ספינת השוטים של ממשלות ישראל

הבוקר אני שומעת ברדיו את סילבן שלום ומתפלצת.

איפה ההסברה שלנו היתה לפני שבוע??

רק אני ראיתי בתוך חגורתו של "פעיל השלום" את השברייה הענקית?? באחד השידורים בטלויזיה לפני שבוע??? 

מתי כבר המנהיגות שלנו תבין ששדה הקרב כבר מזמן עבר לתקשורת ולמדיה???

עד כמה הם מנותקים ממה שקורה בעולם התעמולה בעולם?

איך האידיוט הזה יכול לומר שלאירוע לא יהיה עניין בתקשורת הבין לאומית???

איפה היה בשבוע האחרון. לפני ההצגה הגדולה שהתרחשה לפני בוקר על פי התסריט הידוע מראש של מארגניה?

את מי הוא חושב שהוא משכנע? את ג'ודי?

לצערי ממשלות ישראל ולא משנה מאיזה צד כבר מזמן איבדו את הדמיון את היצירתיות.

האטימות הניתוק, הטיפשות מאפיינים אותם וחוסר ההבנה של כללי המשחק החדשים.

אני מציעה להם שילכו ויתייעצו עם חבר'ה צעירים שיוצרים בדמיון ובתחכום קמפיינים מסחריים. (מוסקו.. זוכרים)

אני בטוחה שאילו היו עושים זאת, ההצגה של החמס בחסות תורכיה, היתה מסתיימת אחרת.
אני מצרפת קריקטורה של יונתן וקסמן ב"כלכליסט" מלפני שבוע.
 
                         
 
                         http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html

עם שטוזים ובמבה וקולה וביסלי - החיים בכייף!

תגידו, גם אתם שמעתם שהחיים זה כייף מתמשך ובלתי נגמר במיוחד אם אתם צורכים את כל מה שהפרסומות מציעות לכם?

החיים של הילדים שלכם יהיו ממש כייף! אם תקנו להם שטוזים, אומרת הפרסומת.

והקולה היא טעם החיים, תשתו, וזה יגרום לכם להיות צעירים, יפים, חטובים, והעיקר, מפזזים ושרים ושמחים לאורך כל חייכם.

ואם נמשיך לחטיפים עתירי הטרנס, הם לא ספק , כמו שממליצים המפרסמים, פועלים כמו סם ממריץ, מעוררים שמחה וצחוק, ודחקות עם החברים ובמיוחד מוסיפים הרבה לבריאות.

כאשר אני צופה בפרסומות, אני מקבלת את הרושם, שאי שם בחוץ , אצל כל האנשים שקונים את כל החטיפים, הממתקים, הבגדים, הבשמים, חומרי הניקוי ומה לא, החיים שם בכייף- שמחים, רוקדים וצוחקים ;כל הזמן.

ובכלל, מה היא מטרת חיו של בן האנוש המודרני אם לא לחיות בכיף? (וכמובן לקנות ללא הפסקה)

ואני חושבת על כל הילדים העצובים שתקועים על יד הטלוויזיה , עד שאמא ואבא יחזרו מאוחר מהעבודה, ושולפים איזה שניצל מעובד מהפריזר, וכמה מעדנים עתירי קורנפלור וצבעי מאכל

ובטוחים שאם הם יחיו על פי הפרסומות יהיה להם טוב וכייף, אבל בעצם זה לא קורה.

ומה קורה להם שמשהו לא כל כך הולך, ולפעמים מרגישים גם עצב ואכזבה וכאב, זוללים שטוזים?

ומה יעשו אם יחטפו מהם את הצעצועים בגן, וגם קצת יעליבו אותם, כי זה מה שקורה באמת בחיים, יאכלו במבה?

ומה יעשו שיהיה קשה להתמודד עם החומר בבית הספר, ובגיל ההתבגרות כאשר החברה או החבר יבריזו, ישתו קולה?

אז יאללה, שמח, ניקנה, נרקוד ונפזז והחיים הם רק כייף עם שטוזים ובמבה וקולה וביסלי!

