זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 

חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.

אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".

אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.

אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.

אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 

ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.

ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 

אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  

"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   

כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 

אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.

לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   

שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.

באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 

עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.

החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  

היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 

מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.

משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.

מרכז מסחרי בצפת - בניין מבוצר, בית קולנוע ראשון, ורסיסים של דו קיום.

רבים המטיילים בצפת, שואלים עצמם מהו בניין הבטון הענקי הבנוי בשולי הרובע היהודי, שנראה כמו מבצר, וזר במראהו למרקם המיוחד של בתי העיר העתיקה, ושמכונה בפי הצפתים כבניין "אשתם".
 מדריכי התיירים מתרכזים בפרק ההרואי שהתרחש במקום במלחמת השחרור, וסיפור הולדתו וקורותיו של הבניין הולך ונמוג בשכחת הזמן ואינו זוכה לתיעוד.*

בחודש אב שנת תרפ"ט, אוגוסט 1929, אירע טבח ביהודי צפת , רכושם נשדד ובתיהם נשרפו.

הטבח זעזע את יהודי העולם שחשו לשלוח תרומות ליהודי צפת.

"קרן העזרה"  גייסה כספי תרומות להקמת בניין גדול ומסיבי שיעמוד בשולי הרובע היהודי על גבול הרובע הערבי. הבניין נבנה כמבנה גדול הנתמך על עמודי בטון יצוקים, וסגנונו מזכיר את סגנון "האדריכלות הבין לאומית", סגנון שאפיין את בתיה הנבנים של ת"א באותה תקופה, והקנו לה את התואר "העיר הלבנה".  
פרנסי צפת רצו שהתרומות שהגיעו לאחר הפרעות ימסרו למשפחות שנפגעו ויסייעו לשקם את הבתים ההרוסים, אך המוסדות הציוניים האמינו כי בניית המרכז שבו יקומו כמה מפעלים שיספקו עבודה לאנשי צפת, הוא פתרון שיקומי טוב יותר. 
את הבניין הקימה חברת הבניה ״הבונה״, חברה שנוסדה בשנת 1920 ואחד היוזמים לייסודה היה יצחק לייב גולדברג. מטרת חברת "הבונה" היה  להעסיק יהודים בכל עבודות הבניה בא"י, חברה זו היתה בין חברות הבנייה הראשונות שהשתמשו בטכנולוגיית הבטון המזוין והעדיפה עבודת פועלים יהודיים.  כך היה גם בצפת כשהוחלט שהפועלים שיעסקו במלאכת יהיו יהודים תושבי העיר. הרעיון לשלב פיתוח יחד עם שיקום התושבים שנפגעו מפרעות תרפ"ט יצא לדרך עם תחילת עבודות בניית המרכז בשנת 1930. 
חברת "הבונה״ העסיקה כמה קבלני משנה מבין תושבי העיר, אך במהלך העבודה התקשו הקבלנים לעמוד בשכר העבודה  של היהודים והתחילו להעסיק פועלים ערביים זולים. התמרמרות על כך אפשר למצוא בעיתון ״דבר״ מאותה התקופה. קשה להאמין שהיום, עם כל יופיו של הבניין , היה עוברת התכנית את ועדות הבנייה אפילו בצפת, בשל  צורתו המנוכרת למרקם הבתים העתיקים  הבנויים על מדרונות ההר. היום היינו מכנים את הבניין "פיל לבן". אבל, כנראה שמיקומו בשולי העיר ומראהו המסיבי, העניקו בזמנו לתושבי צפת הפגועים הרגשה שמבנה כזה ייתן להם הגנה בעת צרה.

רחבה גדולה במרכז הבניין היתה אמורה לשמש כרחבת שוק גדולה, משום שלאחר פרעות תרפ"ט נמנעו היהודים לקנות בשוק הערבי שהיה סמוך למקום. סביבו היו נבנו חדרים שהיו מיועדים לבתי מלאכה.

את הבניין הקיפה מרפסת גדולה שהשקיפה על הר מירון ועל הוואדי שלמרגלותיו, אך צידו הדרומי, שפנה לעבר הרובע הערבי היה סגור ואטום לחלוטין. בקומת המסד היה אולם גדול  שכמעט לא נוצל.

