יום חמישי, 18 ביוני 2020

סיפורה של שכונת "קריית שרה" בהר כנען בצפת

שרה לוי, האשה שהזיזה הר
שרה לוי, ציונית עתירת ממון מסינגפור, הגיעה לביקור בא"י במחצית שנות העשרים על מנת לרכוש קרקעות למען מימוש החזון הציוני. בשנת 1933 היא בקרה בצפת והתאהבה בהר כנען, שם החליטה לבנות שכונה מודרנית שתחזק את היישוב בצפת.
כעשרים שנה קודם לכן, קבוצה של  יהודים מצפת, שמאסו בצפיפות ובתנאים הסניטרים הירודים של הרובע היהודי, רכשו בשנת 1913 מיק"א 2000 דונם על ההר על מנת לבנות שכונת "עיר גנים" מתוכננת ונקייה, האגודה שהקימו נקראה "אגודת בוני בתים"  לימים "אגודת צופיה". במציאות הם נתקלו בקשיים רבים: מלחמת העולם הראשונה, חילופי שלטון , הקשיים שהערים השלטון הבריטי למנוע התיישבות יהודית חדשה, והתנכלויות הערבים שלא פסקו, כל אלה עכבו את  מימוש חלומם, מה שעלה בידם לעשות  היו סיקול דרך, חפירת בור מים ונטיעת עצים שנעקרו פעם אחר פעם ע"י ערבים שניסו להחליש את אחיזתם בקרקע.
שרה לוי שכאמור הוקסמה מהנוף המרהיב שנשקף מההר לעבר הרי מירון, והעיר צפת, פנתה לאגודת "צופיה" בבקשה לקנות מהם קרקע לבנייה. אנשי האגודה ששבעו מהצעות סרק קודמות, ראו בהצעתה הזדמנות מעשית לחזק את האחיזה היהודית על אדמות הכנען, בחוזה הדדי הבטיחו שני הצדדים ששרה תבנה עשרה  בתים ואילו הם התחייבו להקים שמונה בתים בשטח שלהם.(שנבנו כחלק משורת הבתים שבניהן נמצאת  מסעדת "גן עדן" ו"וילה גליליי") החלום החל להתממש, ובזכות קשריה עם הבריטים, הנתינות הזרה, וכספה הרב, הצליחה לקבל רישיון לבניית שכונה יהודית על ההר הריק.
בשנת 1933 נסללה הדרך שאפשרה לשרה לוי  ולבוני אגודת "צופיה" להתחיל בבניית התשתיות והבתים. חומרי בנייה הגיעו על גבי חמורים שנשאו גם את פחי המים, אך עד שהגיעו המים ליעדם מחצית הכמות נשפכה ושרה בנתה את מגדל המים שלימים סיפק את המים למתיישבים. תוך שנתיים הקימה את ביתה ועוד  עשרה בתים קטנים שהיו בהם חשמל, מים זורמים ושירותים ומטבח מודרניים. את הבתים השכירה אותם דירה סמלי למשפחות צפתיות שתהיינה מוכנות לגור בדד על ההר. בנוסף בנתה במרחק מה בית הארחה  ואולם תרבות שלימים הפכו לבית ההבראה של הציוניים הכללים ע"ע ג'ני גרוסינגר ומה שעכשיו הוא מלון "כנען ספא". בד בבד נבנו חמישה בתים של חברי "אגודת צופייה" מדרום לשכונה של שרה לוי. בשנת 1945 נפתח "קפה ומסעדה חרמון" בשכונה