מרוב כייף בא לי להקיא...

"שאלה לבגרות"

בשפת הקריקטוריסט:
אהבתי.

                 
                  

                 http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3838,00.html

חרם, חרם, חמורותיים

לשכני הפלשתינים,

שמעתי שאתם מחרימים סחורות מהשטחים.

בסדר, זו זכותכם, ואיך אמא שלי אומרת, כל דבר לטובה.

אבל למה להחרים רק סחורה מהשטחים?

אני חושבת שאתם צריכים להחרים גם מוצרים שמיוצרים בחיפה, בעכו, בשיח' מונס (תל אביב) ובאר שבע

ולהכניס לסל ההחרמות שלכם גם את :

בתי החולים שלנו

תרופות של טבע

ציוד רפואי

דשנים לחקלאות

זונות ישראליות

חומרי גלם

טפטפות השקייה

מחברים של פלאסאון

ציוד מחשבים

קניון מלחה

גלידות של שטראוס

עדרי בקר וצאן

ציוד חקלאי

זעתר

במבה וביסלי

מוצרי ים המלח

מכוניות מישראל (גנובות).

לשרוף סחורה זה טוב להצגה בטלוויזיה, אבל זה לא מספיק.

תתחילו לייצר, תשקיעו, תפתחו בורסה, תיקחו אחריות.

יהיה לכם מה להפסיד.

אולי אז יהיה שלום.

                                         ולמה נדמה לי ששרפו שם רק אריזות???

 

       צילום AFP                                                                                                                          צילום AP

סבתא באה לבקר

סבתא באה לבקר.

לסבתא יש שרשרת על הצוואר, שכייף למשוך,

לסבתא יש שעון, שכיף לסובב

לסבתא יש עגילים, שכייף לגלגל.

לסבתא יש טבעות שכייף להסיר.

וכשסבתא מרכיבה את המשקפיים, זה הכי הכי הכי כייף.

סבתא היא כמו ג'ימבורי, או לפחות משטח הפעלה!

 

                                                                                                 

היא והוא בשבועות

אין כמו חג השבועות להבליט את שוני הטעמים בינה ובינו.

היא – מאכלי פסטה,  הוא – בורגול

היא - תפוחי אדמה, הוא - אורז

היא – מאכלי גבינות, הוא - בשר

היא - עבשות מסריחות ועתירות שומן ולא בוחלת ברכות מתובלות, הוא-  רק צפתית וקשקבל

היא – קישואים וברוקלי מאודים, הוא  - עדשים ובמיה

היא – כמה שפחות מבושל, הוא – מאכלי קדירה וחמין

היא – קינוחים עתירי שמנת, הוא אבטיח ופירות.

היא – מוכנה לנסות כל דבר חדש (כשר), הוא -תפריט קבוע ממטבחן של אחיותיו

אז איך מסתדרים?

יופי. כפית יוגורט על הבמיה, ירקות מאודים הולכים יופי עם קדרת בשר, בורגול מסתדר עם הברוקלי. וליד הפנה קוטה אפשר להוסיף פלח אבטיח. וחוץ מזה היא אוכלת הכל ובד"כ מעדיפה שיבשלו בשבילה.   

שבועות הוא החג שלה. חג העצמאות. לפחות במטבח  

ועצמאות זה גם אחריות!

 

וכמה דוגמאות למה שיצא:

                                                        לראשונה בחיי הכנתי קרעפלך . עבודת יד קומפלט.

        

                                                          

 

   הפנה קוטה לקינוח. צילום ההגשה בהשפעת תוכניות הבישול הפלצניות. לא לדאוג, ל 12 האורחים היא הוגשה בצלוחיות נייר

 

                                       

 

אל תלחצו לי על "אהבתי"

לקוראי היקרים

בוואדי שמתם לב כי לאחרונה, בסופו של כל פוסט ,יש מין אייקון של יד עם אצבע שמורמת למעלה, וכתוב "אהבתי" או בלעז

“like”. אם אתה אוהב, רק תלחץ.