לבניין יש גם נקודה אישית הנוגעת למשפחתי.
החזון לפתוח מרכז מסחרי שבמרכזו שוק לא הצליח להתממש, הבניין נבנה אך חלקו העליון שהיה מיועד לבתי מלאכה וחנויות קטנות לא הושלם.  

יהודה מייברג, (אביו של מאיר מייברג, לימים ראש העיר)  וסבי זאב מתתיהו פרל, שניהם יזמים, מלונאים, ובעלי חזון, והיו גם שותפים להרבה יוזמות כלכליות בעיר,   סיימו בשנת  1943 לבנות את קומת החנויות, בתקווה שההשקעה תחזור אליהם עם הפעלת המקום, אך הפעילות הכלכלית היתה מועטה תושבי צפת העדיפו להשאיר את הפעילות בתחומי הרובע היהודי, ותקופה של שקט החזירה את הקונים לשוק הערבי שהתקיים כל שיום שישי בסמוך לבניין. המקום לא הצליח להתפתח. ובניית שורת החנויות בחלקו העליון לא הושלמה.

גולת הכותרת היה בית הקולנוע הראשון שהוקם במקום.

עד ראשית שנות הארבעים לא היה בצפת בית קולנוע מקורה ונוח. סרטים היו מוקרנים על גג הבניין ששימש בעבר את בנין עיריית צפת, והצופים נאלצו לצפות בסרטים תחת שמים פתוחים, בעמידה או להביא את הכיסאות מהבית.

 אידיל מייברג , ווולול (זאב) פרל פתחו במקום בית קולנוע, שבקרו בו יהודים וערבים) .זכור לי מסיפורים משפחתיים שאפילו בית קפה היה שם. המקרינים שגלגלו את סרט הצילום וסרט התרגום, היו הנערים בנימין גייגר ודוד שטרנגלז. כן, תארו לעצמכם ששנים מועטות לפני מלחמת השחרור התקיימו יחסים טובים ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים בצפת, והיו אנשים משני הצדדים שהאמינו בדו- קיום בעיר. 
בית הקולנוע נסגר כעבור למעלה משנה עם התגברות המתיחות בין היהודים והערבים בעיר. 

עם הקמת "החברה לפיתוח צפת" במחצית שנות  הארבעים,  מכרו אידיל מייברג וזאב פרל את הבניין לחברה. את התשלום קבלו בצורת מניות בשווי 1000 לירות שטרלינג, 500 ליש"ט לכל אחד. בעלי המניות האחרות היו הקק״ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, שהחזיקו בכ 50,000 ליש״ט.
בסיוע החברה לפיתוח צפת הוקמו כמה מפעלים קטנים ,"חברת אריגי צפת", "כנען, בית חרושת למלאכת מחשבת מעץ ונחושת" בית חרושת "אשתם" לייצור פרימוסים, שהתגייס למאמץ המלחמתי במלחמת השחרור, ו"עופרה" בית חרושת לעפרונות, שלא כתבו, ונסגר לאחר כמה חודשים. 
המפעלים נסגרו בראשית שנות ה60.

במלחמת השחרור הפך הבניין לעמדה מבוצרת בחזית הקדמית מול הרובע הערבי. 

היום עומד הבניין  כאנדרטה מנוקבת לזכר הקרבות, רובו נמצא במצב מוזנח, בקומת המסד ממוקם יקב ומוזיאון הבובות, בחלקו העליון בית מלאכה לתיקון מזגנים. 

 אוסף התמונות של הארכיון הציוני

אוסף הספריה הלאומית

* ב2014 כתב אילן מזרחי תיק תיעוד על המקום
"דבר", 24.08.1930
"דבר" 23.11.1930
"כל-בו חיפה" 19.08.1983
"על המשמר" -26.03.1945
"המשקיף" 06.02.1948
חוויות נוספות על בית הקולנוע הראשון בצפת, תוכלו לקרוא בזיכרונותיו של בנימין גייגר בספרו "אחד מזקני צפת