 בזיכרונותיו מספר מנחם כהן, שהיה בן ארבע כשמשפחתו בחרה לעבור ולגור בקריית שרה: "משפחתי זכתה להימנות עם עשר המשפחות המאושרות שנבחרו, ובשנת 1933 עברנו לגור בכנען. הייתי בן ארבע בסך הכול, אך עד יום מותי לא אשכח את ההרגשה הנפלאה ואיני מסוגל למצוא מספיק מילים לתאר את האושר להיכנס לדירה חדשה עם חשמל במקום מנורות נפט ישנות ומסריחות, מים זורמים בברזים מבלי צורך לשאוב אותם מהבור, והעיקר - שירותים בתוך הדירה, דבר שנחשב באותם ימים שיא המותרות והפינוק, מה שרבים מהקוראים בוודאי יתקשו להבין ולהאמין. הגברת שרה לוי התייחסה לדייריה ודאגה לרווחתם כאילו היו ילדיה, עצמה ובשרה, והתושבים הגישו כבגן עדן. היא שכרה מונית שהסיעה מדי יום את התלמידים לבתי-הספר בצפת וחזרה בתום הלימודים; הקצתה חדר שבו הפעיל אחד המשתכנים חנות מכולת למצרכי מזון בסיסיים".
 עם פרוץ המאורעות  חזרו המתיישבים בהר כנען לצפת מחשש לחייהם, אך שרה נשארה לבד בשכונה בחוף הקשה, חשופה לקור הצפתי ואיומי הערבים.  
במלחמת העצמאות  לא נענתה לבקשת ילדיה, שחיו בארה"ב, לבוא אליהם עד יעבור זעם. היא נשארה בביתה על ההר, והעמידה את מבנה המלון לרשות הפלמ"ח משם יצאו  כוחותיו לשחרר את צפת במלחמת השחרור באפריל 1948בנוסף  דאגה להם לשתייה חמה ומזון ככל שיכלה. יש המספרים כי לחם שהוצנח ללוחמים ממטוס פייפר נפל בקרבת עמדת ערבית שהיתה בסביבה, ובחסות החשכה זחלה שרה שהיתה כבר בשנות החמישים שלה  והביאה את שק הלחם ללוחמים.
מפעלה של שרה לוי נתן תנופה גדולה לתחילת הבנייה וההתיישבות  בהר, בנייה והתפתחות שלא פסקו עד היום.
 שרה חיה עד סוף ימיה בצפת בשנת 1969 נפטרה בגיל 97 ונקברה סמוך לביתה.
את רכושה ציוותה לקרן הקיימת לישראל
רבים מהוותיקים זוכרים היטב את שרה, ומה שנותר לנו הוא לספר ולהזכיר לדורות שלא יודעים. את החלוצה האמיצה שאהבה את העיר ובחרה לחיות את חייה בהר כנען על פני כל ארמונותיה .
בשנת 1933 היא בקרה בצפת התאהבה בהר כנען, שם החליטה לבנות שכונת אמנים מודרנית שתהפוך לאבן שואבת לאמנים, סופרים, ותיירות ותחזק את היישובצפ






















