים בצפייה לבנם.
אך השאלות שנשאלות בציבוריות הישראלית הן השאלות הלא נכונות. והעמדתן במרכז המאבק לשחרור גלעד לא מקדמות כלום.
שאלת גבולות המחאה של המשפחה – אינה רלוונטית!
שאלת מידת הסיכון שיגרם כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים – אינה לוז העניין!
שאלת שחרור במבצע צבאי – אינה באה בחשבון! (הרי ידוע שהמקום ממולכד בבחינת תמות נפשי עם פלישתים/פלשתינאים)
השאלה שמדינת ישראל ומקבלי ההחלטות צריכים לשאול היא
איך לגרום לחמס לרצות לשחרר את גלעד!
את אחת התשובות אני מניחה יש למקבלי ההחלטות. אבל אין להם אומץ לבצעה.
לא נחוץ אומץ בשדה הקרב, גם לא אומץ להישיר מבט לאזרחי ישראל.
האומץ הוא להחליט לטפל בדרך אחרת לגמרי באסירי החמס המבלים בבתי הכלא שלנו.
לא להיכנע לקבוצות השומרות על "זכויות האדם". שצביעותן מתגלה בכל גדולתה בימים אלה.
לא לחרוג מאמנת ג'נבה, הכל על פי דיני החוק הבין לאומי. אבל בפרשנות המצמצמת. מצמצמת באופן הכי מצומצם שניתן.
לבודדם, למנוע מהם את כל שמותר למנוע. רעיונות – לא חסרים.
ובינתיים, יושב לו החמס ומחכך את ידיו בסיפוק למראה מלחמות ישראל, והתפוררות החוסן הלאומי ונהנה ממשחק ההתגוששות בזירה הציבורית בישראל, בעוד שאסיריו מסיימים תואר שלישי.
לצערי, כמו חוק פיזיקאלי, ככל שדעת הקהל הישראלית מוכנה לוויתורים כואבים יותר כך גם תאבונו של החמס גדל.
כולם מודים בטעויות שנעשו בעבר בטיפול בחילופי שבויים. אבל הכי קל לחזור על אותן טעויות.
ולכן אנחנו זקוקים להנהגה בעלת חזון ואומץ לב שהמדינה חשובה לה יותר מהסקרים.
ועד אז נמשיך ונעשה "לייק" .

יום שישי, 13 במאי 2011

לשם מה דרוש רכב שטח בעיר?

השבוע קבלתי תשובה לשאלה שהטרידה אותי זמן רב,
לשם מה צריכים רכב שטח בעיר?
אתמול, נסענו מכאן לשם בתוך העיר. יום חמישי לפנות ערב. קצת פקקים, כרגיל, לא משהו היסטרי.
בעודנו עומדים בטור המכוניות, במסלול הימני, ומקשיבים למוסיקה ברדיו, מגיחה מאי שם מכונית פג'ארו ענקית בצבע בורדו. מה שנקרא רכב שטח, עוקפת מימין, עולה על המדרכה, משם דוהרת לתוך שביל המקביל לכביש, רומסת את הצמחייה, עוקפת, דוחפת, מצפצפת, ומצליחה להגיע לראש הטור ראשונה ברמזור.
עכשיו אני כבר יודעת לשם מה דרוש בעיר רכב שטח.
אה, עוד משהו, על המכונית התנוססו ארבעה דגלים כחול לבן, לתפארת מדינת ישראל.


ובלי קשר, מצרפת קריקטורה של יונתן

יום שני, 9 במאי 2011

"הערב של משה"