"נלבישך שלמת בטון ומלט" *

"יש להחיש את ההריסה בעיר והצבא הוא שיבצע את ההריסה. היום הרס הצבא את השוק בטבריה. החנויות ההרוסות היו לפני 30 שנה הרחוב המרכזי של טבריה, עכשיו הכל רקוב ועומד ליפול. הנפגעים מההריסות רועשים וצועקים אבל אין לשים לב , הבתים אינם ראויים לדיור ויש להרחיק את "משכנות העוני", אחרת תהיינה הרבה משפחות גרות בתנאים סניטרים גרועים"  (מתוך יומניו של יוסף נחמני, "יוסף נחמני, איש הגליל", עורך יוסף וייץ, מסדה, 1969, עמ'  255 )

התאריך הוא אוגוסט, 1948 חמישה חודשים לאחר שטבריה נכבשה במלחמת השחרור.

החלטה להרוס את טבריה התקבלה בזמנו  במועצת העיר טבריה, ברוב חוקי של 2 נגד 1  .

מוביל ההחלטה הוא יוסף נחמני, חבר מועצת העיר טבריה  ומנהל הקק"ל בצפון שזכה לגיבוי של יוסף וייץ.

חלק מהביצוע נעשה ע"י יחידת ההנדסה של חטיבת גולני, בפיקודו של שמעון נחמני בנו של יוסף נחמני.                                                                                                

כך נפלה ההחלטה למחוק את טבריה העתיקה מהמפה. למרות התנגדותם הנחרצת של התושבים היהודיים וראש העיר דאז שמעון דהאן.

ברוח החלטה זו נמחקו שכונות ועשרות בתים ביפו העתיקה, בעכו וגם בצפת.

יש לציין, כי לטבריה היתה  תוכנית בריטית מפורטת לשימור העיר העתיקה כבר ב 1946.

אין זה הוגן לשפוט את ההיסטוריה בפרספקטיבה של למעלה משישים שנה. וגם אין לי כוונה לנגוח ביוסף נחמני וחבריו, אבל העובדה שגורלן של ערים, שכונות עתיקות ובתים נדירים בא"י נחרץ למוות ע"י קומץ אנשים, צריך לשמש לקח לימינו.

במהלך החודשים שבהן רץ דף הצפתניקים ריתקו אותי התמונות הישנות של צפת בהן נראית שכונת ג'רבה ובתים אחרים שנעלמו בשנות השישים.

 ריתקו אותי הסיפורים שעלו מהזיכרונות של החבר'ה שגרו שם, רובם עולים חדשים ששוכנו בבתי הערבים, ואחר כך חלק גדול מהם שוכנעו, אם בטוב ואם בכפייה, לעבור ל"שיכונים המודרניים".

כל ילדותי גרתי בבית אבן ישן שנבנה ע"י סב אבי. יואל ברש"ד. 

אני זוכרת את אבי מתקן סדקים, מרצף מחדש בלטות שזזו ממקומם, הבית דרש חימום רב בחורף, ולא פעם הלכנו לישון לקול טפטוף מי גשם שנאגרו בגיגית באמצע החדר.

למרות הכול אף אחד לא העלה בדעתו לפנות אותנו מהבית, בתירוץ שהוא לא בטיחותי. 

ואם להודות על האמת, לאימא שלי היו לפעמים חלומות לעבור לבית חדש בשיכון עממי, אבל אבא לא ממש לקח זאת ברצינות.

ואני זוכרת את אבא שלי שהתרוצץ בחורפים בין עשרות בתים של זקנים צפתיים בעיר העתיקה וסייע להם לתקן את הסדקים, ואת הפרצות בחלונות. ואיש לא ביקש מהם להתפנות בגלל שבתי השימוש שם היו בחוץ, או בגלל שמישהו בעירייה או במשרד הבריאות חשב שהתנאים הסניטרים בביתם אינם עומדים בתקן. 

לעומת זה עשרות משפחות ששוכנו בשכונות הערביות, לאחר שהערבים עזבו את העיר, פונו מבתיהם, למרות שבתיהם היו בנויים לא פחות טוב מביתנו.

הם פונו כי היו עולים חדשים, כי לא ידעו את השפה, חלק מהם דברו ערבית או צפון אפריקאית , והאמהות שלהם היו לבושות כמו הערביות, הם פונו כי לא היה להם לובי שילחם עבורם ברשויות, והם היו עסוקים בהישרדות היום יומית שלהם בארץ החדשה.