בנוסף מנסים לפתות אותך : "תהייה הראשון מבין חבריך...". טוב, אז תדעו שלהיות ראשון זה לא בהכרח גם להיות חכם.  

אתם לוחצים, וזה מיד מופיע בדף הקיר שלכם בפייסבוק.

אם שמתם לב, היד הזו מופיעה מעל או מתחת כל מאמר באינטרנט!

שתדעו, כאשר אתם לוחצים על ה"אהבתי" של הפייסבוק , אתם נכנסים למאגר של פייסבוק שאוסף את כל הנושאים שאתם אוהבים,

משהו כמו האח הגדול, אבל הפעם, לא אתם מציצים לדירה אלה מישהו מציץ אצלכם במחשב, או יותר נכון בראש. האם אתם בטוחים שמשהו עלום ידע ויאסוף את האינפורמציה על כל הדברים שאתם אוהבים.??, וגם יעשה על זה כל מיני אנליזות בכדי למכור לכם משהו בסופו שלדבר??.

אז, אני מוותרת על ההקלקה שתופיע בפייסבוק. יותר מזה, אני ממליצה לכם, לא להקליק על היד הזו.

יש המון דרכים לתת לי פידבק, כמו שעשיתם עד עכשיו.

שיהיה חג שמח עם הרבה גבינה צפתית

גבינה צפתית - לא מתכון.

  אין חג שבועות בלי גבינות , ואין גבינות בלי גבינה צפתית!

הראשונה שהיתה לה החוצפה להוציא גבינה במרקם גומי וטעם תפל ולקרוא לה "גבינה צפתית",  היתה כמובן "תנובה".

אבל זה היה לפני הרבה שנים, בתקופה שהישראלים העדיפו את האוכל הסינטטי על פני האותנטי.
בינתיים הכינרת איבדה הרבה מים, יין הקידוש "אדום עתיק" נשאר על שולחנות השבת של מאה שערים, וגם עולם הגבינות הישראלי עשה דרך ארוכה.

על המדפים ובמחלבות "בוטיק" הופיעו עשרות גבינות שקוראות לעצמן "גבינות צפתיות",

טובות יותר וטובות פחות.

אבל לדעתי שום גבינה הנקראת כך, שתהה יוקרתית ומיוחדת ככל שתהיה, אינה גבינה צפתית!!

גבינות צפתיות אמיתיות מיוצרות רק בשתי מחלבות בעולם, מחלבת "המאירי" ומחלבת "קדוש" בצפת, שעושות אותן כבר כמעט 200 שנה. אם לא מתקופת האר"י.

יש בינהן הבדלים  אבל אף אף אחד לא ייקח מהן את הייחוד למרות שהרבה מנסים.

אני לא אספר לכם איזו מהן אני מעדיפה, כי כבת צפת אני לא רוצה להסתכסך עם אף אחת מהמשפחות.

אבל זה לא משנה. שתיהן משובחות.

גבינה צפתית אמיתית חייבת להיות מלוחה מאד, שמנה מאד, ויש לה טעם מיוחד שאין באף גבינה צפתית אחרת. גבינה צפתית 5% - זה זיוף מחוצף.

יש מי שלא סובלים את הטעם הזה ויש מי שיחצו אוקיינוס עבורו. כמונו.

לצערי, הצפתים לא השכילו לרכוש זכויות על שם הגבינה שלהם.

שום יין תוסס שלא מיוצר באזור "שמפיין" בצרפת לא יכול להיקרא שמפנייה. הוא יכול להיקרא יין בסגנון שמפנייה.

יכול להיות שיהיו כאלה שיעדיפו אותו, אבל רק שמפנייה שמקורה בחבל שמפיין בצרפת נקראת כך! ויש עוד דוגמאות כאלה מהעולם.

בארץ, כל מחלבה יכולה לעשות גבינה בסגנון ולקרוא לה בלי לעפעף "גבינה צפתית".

אצלנו, הממונה על הטיפול בגבינות הוא העזר כנגדי, שיחייה.

