יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

על נחשים, סבתא ביילה, והפתעה באוטו.

איך, רואת שחורות חדורת חרדה  כמוני, לא כתבה עדיין על פחד הנחשים שלה?
אחד הפחדים הקמאיים שלי הוא פחד מנחשים. מאז שאני זוכרת את עצמי החלומות הכי מבעיתים היו על נחשים.
מקורו של הפחד, כנראה בסיפורים על הסבתא רבא ביילה, שהגיעה מגליציה ב 1898עם בעלה געצל וילדיהם והקימו את המושבה "מחניים".
ארץ הבור החמה והיבשה שרצה נחשים וכשסבתא רבא ביילה הכניסה את ידה לכיס סינורה, במקום גרעינים לזריעה, היא
שלפה פקעת נחשים. נחשים שרצו בכל מקום, וסופר גם על נחש שאהב חלב, והיה מתגנב בלילה ולוגם את החלב שהושאר במזווה. שלא לדבר על תיאורי נחשי הענק, שלהב המחרשה הצליח רק לפצעם.  
גם בשל הנחשים וגם בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן, אנשי המושבה עזבוה, התפזרו בארץ, חזרו לגליציה, או הפליגו לאמריקה והנחשים, התושבים האוטנטיים של המקום, נשארו.
ואני כילדה, נינתה של סבתא ביילה, דמיינתי לי את הנחשים עולים לצפת, דרך השביל בוואדי ראש פינה בכדי לנקום את ריצוץ ראשיהם של בני משפחתם.
איש לא יכול להסביר את פחדנותי לאור העובדה שאבי היה לוכד נחשים חובב, שבתקופת הצנע העניק לגיסתו מתנה לכבוד לידת הבת הבכורה, נחש צפע בצנצנת פורמלין שקישט את הסלון שלהם שנים רבות.
נחש בצנצנת כזו הוצג גם בסלון שלנו ועורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד הוא היה הוכחה מוחשית לגבורתו ועוז רוחו של אבא. ומצד שני נחרדתי מהרעיון שהנחש המת יקום לתחייה. לידו בצנצנת פתוחה, נח לו נשל של נחש , יבש, מפחיד, שתמיד דמיינתי שבעליו עומד לחזור ולדרוש את מלבושו בחזרה.
אבי גם התעקש לא להטריד את מנוחת הנחש השחור ששכן במרתף וטען כי הוא מגן על הבית מפני עכברים, אך עד היום אני חושדת כי הסיבה העיקרית היתה האמונה הצפתית העתיקה כי נחש שחור במחסן, מביא מזל טוב. ביום שהופיע עכבר בביתנו, הבנתי כי הנחש השחור הלך לעולמו.
הפחד המשיך ללוות אותי בכל מקום. במסעות של הצופים וטיולי בית הספר שלינה בשטח היתה חלק מהחינוך לאהבת המולדת. תמיד הייתי זו שבודקת את השטח מראש, מנערת את שק השינה, מפזרת  סביבי פלפל שחור, עצה שקבלתי מסבתי, ולרוב לא נרדמת. עומדת על משמרתי וקשובה לכל רחש.
האמת היא שבימי חיי ראיתי רק נחשים בודדים ורובם נצפו בגני חיות, אבל זה לא מונע ממני, במיוחד בעונת ההתעוררות לבדוק כל לילה בפינות החדר, להרים את השמיכות לפני השינה, להדמים את הבית בכדי לאתר רחשים במזווה.  אינני מכניסה את כף רגלי לפני ניעור הנעליים, ומקפידה לנקות את הכניסה לבית ולפזר פלפל באדני החלונות. וכן, בודקת גם את האסלה לפני שמתיישבת...  
עם השנים הפחד לא פחת.  עשיתי מאמצים להוריש אותו לילדי, אך ללא הועיל.
לפני כל טיול אני חוזרת ומזהירה , מזכירה להם את סבתא ביילה ונחשיה, שולחת להם במייל את את כל סיפורי ההכשות שהתפרסמו, מצווה עליהם להתקשר כל ערב ובוקר לוודא שאכן עברו את היום והלילה בשלום.
ועכשיו שלשלשלת הדורות נוסף לי נכד, גם הוא זוכה לשמירה מיוחדת גם  כאשר אנו מסתובבים בגן השעשועים השכונתי בגבעתיים. לעולם אין לדעת אם איזה מטורף לא שיחרר איזה נחש ממבה, שוהה בלתי חוקי.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מנסים לפרש את אישיותי ותסביכי, על פי התיאוריות של פרוייד.
אישית מעולם לא שוכנעתי מהמשמעויות של דימוייו , בעיניי סיגר הוא סיגר, ונחש הוא נחש. וכל פרשנות נוספת היא על אחריותו של הקורא בלבד.
ואחרי שראיתי את הסרטון הזה, אני מסתכלת על מה אני מתיישבת, גם באוטובוס....

תציצו בעצמכם:



יום שישי, 20 באוגוסט 2010

סיפור לשבת, על שותפות, תחרות וחום כבד.