הפינוי שלהם הוא גם חלק של מחיקה שיטתית של עברם ושל המורשת המפוארת שהביאו משם אבל לא השתלבה עם התרבות הישראלית הצעירה והחדשה.

אבל יחד עם זה נוצרו בשכונות האלה חיי קהילה שוקקים, עזרה  הדדית והווי עשיר.

אבל בראש ובראשונה הם פונו, כי האנשים, שקבלו את ההחלטות, האמינו שחדש ומודרני זה טוב יותר, חשבו שקוביות בטון יצוקות שמונחות זו על זו, שהיום אנחנו קוראים להם שיכונים, תפתורנה את בעיות הדיור של העולים.  לרוב מקבלי ההחלטות לא היה מושג באסתטיקה, לא היתה להם מודעות של שימור נוף ומרקם עיר, ולא היה להם הרבה כבוד לתושבים שחיו בעיר מאות שנים, לפני שהם הגיעו לנהל את החיים בארץ הלבנטינית הזו. והם התפתו לפלאי הבנייה המודרנית כפי שמתאר זאת נחמני עצמו ביומניו.:

"סיירתי עם ישראל, משה ויצחק טייבר (יזמים ואנשי נדל"ן באותה תקופה), בעיר העתיקה בקשר לפיתוח טבריה. בערב הרצה ישראל טייבר על הטכניקה החדשה בארה"ב בבניה, והראה בפנס קסם את המכונות היוצקות תבניות בתים, מרימות אותן, ושמות אותן על היסוד המוכן. דבר זה עשוי להיות מהפכה בשטח הבנייה לשיכון בארץ.." (שם, עמ' 255).

הם חלמו והגשימו את הציווי, "נהרוס עולם ישן ועולם חדש נקימה". הלכה למעשה הם הלבישו את הארץ בבטון ומלט. 

אבל כמו שאמרתי, אני לא רוצה לשפוט אותם היום. לא מעט סיבות מוצדקות עמדו מאחורי קבלת ההחלטות שלהם. 

לגודל המזל, גורלן של השכונות העתיקות בצפת לא היה כמו גורלן בטבריה שרוב בתיה הופצצו ע״י חבלני הצבא.  

היו שכונות שנשמרו, כמו קריית הציירים ועוד בתים בשולי שכונת ג׳רבה וחרארת אל כרד. שכונות אלה נשמרו בזכות כמה צפתים משוגעים לדבר, כמו אבא  שלי,  ( שחשבו שהוא משוגע חולמני) , וכמו עוד כמה  צפתים ותיקים, שאת שמם תמצאו בפרוטוקולים של העירייה מאותה תקופה, שצעקו גוואלד והצליחו לעצור את חומרי הנפץ והבולדוזרים ובזכות משה פדהצור ראש העיר הראשון, יהודי דתי, איש היישוב הישן, ששורשיו בצפת,   שראה והבין ומיהר להעניק את בתי הרובע הערבי- נוצרי  לאמנים. מה שאנחנו מכירים היום כקריית האמנים.

 לצערי, גם בשנות השישים ואפילו ראשית השבעים,  קבלו קברניטי העיר בצפת לפנות ישן בפני חדש, לזרוק את התינוק עם האמבטיה , לסלול כבישים בלב שכונות חמד, להנציח ארכיטקטורה של שיכונים סובייטים . בכייה לדורות. 

תהליך דומה התרחש גם בירושלים של טדי קולק. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

אז לפני שמחליטים להרוס ולשנות,  אנא, בזהירות. היום אין סיבות מקלות ואין תירוצים כמו שהיו בעבר. הסיפור הזה צריך לשמש בבחינת דגל שחור לכל מי שידו בשיקום העיר ובניינה.

ולכל מי שעוסק בשיפוץ ובבנייה בצפת .

אנא  שמרו על האוצרות הנפלאים של העיר הזו שאין להם תחליף. 

מי שרוצה להעמיק יותר, מוזמן לקרוא את מאמרו של:

יאיר פז, "שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות" , קתדרה, 88, עמ' 95-135, יד בן צבי. 