ביקור אצל החותנת  משמח אותו במיוחד כשמלאי הגבינה נגמר. הוא טורח להגיע למחלבה בצפת וקונה את הגבינה שנעשית אחרי פסח, שזו העונה שהכבשים מניבות את החלב העשיר והטעים ביותר.

גבינה אמיתית עשויה מחלב של כבשים שאוכלות עשב מרעה ירוק ולא הורמונים.  

את הגבינה אפשר לשמור שנה שלמה ואפילו יותר ויש כמה דרכים:

1. את החריץ השלם והטרי הוא חותך לחתיכות גדולות ושומר בצנצנת עם מי מלח. מדי פעם מוציא חתיכה, שוטף חותך ומתבל בשמן זית ואוהב להוסיף קצת זעתר. הגבינה המתובלת נשמרת המון זמן במקרר. אם לא טורפים אותה כמובן.

2. מגרר את הגבינה ומקפיא.  מעולה על פסטות, ותיבול מילוי מאפים וירקות. אנחנו מעדיפים אותה על פני הפרמאג'ן.

3. אם עוטפים אותה במגבת ניר או נייר פרגמנט, שמים את הכל בניילון במקרר היא יכולה להישמר הרבה זמן, אם היא מתקשה, לא להיבהל, אפשר לגרד. 

המליחות  והשומן שלה מבטיחים שהיא תאכל בכמויות קטנות. - מדובר על איכות ולא כמות.   

יש המון מתכונים, אתם יכולים לשאול את דודה נצחיה עם הבוריקיטס, או דודה כרמלה עם הכיפתיקס, או את רותי עם הקלסונס- מתכון בירושה מדודה פנינה. הן הרבה יותר מומחיות ממני.

אצלי בשבועות אין סיכוי שתמצאו עוגת גבינה,  לעומת זה תהיה הרבה גבינה צפתית.

חג שמח

         

  

 ביום קיץ, אין טוב מגבינה צפתית  אמיתית, זיתים שחורים, אבטיח קר וכוסית עארק

קריקטורה של יונתן לכבוד יום ירושלים

תגידו, הוא לא גאאאאון הקריקטוריסט הזה?


http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html

אבדות ומציאות בירושלים

יום ירושלים.

 מה לא נכתב ולא נאמר.

אני רוצה לספר לכם על תופעה מיוחדת בירושלים. אני בטוחה שרבים מכם לא מכירים אותה במקומות מגוריכם.

מה קורה שאתם מאבדים חפץ? גם אם היה בעל ערך כל שהוא? לרוב אתם מוותרים, אומרים כפרה, וממשיכים הלאה, כי מניסיון,

כמעט שאין סיכוי שיחזור אליכם.

מה קורה אם מצאתם מוצץ או בקבוק של תינוק, עט, כיפה? בטח לא הייתם טורחים לשלוח מבט שני.

במחוזותיי, אפשר למצוא פתקים המקשטים את עמודי חשמל, חדרי מדרגות ולוחות מודעות בנוסחים שונים ומשונים המכריזים על חפצים שבעליהם מבקשים את עזרת הציבור למצאם, וחפצים שנמצאו ע"י עוברי אורח והם מחפשים את בעליהם.

לא רבים מקדישים לכך מחשבה, אבל בעיני, התופעה היא יותר מקובץ מודעות שלעיתים מעלות חיוך.

עבורי הפתקים האלה הם השתקפותה של חברה שחושבת על חבריה, חברה שבה עדיין יש ערך גם לקלמר עפרונות של ילד, או צעיף של אישה, חברה שמשדרת, אמפתיות, אחריות הדדית ואכפתיות. חברה פחות מנוכרת שיכולה להזדהות עם אותו ילד שהגיע לכיתה וילקוטו ריק.

או עם אמא, שאיבדה את בקבוקו של תינוקה והוצאה של 30 ₪ הם לא דבר שמקילים בו ראש.

בתופעה יש משהו בסיסי ופשוט של "עמך", שקיום מצות "השבת אבדה" עושה לו טוב.

אז זו פינה בירושלים שלי, בלי תרועות שופרות, בלי ציניות, בלי פוליטיקה, בלי גשרים יהירים, בלי מגדלים מתנשאים ובלי רכבת נבך.

