יום שבת, 19 בדצמבר 2020

היום שבו ביקש האלוהים סליחה מהגב' סופר, או גב' סופר- Herstory


 רבים מכם ודאי זוכרים את מחלקי העיתונים של צפת, האדון והגברת סופר. סוייפר, כפי שכולם ביטאו. שניהם היו נמוכי קומה, שחילקו עיתונים בקרה ובשרב. לעיתים היה מר סופר מתרגם מכתבים לאנשי צפת, ולעיתים אף עונה בשמם, אבל לרוב היה סר וזעף וחשדן. ידענו שיש להם בת, לעיתים נדירות היתה מגיעה לעיר. היא למדה בפנימייה. סיפרו שהיא גאונית.
ה"דוכן" שלהם היה על הגדר מול "מוניות אריה" סמוך לביתנו. על הגדר היו עורכים את העיתונים , כל עיתון בערמה משלו.
בצהריים היו עושים הפסקה של עשר דקות ומוציאים את הארוחה שהביאה הגב' סופר, לאחר מכן היה אדון סופר נשאר לשמור על העיתונים והגברת סופר היתה עוברת בין בתי המנויים ומחלקת את "ידיעות" או "מעריב".
בחורף היו מכסים את עצמם ביריעות גומי ואת העיתונים מכסים בניילונים, ובקיץ היתה לגברת סופר שמלת כותנה נצחית בשחור לבן, ללא שרוולים וכובע קש ענקי. תמיד הם הדיפו ריח של נייר עיתון, ואצבעותיהם היו תמיד שחורות.
גברת סופר היתה מביאה לי בכל שבוע את "מעריב לנוער", ואת החוברות המצוירות של אנציקלופדיה "תרבות", להן ציפיתי בכיליון עיניים. מידי פעם היתה אימי מזמינה אותה לשבת לנוח, ומגישה לה כוס תה חם בחורף, או שתייה קרה בקיץ. תמיד התחמקה משיחה. לא ידענו הרבה על עברם של הזוג סופר, וכנראה איש גם לא התעניין.
אני זוכרת שיום אחד בקשה הגברת סופר מאימי לנגן בפסנתר שהיה בביתנו. כולנו זקפנו ראשנו בפליאה.
היא רחצה את ידיה, אספה את השיער האפור שלה והידקה אותו בסיכה, ולמרות שהיתה צולעת, וכפופה היא הזדקפה, יישרה את גופה ומתחה את אצבעות ידיה. היא התיישבה על הכיסא המסתובב וניסתה להגיע ברגליה הקצרות לפדלים. בהתחלה היא הקישה בהיסוס על הקלידים, ואחרי רגע, שבו נראתה כשקועה באיזו מדיטציה, היא החלה לנגן.
הצלילים יצאו בתחילה בגמגום, והלכו והתגברו והתעצמו וסחפו את החדר במוסיקה של מוצרט ובאך ושומן, כשאנו עומדים פעורי פה. אני לא זוכרת מה היא ניגנה כהדרן, אבל אני זוכרת את עיניה הרטובות.
אני זוכרת את הרגעים ההם כרגעי חסד מופלאים. כאילו האלוהים ירד בכבודו ובעצמו להחזיר לה דקה קסומה מהחיים בעולם הקודם שלה, עולם שאיש בצפת כמעט לא ידע עליו דבר. האישה שכנראה נראתה מבוגרת מגילה, קשת היום, הממעטת בדיבור, הפכה לרגע מלכה. פניה הקמוטות התיישרו, העיניים הכחולות שתמיד היו מכווצות וזעופות, נפקחו, והיא פתאום נראתה לי יפה. ואז היא קמה, אמרה תודה, ושוב חזרה לנמיכות קומתה וצליעתה וחזרה להיות גברת סופר, מחלקת העיתונים.
זו הזדמנות לומר לך תודה, גברת סופר, על הקונצרט הקטן שלך, בצהרי יום קיץ חם, בשנת 1961. הקיץ שבו נערך משפטו של אייכמן.