מדי שנה בערב יום הזיכרון, עורך הגיס שלי משה, ערב פגישת רעים ושירה בציבור בביתו המרווח שבאשדוד. והוא מוקף במשפחתו , ילדיו, נכדיו ובעיקר חבריו.
משה הוא איש משפחה וחברה חם ונדיב, איש אוהב אדם ודבק בחיים. אבל מה שהכי חשוב למשה הם החברים. יש לו המון חברים אמיתיים, לא וריטואלים מהפייסבוק. וכמו שמשה אוהב את החברים שלו כך גם החברים אוהבים את משה.
משה היה צנחן, השתתף בשחרור ירושלים, לחם בתעלה ב 73' וכשבנו התגייס לצנחנים אני חושבת שהתעקש להמשיך ולעשות מילואים לצד בנו.
את הערב הזה עורך משה כעין מילוי צוואה לא כתובה שהשאירו לו חבריו הנופלים - לזכור את כולם. ובערב הזה, שנערך לזכרכם, מתכנסים בביתו עשרות חברים, שמלווים אותו לאורך כל פרקי חיו, מעלים זיכרונות ושרים.
גם השנה זכינו להשתתף ב"ערב של משה", וכל שיר ושיר שנבחר על ידו, הוא חלק מרקמת סיפור המשלב את חיי החיים עם חיי הנופלים. ובין השירים עלו הסיפורים שמרטיטים את הלב, הסיפור של טייס הקרב אבירם כהן, ושל דורון סמדר, ושל נתן אלבז, ושל לאה סטולר, ושבתאי מנור, האב השכול בעל הקול הנפלא, שחיזק את כולם במילותיו.
אבל משה לא מסתפק רק בזיכרון, הוא איש של חיים, של בנייה, של יצירה, והחזון שלו בא לביטוי גם בערב הזה.
במשך שנים מלווים את הטקס קבוצה של מוסיקאים וזמרים שעלו מרוסיה. טניה ויורי סנדלר, ויוליה ווולרי. לפני שנים משה איתר אותם וטיפח אותם. קליטת עליה במובן הכי ציוני של המילה. והיום החבר'ה האלה הם חלק מהרקמה האנושית העדינה של עירו, ותאמינו לי, למשה יש בזה חלק.
הם שרים ומנגנים את דודו, ובאב אל וואד, ומתרגשים יחד עם כל הקהל הגדול בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה.
בחיבוקו הגדול והאוהב הם הצטרפו לחבורה הענקית של החברים של משה.
והכי חשוב – הם מרגישים שייכים.


ואיך אפשר בלי הקריקטורה היומית של יונתן

יום ראשון, 8 במאי 2011

בין יום השואה ליום העצמאות - על זיכרון ולקח היסטורי - המופתי והיטלר

כמה מילים על פרק בהיסטוריה, שלא זוכה לפופולאריות רבה במחוזותינו.

בחרתי להעלות את הנושא לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה  ולקראת יום עצמאות.
משום מה, חלקו של המופתי חג' אמין אל חוסני בשיתוף הפעולה עם הנאצים, נדחק לשולי הזיכרון ההיסטורי שלנו.
אולי בחרנו להדחיקו על מנת לפתוח פרק חדש ביחסינו עם הערבים, אולי אנו בוחרים לטמון את ראשנו בחול.
המופתי מעולם לא נענש על מעשיו, להיפך הוא המשיך עד מותו ב 1974 להנחיל את האידיאולוגיה שלו ליאסר עראפת קרובו, לסאדם חוסין, לאחמיניג'ד, לאל קעידה ולתנועת החמאס. רעיונותיו ממשיכים להיות בסיס לחינוך רוב הנוער בעולם הערבי.
וכך בין זכרון השואה וזכרון הנופלים לבין שמחת העצמאות, אני חושבת שאסור לנו לשכוח את הפרק האפל הזה.
אז בעודנו עדים לחתימת הסכמים  בין אש"ף לבין החמס, בעודנו צופים במנהיגים ערבים היורים בקלילות בבני עמם, ובעוד הספר מיין קמפ של היטלר נמכר בגלוי ובמספרים עצומים בארצות ערב, אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון קצרצר שבו עומדים כמה חוקרים (כולל חוקר השואה הנודע מרטין גילברט) על הקשר בין המופתי והיטלר, סרט השווה יותר מאלף מילים, על האיש שרעיונותיו ומעשיו מרחפים עד היום על אזורינו.