חג שמח!

 
  

                    
   

היכונו ל"פולשים"!

המאמר שקראתי בכלכליסט על "האישה שחיה שנה בלי כסף" עורר בי סקרנות גדולה לנושא של ה"סקווטרים", כלומר ה"פולשים" ,שכל כך רווחת באירופה ובמיוחד באנגליה.

 ה"סקווטרים" אלה אנשים שפולשים לבתים נטושים. רק בלונדון יש חצי מליון בתים כאלה. לא אכנס לכל החוקים שמאפשרים לחבר'ה האלה להתגורר שם, אבל תירגעו, אפשר גם לפנות אותם. רובם בעצם הומלסים די מסכנים ומוזנחים, שחיים בזבל במלוא מובן המילה.

לצידם, ב"שוליים השקופים" האלה של הערים הגדולות, חיות גם קהילות שלמות של צעירים, שבחרו בצורת חיים זו מסיבות שונות, מחסור בכסף, מובטלות, שכר דירה גבוה, ובעיקר מסיבות אידיאולוגיות,. מדהים לקרוא שאין להם כלום, אבל בעצם יש להם הכל.  רבים מהם לא מוותרים על המחשבים הניידים שלהם, ומתקשרים עם כל העולם. יש להם רשת שלמה של אתרים שבהם הם מקבלים אינפורמציה על מקומות שבהם יש בתים נטושים, אירועים שלהם אפשר להיכנס בחינם ולאכול מעדנים ובאיזה רשתות שיווק הצוות משתף פעולה ורומז להם איפה נזרק האוכל הטוב. בשווקים סיטונאים נפטרים מעודפי סחורה ושם הם מוצאים את מיטב הפירות והירקות, מסתבר שהם חיים לגמרי לא רע.

למעשה הם חיים מהשאריות הדשנות שהאנשים הנורמטיבים משאירים להם. ויש הרבה ובשפע. רובם מתניידים על אופניים. הם חופשיים מחפצים מיותרים. רבים כותבים בלוגים ומשתייכים לקהילות אידיאולוגיות המאמינות בהקטנת הצריכה וחלוקה שווה של משאבי העושר בין בני האדם!. הם אולי  "היפים" אורבנים, שסיגלו את נסיבות והשקפת חייהם למציאות ולסביבה.עתידנים צופים שבשנים הבאות אחד מכל שלשה אנשים באנגליה יחיה בצורת חיים כזו, ולא בהכרח מבחירה.

מעבר לסקרנות, התופעה הזו גרמה לי להסתכל על חיי מזווית אחרת, לנסות למדוד את עצמי בכלים אחרים.

הבנתי שעם כל הניסיונות שלי לתרום לסביבה ולאיכותה, ועם כל התיעוב שלי מתופעות אנושיות הקשורות לאורח חיים בזבזני שיש לי עליהן ביקורת מפה ועד הודעה חדשה, אני בעצם עוד בורגנית שקשה לה לוותר על הנוחיות היום יומית שלה.

חונכתי על ערכים של בטחון וקביעות, ואלה הצליחו להיטמע בי, יותר ממה שהתכוונו הורי, נשארתי במקום עבודה אחד 28 שנים, הקביעות נתנה תחושה של ביטחון אבל מצד שני גם גבתה מחיר נפשי לא קטן. גם היום, כשילדי מדברים, ללא פחד, על ניידות בעבודה, בי זה מעלה חרדות. חיי נדודים מדירה לדירה , חוסר ודאות היכן אבלה את השבוע הקרוב, עושה לי חלחלה. שנתי נודדת ברגע שמשהו מאיים על הביטחון שמקיף אתי, אני נכנסת לחרדה אם משהו לא ממש מסתדר ויוצאת מאיזוןן אם קו האינטרנט לא עובד, כאילו חתכו לי את צינור החמצן. לא יכולה להירדם אם הכפתורים בציפה לא נמצאים בכיוון הרגלים והמצעים לא 100% כותנה, אם הדבר היה תלוי בי הייתי משקיעה את כל משכורתי בתוכניות ביטוח.