בשנת 1925, הקימו זאב פרל, ויהודה מייברג, שני גברים צפתיים את מלון "הרצליה" בצפת. השם נבחר כמחווה סולידרית לחוזה המדינה.
שניהם, שומרי מצוות, שהאמינו בחזון הציוני, רצו להשתחרר מהתלות בכספי החלוקה והרבו לעשות עסקים בשותפות.
על עסקיהם המשותפים והנפרדים אפשר לכתוב ספר שלם. אך מה שאפיין את השותפות היתה גם היריבות הסמויה ביניהם.
על פי הרכילות, עוד שהיה נער, רצה יהודה מייברג לשאת לאשה את חנה ברש"ד, נערה צפתית יפיפייה, בתו של הגביר והבנקאי יואל ברש"ד. אך היא העדיפה את זאב, וולול פרל,  בנו כחול העיניים של ה"חלוץ" ממחניים, תלמיד חכם, שהצטיין בחוש הומור מפולפל וניצח במשחקי שח את כל מתחריו.  
חנה וזאב נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים שאחד מהם הוא אבי. ויהודה מייברג נשא אישה אחרת וחי אתה באושר עד סוף ימיו.
השניים, לאורך הרבה שנים המשיכו לעשות עסקים משותפים לפרק אותם, ולהתחרות ביניהם.
ומה קשור הסיפור לגל החום הנוכחי?
אחזור למלון "הרצליה". שני השותפים הקימו מלון לתפארת, והיה צורך למצוא אורחים שיתאכסנו בו.
נסעו שני הגבירים בחום יולי לתל אביב, לבושים בכובעים וקפוטות שחורות והסתובבו בעיר הצעירה התוססת והמזיעה.
התל אביבים, שמשחר ילדותם הלכו במכנסיים קצרים וסנדלים תמהו למראה שני היהודים העטופים.
"מה זה, יהודים?, למה הלבוש החם הזה עליכם בחום ובלחות?" שאלו
"אנחנו באים מצפת, ושם שורר קור, קשה להתהלך בערבים בעיר ללא מעיל או סוודר" ענו להם.
וכך, ללא משרד פרסום ויחסי ציבור, הצליחו שני הצפתים לשווק את צפת ואת בית המלון שלהם והצליחו למלא אותו עד אפס מקום בחודשי הקיץ.
הזמנים ההם חלפו לבלי שוב, השותפות ביניהם הסתיימה.מייברג הקים את מלון "מרכזי". מלון "הרצליה" נשאר בבעלות משפחת סבי וסבתי, ובמשך השנים ירד מגדולתו עד שנסגר.
צפת חזרה לעטות קפוטות שחורת, ואוויר ההרים היבש כבר לא עושה רושם על התל אביבים שמחפשים מזגן, בריכה  ו"הכל כלול".
ואני קצת נאנחה ומצטערת שאת העסקים המשותפים לא עשו סבי ושותפו בתל אביב....


                                                                          עץ הזית העתיק בחצר בית המלון. שריד לתפארת שהיתה.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מעשה בשני גדיים. אגדה ליום חול

השכן שלנו הביא לחצרו שני גדיים. אלוהים יודע מאיפה הוא הביא אותם!


זן קנדי לא נפוץ בארץ, שלא מיועד לעלות על המנגל בבוא היום, אלא משמש כחיית מחמד.


יש להם פעמונים מצלצלים על הצוואר, בדיוק כמו בשיר, והם משעשעים את הנכדים וילדי השכנים.


הגדיים הקופצניים מצליחים לגבור על כל הגדרות והמשוכות שהקים. ומדי יום קופצים לביקור בגינה שלנו. ההעדפה הגסטרונומית שלהם היא העלים של עץ התות ועלי עץ החרוב.  


לצערנו הם לא אוהבים עלי תאנה וגם לא תאנים. זה יכול היה להיות די יעיל בימים אלה של נשירת הפירות והעלים.


מידי פעם הם מרחרחים את הגרניום והלבנדר ולשמחתנו גם אלה אינם חביבים לחיכם.


אז תכירו את שני האורחים החביבים שלנו, וחבל שהם זכרים, אחרת היה אפשר להכין גבינה. זה הולך טוב עם תאנים.   