 




http://tellthechildrenthetruth.com/gallery/thumbnails/1-flag_jpg_jpg_jpg.jpg












הסמל על דש מעילם של היחידות הבוסניות - נאציות של המופתי.


חייילי הרשות הפלשתינית מצדיעים.... מזכיר לכם משהו?

ולמי שלא מתעצל - קישור לויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99

יום חמישי, 5 במאי 2011

היפה והפושטק

יום אחד, הבן שלי שאל אותי מה זה פושטק?
בשנות השישים, השנים הלא לוהטות של נעורי, פושטק היה אימת האמהות.
ההשתייכות למגזר הפושטקים חצתה עדות ולא עשתה אבחנה בין מזרחיים ואשכנזים.
בדרך כלל לבש הפושטק מכנסי "דונגריז" צמודות ונמוכות, חולצות כפתורים פתוחות עמוק אל תוך המותן ונעלי עור מחודדות.
הוא עישן (סיגריות) בגלוי ובהתרסה, לעומת רוב בני כיתתי, שעישנו בפינה הנסתרת של גן העיר.
הוא הקפיד על תסרוקת אלביס, בלורית משומנת שנראתה כמו כרבולת מפוארת (תרנגול בן גבר...)
ופאות לחיים.
בדרך כלל הוא נשר מבית הספר בכיתה ח' ובמקרה הטוב למד ב"עמל מקצועי".
לא היה קשה לזהותו בעירנו, במיוחד במוצ"ש, כשקבוצות של צעירים היו עושות "סבוב סביב הגשר".
הפושטקים בד"כ היו ייושבים על הברזלים, מתגרים בזלזול בבנים ומתחילים עם הבנות. אבל תמיד היה בם משהו גאה, אפילו מתנשא.
בעוד אנחנו, "הילדים הטובים", הלכנו לצופים והקפדנו לשיר שירי א"י בלחנים בולשביקים, הפושטק המצוי הקשיב לרדיו רמאללה ששידר הרבה רוק. הוא הביא את בשורת המערב, כשעדיין לא הרשו לחיפושיות להופיע בארץ.
האנגלית שלו הצטמצמה בשיבושים שעשה למילים של קליף ריצ'רד. על מנת להרחיב את השכלתו הקוסמופוליטית הוא תרגל את השפה כשהתחיל עם תיירות שהגיעו לעיר המקובלים.
הפושט בר המזל היה מתהדר באופנוע, אבל רוב הפושטקים בעירנו לא יכלו להרשות לעצמם אחד כזה.
כאשר הגיע יום גיוס, רוב הפושטקים שרתו כנהגים ולא פעם עשו חראקות עם ה"לארקים" של הבוסים שלהם. אבל היו כאלה שהופיעו עם נעלי צנחנים, וכומתות גולני. אחרי מלחמת ששת הימים הסתבר שהיו בינם גם גיבורים.
למען האמת רובם היו  די חתיכים. אני זוכרת שבתור נערה הם משכו ודחו אותי כאחד, אבל לא העזתי להישיר לעיניהם מבט, מרוב פחד ש״יסיטו אותי מדרך הישר״.
רוב הפושטקים בני גילי הסתדרו לא רע בחיים, גם בלי השכלה אקדמאית, רבים הפכו לאנשי עסקים או בעלי מקצוע מוצלחים. חלקם השלימו לימודים "אקסטרנים".
במבט לאחור, הייתי אומרת, שהפושטקים של דורי היו במובן מסוים פורצי דרך. הם התריסו כנגד דמות הישראלי הצבר הפלמחניק, התריסו כנגד הילד הטוב, בן לניצולי שואה. הם רצו להיות כמו הבחורים  בסרטים האמריקאים. הם היו המורדים הראשונים לפני ילדי הפרחים.
אבל יותר מכל, בן שלי, אני חושבת שבאותם ימים רחוקים, הם בלטו, כי העולם היה צבוע ברובו בשחור לבן, נחלק בקלות לטובים ורעים. כך גם יחסינו לפושטקים, נבע קודם כל מדעות קדומות וחינוך "פולני".

ז'אן פול בלמונדו - פושטק עם רשיון