אני לא חושבת שהייתי בוחרת בדרך חיים כזו גם אם הייתי צעירה ב40 שנה, אבל אולי הייתי עושה בחירות שונות. 

אבל אין לי ספק שהאנשים שחיים כך מציבים מראה בפני החברה המודרנית המערבית הבזבזנית, שבד"כ מודדת את האדם על פי הרכוש שצבר.

כאשר אנו מביטים על המציאות החברתית והכלכלית בעולם, על הגדלת הייצור ויחד עם זה הגדלת האבטלה, על קריסה של מדינות, אנחנו מתחילים להבין שהעוני עומד להפוך לנחלת הרוב, ולא חשוב איפה תשקיע ואיפה תחסוך כי מחר הכל יכול לקרוס, והביטחון שאני מנסים לרפד בו את עצמנו הוא מדומה, ואולי באמת צריך לחשוב על שיטות כלכליות אחרות.  

אז זהו להפעם, איך שהוא אני תמיד מתבייתת על חומרים שגורמים לי לדאוג, ומקווה שספקתי לכם חומר למחשבה.

    מדריך לסקווטר (יש גם מהדורה מקוונת....)       

למי שיש זמן וחשק להרחיב, שווה לקרוא על תנועת "זייטגייס" (רוח הזמן) . בקישור: http://www.zeitgeist.org.il/

וגם ממליצה לכם לצפות בסרטון שבקישור: http://www.efind.co.il/Detailed/36259.html

 

 

היי חברה, מישהו בממשלה קרא את הבלוג שלי!

היום, רק יום אחד אחרי פרסום הפוסט שלי, הופיעה בכלכליסט הידיעה הבאה: משרד התשתיות יחלק נורות חסכוניות בחינם!
עוזי, אני אוהבת אותך. אז אל תגידו שאין כוח לאינטרנט!
א.שלא תגידו שדברים לא עובדים מהר במדינתנו
ב. לא להתנפל, יש לכולם
ג. הקישור לידיעה:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3403713,00.html

לא, אני לא כיביתי את האור לשעה!

פתאום ליום אחד ולשעה אחת, כל כך הרבה אנשים הופכים לשומרי איכות הסביבה וכדור הארץ!

אני בטוחה שרובם לא מפרידים אשפה, לא מכבים אורות מיותרים, קונים ללא הכרה, עומדים שעות מתחת למקלחת, נוסעים עם המכונית בכל הזדמנות, אבל ב"יום כדור הארץ" הם מתייצבים בהתלהבות בבימות בחוצות העיר, סופרים בהתרגשות 10, 9, 8 , 7 ... ושואגים משמחה עם כיבוי האורות.

אז, זהו, אני לא חוגגת פעם בשנה, וגם לא כיביתי את האור בחגיגה העולמית.

אני משתדלת בדרכי הסיזיפית, יום יום, לעשות משהו קטן לעולם שלנו, למען ילדי ולמען נכדי ונכדי ילדי ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע איך אפשר אחרת. ותאמינו לי, החיים יפים!

אז בואו ואשתף אתכם: 

אנחנו מפרידים אשפה אורגנית מאשפה "יבשה".

 

           

   במטבח, פח קטן לאשפה אורגנית             ופח גדול לאשפה יבשה  

 

יש לי שני קומפוסטרים בגינה, אחד "נח ומתבשל" ואחד פעיל, (הסברים למי שירצה). כל הזבל האורגני נאסף לשם, ולא, זה לא מסריח!

וביום פקודה הוא מוצא מהקומפוסטר, ריחני כמו יער באירופה, ומוחזר באהבה לאדמה, מזין את הפרחים והעצים. אין כמו ההרגשה שהחזרנו לאמא אדמה משהו שקבלנו ממנה!

 

        

  הקומפוסטר הפעיל, לשם נזקרת האשפה האורגנית.            הקומפוסטר ה"נח" - מבט מלעלה האשפה הצטמקה ו"מבשילה "

                                                         שה"נח" יסיים תפקידו - יתחלפו.