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

פרוכת ברית המילה של סבא

צפת 1917. סוף חג הפסח. בחוץ משתוללים רעב ומגפת טיפוס.
בכדי לקיים את מצוות החג ולהעלות על שולחן המשפחה מעט מאכלים ומצות, מכר אביה של סבתי את אחרוני התכשיטים של אשתו ואת כלי הכסף המשפחתיים.
סבתי, חנה, סייעה לאימה וסבתה להעלות את כלי הפסח למזווה ולהחזיר את הכלים הרגילים. השנה לא הגיעו השכנים הערבים עם פיתות ולבנה כבכול שנה. המחסור בקמח לא פסח גם עליהם.  
היא התנהלה בכבדות, בבטנה התרוצצו תאומים. לפנות בוקר תקפו אותה הצירים והמיילדת בובה הוזעקה לסייע לה בלידה.
במזל טוב נולדו תאומים. הראשון, שמואל, תינוק גדול ובריא  שערו שחור והוא מזכיר את סבתו צפורה מצד אביה והשני, אבי דניאל, תינוק קטן בהיר המזכיר את משפחת בעלה.
כעבור שבעה ימים נערכה ברית המילה לתינוקות. מפה ומשם הצליחו ללקט כיבוד לאורחים הרבים שהגיעו, בתקווה להפיג את אוירת הנכאים ששררה בעיר.
מתוך ארגזים נשלפו הבגדים הקטנים והרקומים שהוכנו מבעוד מועד וביניהם הוכנו גם שתי פרוכות לבנות רקומות ברקמה לבנה ועדינה שתשמשנה את התאומים כפרוכות הברית.
והפרוכת הזו, שעליה הונח אבי בבואו בברית אברהם עם אחיו, נשמרת במשפחתנו  בקפידה כבר ארבעה דורות. היא מכובסת ומגוהצת בעדינות ונשמרת אצל הורי הבן האחרון שהונח עליה. והיא אוצרת בתוכה אהבה ושמחה ועשרות נכדים ונינים שזכו להשתמש בה בברית המילה שלהם.  
ולמרות שהיא קצת זקנה ותכיה נפרמים פה ושם, היא שמחה להמשיך ולחבוק את הרך הנולד החדש.









יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

חתונה קטנה בגינה

הבן הצעיר שלי הודיע לי כי הוא ובח"ל רוצים להינשא.  
ברצונם לערוך חופה בחיק המשפחה המצומצמת.
אז מה יש  לנו?:
שלשה שבועות להכנות – (די והותר במקרה הזה),

כלה חמודה ושפויה,
חתן מעשי, עם ניסיון קודם,

חצר עם גינה,  
אמא מפיקה, עוד מימי עריכת מסיבות כיתה בקיבוץ,
עזר שהוא מתכנן. בונה, מרכיב, עם ניסיון מעשי מוכח ומוצלח בהקמת חתונות.
ושתי משפחות שעומדות להתאחד, שתמכו בחום ברעיון. (זה בעצם הכי חשוב!).
וכך ביום חמישי האחרון, בחברת מוזמנים קרובים ביותר, העמדנו חופה בחצר.
ולאור השקיעה, נכנסו הילדים בברית הנישואין. 
ואחרי הטכס, ישבנו לנו ונהנינו מהנוף ומהרוח הירושלמית שהפיגה את החום הכבד,
התכבדנו ושוחחנו בנחת בלי להזדקק לאטמי אוזניים. 
ומה לא היה לנו?
מקומות מסומנים,
כלה מוטרפת,
די ג'יי שמנהל את החתונה,
כמויות אוכל שיכולים להספיק למחצית רעבי אפריקה.
בר אקטיבי,
ריקודים, 
 וכו' וכו'. הבנתם את הרעיון.
בקיצור, יש אלטרנטיבה למי שמוכן ויכול.
חברים שלי,
אני מתנצלת שלא הזמנתי אתכם, אבל לא מצטערת.
מסתפקת בברכת מזל טוב והצלחה לזוג הצעיר.
אני אשמח אם גם אתם תזכו לחתן את ילדיכם ככה
ומבטיחה לא להיעלב אם לא אקבל הזמנה. 
 שיהיה במזל 

 

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

על שקרנים וטפשים

הדרך
מצפת לירושלים ארוכה, היום שחזרנו הביתה שמענו בדרך שלש מהדורות חדשות ברשת ב'.


כל מהדורת חדשות נפתחה בידיעה המרעישה (והמרשיעה), שבה החמס מודיע כי ישראל היא
ששיגרה את הרקטות על עקבה ואילת. והקריין מדבר בלשון סמכותית ורצינית כאילו יצאה
הבשורה לפחות מפי צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו.


בפעם השלישית ששמעתי את הידיעה נראה לי כי השדרן השתדל בקולו לשכנע אותנו כי הידיעה אכן
רצינית ואמיתית.
ואני שומעת ומתפוצצת, תגידו, אתם שם ברדיו, השתגעתם? מה אתם משדרים את הזבל הזה? ועוד
בפתיחה של כל מהדורת חדשות, תגידו, עוד לא למדתם שבפעם השנייה הבדיחה כבר לא
מצחיקה? שכחתם שהמצרים כבשו את באר שבע והגיעו לפאתי תל אביב ביום השני של מלחמת
ששת הימים? 
מחר דובר החמס יודיע כי הפצצות שנופלות בשער הנגב משוגרות ע"י ישראל, ואנחנו נתחיל להאמין.


למה אנחנו צריכים להתייחס לכל קקה שיוצאת מפי דובר החמס ועוד לחזור על דבריו בכזו
רצינות.
יתכן ועורך החדשות התאדה בחום של סוף השבוע. או סתם באופן לא מפתיע אנחנו כרגיל מתנהגים
בטיפשות.


אז בצד אחד יש שקרנים ובצד שני יש טיפשים ואני לא יודעת מה עדיף.