יום שני, 8 ביוני 2020

סימני דרך

מתי לאחרונה שיחקתם ב"סימני דרך", כילדים? בשכונה בצופים? במשימת בר מצווה?
בואו איתי לחפש "סימני דרך" בעקבות הסיפור...
לפני הרבה שנים, כשהייתי ילדה, משכה את עיני אבן בקיר החיצוני בבית אותו בנה סבי לפני למעלה ממאה שנים בצפת. על האבן היה חרוט ביד אמן, סימן של קו מאוזן שמתחתיו יוצאים שלשה קוים כמו קרניים. אז חשבתי שזה סימן סתתים. במהלך השנים מידי פעם בדקתי שהאבן עם הסימן עדין מונחת במקומה.
לימים, באחד מטיולי בעיר העתיקה בירושלים צדה את עיניי חריטה דומה על אבן. חושי נדרכו, האם הסתתים של צפת הגיעו לירושלים או להפך? האם זה סימן לאיזו כת סודית שפעלה בין שתי הערים? עם השנים, ובזכות האינטרנט והסקרנות שלי מצאתי את התשובה.
אז הכל התחיל לפני למעלה מ 150 שנה.
הימים הם ימי ההסתערות הגדולה של מדינות אירופה על ארץ ישראל תחת השלטון העותמאני המתפורר, על מנת לקבוע בה יתד הומניטרי ויותר מכך נוכחות טריטוריאלית.
בספטמבר 1864 מגיעה מאנגליה לא"י ספינת משלחת בריטית ועליה קבוצה קטנה של חיילים מחיל ההנדסה המלכותי הבריטי. בראשה עמד קצין צעיר ומוכשר בשם צ'ארלס וילסון, שם הידוע כיום לכל חובב ארץ ישראל וחקירתה. המטרה שלשמה קבלה המשלחת היתר (פירמן) מהשולטן התורכי, היתה תכנון מערכת ביוב לירושלים מוכת המגפות
הבריטים כמו הבריטים, מנצלים את ההזדמנות לערוך מיפוי של העיר ועל הדרך לחטט גם בשפכים שנערמו סביב הר הבית, למצוא שרידים ישנים ולחקרם. הם אכן מצאו, אבל זה סיפור אחר.
על מנת לשרטט את המפות בדייקנות השתמשו באמת מידה בסיסית שהיא נקודה עם קשר ידוע בדיוק לנתון האנכי של האזור. כל מקום בו קבעו נקודה חקקו באבן המבנה את הסימן . (לא שאני ממש מבינה איך זה עובד...)
בירושלים הפך בשנים האחרונות החיפוש אחר סימני המדידה תחביב של קבוצת משוגעים ויש אפילו סיורים בעקבותיהם. לעתים ניתן לראות ליד הסימון העתיק גם נקודת מדידה מודרנית, המלמדת שהמודדים של משלחת וילסון בחרו נקודות טובות הממשיכות לשמש כבסיס גם למודדים כיום. הסימנים כונו בשם בנצ'מרקים (Bench Mark) הסימנים של היום נקראים נקודת טריגו .
בצפת נערך מיפוי העיר ע"י מחלקתה המדידות הבריטית רק כשבעים שנה לאחר משלחת וילסון והשאירו לנו מפות מפורטות שעד היום משמשות למחקר, תיקי שימור וכד'
וגם אני, כבר שנים בשוטטי בעיר העתיקה וההיסטורית של צפת, מחפשת בשולי קירות ובפינות נעלמות את הסימנים הקטנים שמסומנים במפות בעיגולים. ועד כה מצאתי רק שלשה.
חלקם הגדול של הסימנים כוסו או נקברו כאשר הגביהו את הרחובות והסמטאות, גם אתם מוזמנים לפקוח עין אולי גם בקיר הבית שלכם מצוי הסימן . ואם תמצאו על קיר בית ישן סימן צבע משולש שבתוכו נקודה, יש סיכוי שלידו או מתחתיו מסתתר איזה בנצ'מרק... אז אנא ספרו לי, ואל תסתירו אותו.
מקורות:



יום שלישי, 2 ביוני 2020

הפנורמה מהפרומנדה


מי שחשב שהדור שלנו, ילידי שנות הארבעים והחמישים, המציאו את ה"סיבוב בעיר" טעה.
והצילום של ויליאם ואן דה פול, הצלם ההולנדי, ששהה בישראל בשנים 1948-1949 ותעד במצלמתו את החיים האזרחיים בישראל, מעיד על כך יותר מכל סיפור. 
המסורת התחילה עוד לפני שנולדנו.  
גם הורינו, שרובם היו עולים חדשים היו יוצאים במוצ"ש לסיבוב התאווררות ברחוב הראשי של העיר שעדין היה פתוח לנוף המרהיב  ולאוויר הצח, וכי מה היה לצפתים טוב יותר משני אלה, ועוד בחינם?
 וכנראה שלא מעט  מהורינו  הכירו את בנות ובני זוגם בליל קיץ חם באחד "הסיבובים" במוצאי השבת.
הסיבוב בעיר התרכז בעיקר בין קולנוע "אור" לקולנוע "צליל", לפעמים הרחיק עד פלאפל טריטו. אבל תמיד הוא כלל את הגשר.
בשנים שלאחר קום המדינה במקום מרפסת תצפית היה רק מדרון של בתים הרוסים, ובמקום ספסלים היתה גדר אבן נמוכה שפנתה לנוף .
רובנו נולדו שכבר נבנתה הרחבה הגדולה עם הספסלים, שצדם האחד פנה לנוף ההרים וצדם השני פנה לנוף האנושי.
אבל רבים מהקוראים נולדו אחרי שנת 1981 כשדחפורים עלו עליה ופינו אותה לטובת קניון שגם הסתיר לצפתים את הנוף. ומאז כבר אין נוף והקניון גוסס כבר מיום הוולדו. יחד איתם הסתיימה גם מסורת "הסיבוב בעיר". 
הדור הצעיר מתאוורר בקניונים ממוזגים של אחרים ושידוכים הוא עושה ברשת.
אז בשביל אלא שלא זוכרים או לא יודעים, מצאתי תמונות מאותם ימים וניסיון לזהות את הבתים שהיו ועדין הם שם.

מוזמנים לכתוב בתגובות חויות ולהעלות צילומים