 

בכיור יש לי באופן קבוע גיגית נוספת שבה נאספים המים של שטיפת הירקות, הידים וכל אותם מים שהם ללא סבון.

אין לכם מושג איזה כמויות נאספות מדי יום. בהם אנו משקים את הגינה. בקיץ, עם כל גזרות המים, זה חיסכון רציני.

אם היינו יכולים היינו מתקינים בחצר מיכל מים אפורים. זה לא מסובך. גם סבון הכלים הוא אקולוגי - עושה את אותה עבודה

 

      

 

המים  שזורמים מדוד השמש, נאספים עד שמגיעים המים החמים.

אנו ממעטים להשתמש בחומרי ניקוי כימיים, תאמינו לי, הרצפה מבריקה גם בשטיפה עם מים בלבד. גם מים שקודם שטפו בהם תפוחי אדמה.

ממעטים לקנות שמפואים, מרככים, קרמים שונים ומשונים לכל ציפורן ותלתל. שמייצרים הררי בקבוקים של פלאסטיק. ורובם מכילים חומרים כימיים.

 

                                       

 

לביתנו לא נכנסים בקבוקי פלאסטיק ומשקאות מוגזים! יש לי אוסף חמוד של כדים ובקבוקים, וכולם אוהבים את הלימונדה שלנו.

כוס יין בארוחה, עדיפה. אנחנו סופגים מספיק רעלים גם בלי החומרים שבמשקאות הקנויים.

 

 

                            

 

משתדלים לקנות בתפזורת, כמה שפחות אריזות.

 

  

 

כמעט חוק - לא זורקים אוכל, מכינים פחות. גם לא בושה למחזר שאריות- כמובן בתנאי שהן טריות.

חלק מהמאכלים האהובים עלינו נולדו מאימפרוביזציה של ערוב שאריות.

לשוק ולסופר הולכים עם סלים

                                                                          

 

                            

                   סל לכל בגד                                                            בדרך אל השוק

 

בכל הבית התקנו נורות חסכוניות.( יש צהובות עם אור נעים)תדעו לכם שבארופה כבר הפסיקו לייצר נורות ליבון. מה שנשאר להם שולחים לעולם השלישי ולישראל.

במקום אבקת כביסה קנינו את הכדור האקולוגי. מנקה לא פחות טוב מאבקה.

בארונות אני מפזרת לבנדר וסבונים ריחניים שנותנים ריח טוב למצעים ולבגדים. 

קישור בנושא:

http://www.wildcat.co.il/google-adwords/hydrosystems/globlo/index.html

מוציאים מהתקעים את מטעני הסלולרים כשאינם בשימוש. אין לכם מושג איזה זוללי חשמל הקטנים האלה.

והעיקר - קונים פחות! חושבים פעמיים אם אנחנו באמת צריכים.

אני יודעת שיש כאלה שיקראו לי קמצנית, כי רוב האנשים במדינה שלנו יכולים לשמוח רק בווליום גבוה,

חושבים כי צריך כמויות מזון של משתה רומי בכל אירוח, מסעי קניות עושים אותם מאושרים, עד העונג הבא, ומאמינים כי בזבזנות זה רוחב לב. אכול ושתה כי מחר נמות.

אני מאמינה בחיים, מקווה ורוצה שהנכדים שלי ונכדיהם ונכדי נכדיהם יהנו מעצים ירוקים, מחיות בר, מחופים חופשיים.

אני יודעת שאפשר לעשות עוד, חלק מהחברים שלי משתדלים כמוני, ויש כאלה שהם  יותר אקולוגיים ממני.  אני לומדת כל פעם משהו חדש. מסתבר שגם לא צריך להשקיע הרבה מאמץ. בעיקר מחשבה.

בעניין הזה- כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן!

עכשיו אני מקווה שגם המדינה תתגייס!

וכתבה מעוררת מחשבה - "האשה שחיה שנה בלי כסף" מומלץ. והקישור :

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3402831,00.html

אחים, אחים שריפה!