אני מצרפת לינק למאמר המקוון. אפשר לקרוא את כל המאמר באינטרנט. 

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Cathedra_88.pdf

* נתן אלתרמן

שכונת חארת' אל כראד ושכונת "ג'רבה", שנות השלושים. צילום י. בן דב

שכונת חארת' אל כראד. גלויה משנות הארבעים. 

הרהורים של צפתניקית

הם באים מן ההרים מן השפלה מהמדבר, הם באים, שמות, פנים, תמונות ומצטרפים אחד אחד אל הדף.
הם פוגשים זה את זה בתמונות המקומטות ומזהים אחד את השני לפי העיניים והחיוך. אלה הם ה״צפתניקים״, שמתכנסים בבפייסבוק ומתרפקים על זיכרונות. 
חגיגה כזו של נוסטלגיה והתרפקות על העבר אפילו זקני צפת כבר לא זוכרים.
טוב חבר׳ה, אולי לא שמתם לב, אבל זקני צפת החדשים  זה אנחנו.
הפייסבוק נשרף מתיאורים וסיפורים והתרפקות על הנופים והאנשים שרק צפתים מבינים את הקודים והשפה המיוחדים שמשתוללים שם.  
יחד עם העשן שעולה ממדורת השבט שלנו, עולה מידי פעם גם עשן של קיטורים ואכזבה מאיך שהעיר נראית היום, ואני רואה  את חצי הכוס המלאה.
בניגוד למה שרבים טוענים, אני חושבת שצפת נראית בשנים האחרונות נקייה ומטופחת משהיתה בעבר, העיר העתיקה, שרובה היתה הרוסה בילדותי, הולכת וניבנת, לרוב ע״י יזמים פרטיים, כן רובם דתיים, אז מה. הרחוב הראשי לא ניראה מי יודע מה והיה נחמד אילו הסוחרים היו משתפים פעולה לשיפור פניו והצבת שילוט יפה כדוגמת זיכרון יעקב  או מטולה, אבל ראיתם איך ניראה רחוב יפו בירושלים בירתנו?
לעומת זה אני רואה מבנים היסטוריים שקמים מאפרם בזכות המכללה וחוזרים לימי הדרם ומשמשים דוגמא עולמית לשימור הבניין והמרקם הסביבתי. 
כשאני עוברת בשיכונים המפלצתיים של הדרום אני רואה הרבה בתים שמשתקמים במסגרת שיקום שכונות ותרבות הדיור, והסביבה נראית הרבה יותר נקייה מבעבר. 
כשאני מגיעה לצפת אני שומעת המון קיטורים על שהעיר מתחרדת.     
נכון, העיר הפכה ליותר לדתית, אבל סוד קסמה  וקיומה של צפת קשור לדת, לקבלה ולמיסטיקה, זה כוחה וייחודה. פרנסי העיר ותושביה צריכים להבין שזה מקור משיכתה ובמקום לנסות ולהפוך אותה לעיר תעשיית ״נס קפה״ או לחלום על תחייתו מחדש של מועדון ה״שעות הקטנות״, הם צריכים לחשוב איך למנף ולהפוך את המיתוג הייחודי שלה לכסף ופרנסה.  העיר העתיקה בצפת נושאת מורשת מפוארת של תקופת תחיית הקבלה, היא אחת הערים העתיקות בעולם שנשמרו ואת האוצר הזה אסור לפספס. ביניינו, מי שהיום מזרים דם בסמטאותיה הם ״לבנות ולהיבנות״ ״מכון אסנט״ ועוד עשרות עסקים קטנים, שלרובם יש כיפה או שטריימל על הראש. במקום להתנגד לדוסים ולהלחם בהם, יש לשתפם ולעודדם לאחריות וליזמות  תיירותית- דתית -רוחנית,  שתביא גם להם פרנסה בשפע ובכבוד.
על המכללה לפתוח את שעריה למגזר החרדי במסלולים מתאימים. בירושלים נפתחו מסלולים אקדמאים לחרדים גם באוניברסיטה העברית והם זוכים לפופולאריות והצלחה.  

