על הטיילת, שפניה פונים אל הוואדי הסמוך, עמדה אישה, הפונה בצעקות רמות אל "אבינו שבשמיים". כשראתה את תדהמתי היא פנתה אלי בחיוך ואמרה לי, זו התרפיה שלי, אני פונה אליו והוא נענה לי.
פצחנו בשיחה. התרשמתי כי הבחורה לגמרי שפויה.
היא אישה מן היישוב, הולכת לעבודה כל יום, מנהלת את ביתה ומגדלת ארבעה ילדים. אבל פה ושם גם קשה לה בחיים.
וכך היא מצאה דרך לתקשר עם ריבונו של עולם.
היא ספרה לי, כי יום יום היא פונה אליו. בצעקות רמות שוטחת את צרותיה ומצוקותיה, זועקת לשמים, מבקשת תשועות ונחמות וחוזרת הביתה. הוא מקשיב לה ואם מתמהמה, היא ממגבירה את צעקותיה.
כשהייתה שקועה בחובות, היא צעקה אליו ובאותו שבוע הגיע אליה סכום כסף בלתי צפוי. הבן שלה היה מאושפז במצב קשה לאחר נכישת נחש והבריא לחלוטין. היא שוטחת לפניו את צרותיה עם המעביד שלה, עם הקולגות, עם השכנים, עם ההורים ועם הילדים, והוא מצידו מקשיב ומסדר לה את העניינים. היא חוזרת הביתה רגועה. לפעמים היא מצרפת את ילדיה למקהלת הצעקות במיוחד כאשר הם רבים אחד עם השני.
היא הציעה לי הצטרף אליה, והוסיפה שאם שצועקים בחברותא, זה נותן כוח ומעצים את הבקשה.
אבל אני כנראה , בכדי להשתחרר מכבלי המבוכה, הרציונאליות, דעות קדומות ושאר התסביכים והעכבות שלי, צריכה ללכת קודם לאיזה סדנת שחרור. אולי סדנה לשחרור באמצעות צעקות...