אני לא יודעת אם גיבוריו ההיסטורים של החג המביטים מרום מושבם בגן העדן בבני ישראל החוגגים סביב המדורות, מרוצים ואומרים, אכן לכך התכוונו, אבל זה לא משנה.
אין לי ספק שבכל הדורות טכסי הדלקת המדורות הציתה את הרגשות הכי קמאיים של האדם, במיוחד של הגברים. אולי הן שולות  מהזכרון הקולקטיבי עתיק היומין את התכנסות השבט סביב המדורה המגוננת, שהגברים שבחבורה מביאים את הציד. אני מנחשת שהגבר שלו היתה המדורה הגדולה ביותר עמד גבוה בהיררכיה הכלכלית והחברתית.
במשך אלפיים שנות הגלות התחילו ילדי ישראל לאסוף עצים למדורות כבר בפורים וביום ההדלקה היתה תחרות נצחית ומסורתית של מי גדולה יותר. (המדורה).
עד כאן אין לי שום בעיה עם המדורות למרות שמעולם לא נמשכתי להסתופף סביבן.
אבל מה שקורה בק"ק ירושלים, במיוחד בסביבה החרדית שבשוליה אני מתגוררת, גורם לי להוציא מהבויידם את מסכת האב"כ שלי ולהשתדל לשרוד עד למחרת היום.
כבר לקראת הפסח, נאספים רהיטים ,ספות ומטבחים שנזרקים ומוחלפים לקראת החג. הילדים שבסביבה מוצאים מקומות מסתור בהם שומרים את האוצרות המפורקים ומעמידים תורנויות משמרת מפני חבורות מתחרות שמנסים להחרים להם כמה קרשים. אולי זו הזדמנות טובה להפטר מכל מיני רהיטים ישנים ושאר זבלים, אבל שכל הפסולת התעשייתית, מ.ד.פ, ופורמייקות למינהן נשרפים, איך  אמרה סבתא שלי? אללה יוסתור!
כבר ביום שישי הכשירו שכני את הפינה הקבועה שלהם בתוך הגינה של הטיילת, השנה, לאחר השתדלות מצידנו, הם טרחו לקפל את צינורות הטפטפות שעולות באש כל שנה ומעשירות את קבלני הגינון של עיריית ירושלים. השכנים מהרחוב העליון קנו חזקה למדורה על מגרש החנייה, ואם חלילה שכחת להרחיק את האוטו,  לא בטוח שגם הוא לא יוקרב על מזבח החג. אין לי ספק שלמישהו מהשכנים שם יש קשרים עם עיריית ירושלים משום שכבר למחרת בבוקר מגיעים פועלי מע"צ, מפנים את ההריסות, וכובשים תלאים של אספלט חדש במקום בו נעשו חורים,  יחד איתם מגיע צוות עובדי חברת החשמל שמחליפים את חוטי החשמל שנפגעו מהאש. וכל זה על חשבון משלם המיסים הירושלמי.
פעם היינו צולים תפוחי אדמה במדורה, במשך השנים נוספו גם מרשמלו, והיה טוב ושמח, היום ליד המדורה הענקית לא מוותרים החוגגים להקים גם מנגל ומוסיפים את מצוות הקרבת הקורבנות. את שאריות הכלים החד פעמיים, בקבוקי הקולה ומשליכים למדורה הגדולה ונהנים מהניחוח.
השנה עשה לנו רבי שמעון בר יוחאי כמה ניסים! הנס הראשון היה מזג האויר הקר שהשאיר בבית את אלה שלא מדקדקים במצוות, והנס השני הם  השיפוצים בבנין מד"א הסמוך שמוציא את כל האמבלנסים שלהם לחנייה הציבורית, מה שמנע את הנזקים השנתיים.
בבוקר התעוררנו לריח העשן שהמשיך לבעבע מתוך כלי הפלאסטיק המעוותים הנישרפים לאיטם, החוגגים סמכו על הגשם שיכבה את שאריות המדורה וכך התמר לו לעבר ביתנו עשן עכור.
עוד ל"ג בעומר עבר. ובני ישראל חגגו שמחים וטובי לב.