וחוץ מזה מה לנו להלין ולהתלונן, אנחנו עזבנו ואחרים באו במקומנו. 
מי יודע, אולי ילדנו ונכדינו ימאסו בחיים הלחוצים במרכז, מהפקקים הבלתי נסבלים לעבודה ובחזרה, מיוקר נוראי של דיור ושל חינוך, מאויר מזוהם ועשן מכוניות, מצפיפות של מגדלים  מנוכרים ויחליטו שהם בוחרים בפחות כסף ויותר איכות, באפשרות לרדת לוואדי עם הילדים, עשר דקות מהבית, בלי להיתקע בפקקים, לפתוח חלון ולראות את הג׳רמק, ולהגיד שלום ובוקר טוב לכל אדם שני ברחוב. הם יציצו  בפייסבוק בדף של  ״הצפתניקים״ ויאמרו לעצמם, וואלה, אני רוצה לגדל את ילדי במקום כזה!
ואולי הם יהיו אלה שיחזרו לעיר. אולי הם יביאו כמה חברות סטארטאפ שלא צריכות יותר מפס רחב ואינטרנט בכדי להתחבר למרכז, אולי הם שיפתחו בוטיקים וחנויות מיוחדות, שיתחרו עם חנויות רשת בנאליות בקניונים רועשים. אולי  הם שיפתחו מלונות בוטיק שיציעו חופשה עם חוויה רוחנית, כי צימר עם גאקוזי יש בכל מקום.  

בעיני, עם כל חסרונותיה, צפת היום אטרקטיבית מבעבר וזה הזמן להשקיע בה.

ודי עם הדוסופוביה הזו.

   בתוך העץ הזה גדלתי ובו הם שורשי

מס גולגולת

מי אמר שפקידי האוצר חסרי מעוף מחשבתי?

יצירתיות מחשבתית כמו הטלת ארנונה על קברים, כבר מזמן לא נמצאה במחוזות נוגשי המיסים. 

הרעיון ממש גאוני, רק לי הקטנה, יש כמה שאלות.

בעבור מי עלי לשלם את הארנונה, עבור אבי עליו השלום או גם על קברותיהם של סבי וסבתי משני הצדדים? ומה עם הוריהם?  האם ניניי ישלמו ארנונת קבר רק עבור נכדי ז״ל או גם עבור הוריהם ועבורי? 

ולפי מה נשלם את ארנונת הקבר? האם על פי רוחב המצבה או מספר האותיות המפארות את הנפטר, או לפי סוג השיש, או סתם ימדדו לנו באופן שרירותי את המטרז׳ ?, מה שיקנה יתרון לבעלי גוף קטן.

האם יהיה מיסוי דיפרנציאלי על פי מיקומו של בית הקברות? האם המס יהיה שוווה במרכז ובפריפריה? ומה עם מקומות הקבורה הנחשקים בירושלים למשל? והאם יינתנו הנחות או פטורים למשפחות מרובות מתים? 

אבל אל דאגה, בעבור מתן תשובות על כל השאלות, יקימו משרד לארנונת קברים, ויהי גם מנכ״ל, ויקומו משרדי מטה ומשרדי מחוזות, שבכל אחד מהם ישבו מנהלים, ופקידים, ושמאים וחשבונאים ומזכירות וכמובן גם פקחים שיצטרכו לפקח על חריגות קבורה, או מצבות בלתי חוקיות, או ״מרפסת״ לנר נשמה שהוקמה ללא רשות.

כולם יקבלו כמובן משכורות, ואש״ל ודמי הבראה, ודמי ביגוד והוצאות נסיעה ורכב צמוד וכמובן פנסיה, אני מניחה שעובדי המשרד הזה ידרשו גם פטור לדורי דורות מתשלום המס, בדומה לאנשי חברת החשמל שזוכים לחשמל חינם.

 אז חבר׳ה , תפסיקו למות, ממילא בתי קברות רבים ממוקמים בשטחי נדל״ן נחשקים, שעליהם יכלו לבנות שיכונים לזוגות. צעירים . או שתעשו כמוני. אני ביקשתי שאת גופתי ישרפו, מה רע לדשן  ערוגת וורדים, או לפזז על הגלים? אני מוכנה להסתפק גם  בעציץ במרפסת.