יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

זיכרונות ממסע לכורדיסטן

פרולוג
האירועים האחרונים מחזירים אותי למקום שמטיילים ישראלים לא יזכו כנראה,להגיע בקרוב;  ולזיכרונות יש עכשיו משמעות אקטואלית יותר מתמיד.
בקיץ 1990 הזמין אותי מחזר נלהב, שלימים הפך לבעלי, להצטרף אליו למסע לכורדיסטן.
לטיול הוא יצא כמדריך של קבוצת ישראלים ממוצא כורדי, שיצאו ל"מסע שורשים".
המקום האחרון שחלמתי עליו כיעד לטיול לחו"ל היה ארץ הכורדים שבמזרח טורקיה.  המחזר, ששורשי אבותיו נעוצים בעירק עם קמצוץ של יוחסין מכורדיסטן, רצה להראות לי  את הנופים של אבות אבותיו, טורקיה היתה עבורי יעד מסתורי והצטרפות למסע שורשים של כורדים נראתה כמו "ביצת הפתעה".
בשנים ההן, המטיילים במזרח טורקיה היו מעטים, רובם תרמילאים חובבי טיולי שטח וארכיאולוגיה, וקבוצות של ישראלים ממוצא כורדי, שגם הם רצו מסעות שורשים משלהם.

במסע עליו אני כותבת, עדיין לא הכרנו את המצלמות הדיגיטליות, ואני נסעתי ללא מצלמה. אולי בזכות זה הזיכרונות והמראות חקוקים בראשי יותר מכל טיול בו צילמתי אין ספור תמונות. הזיכרון היחיד המצולם שנשאר לנו הם סרטי הוידיאו שצילם המדריך ולצערי הרב כבר אין לנו מכשיר תקין שבאמצעותו נוכל לצפות בהן פעם נוספת.
במפגש הגבולות עם סוריה ואירן שוכנת החצר האחורית של טורקיה. התשתיות היו עלובות, דרכים משובשות, אוכלוסייה דלילה, והפיצוי היה נופי בראשית. מזרחית לדיארבקיר לא נמצאו בתי מלון ברמת תיירות סבירה, ותקריות אש בין הצבא הטורקי לבין המחתרת הכורדית לא עודדו במיוחד את התיירות.
ראוי לציין כי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השתנה האזור בשל כניסת הצבא האמריקני וגדודי אנשי התקשורת העולמית, שבעקבותיהם נבנו מלונות ושופרו תשתיות. באופן אבסורדי דווקא המלחמה, שהחריבה את צידו האחד של הגבול, בנתה בתנופה את צידו האחר.  אבל אנחנו ביקרנו שם רגע לפני.  

פרק א' –  תחנה ראשונה בדיארבקיר

נחתנו  בדיארבאקיר בירת הכורדים.  כבר בשדה התעופה ניראה שנזרקנו כמה עשרות שנים אחורנית. בית נתיבות קטן ומיושן, שהזכיר את שדה התעופה בסרט "קזבלנקה". המון שוטרים וחיילים הסתובבו ופקחו עין, הורגשה  מתיחות. נבדקנו בקפדנות, נדרשנו למלא שאלונים וטפסים רבים מהרגיל, התבקשנו להציג אישור מיוחד המאשר הכנסת מצלמת וידיאו ביתית (שהיתה גדולה כמו מכונת ירייה) , ונבדקו כל ווקמן וכל חומר מודפס שהיה ברשותנו.
לא היה ספק כי אנו נכנסים לתוך שטח כבוש שבו כל סטייה מכללי התנהגות נוקשים, שהוכתבו ע"י הטורקים, יכולה להסתיים רע.
הקבוצה, שרוב חבריה נקראו בשם נחום או גורג'י ולמחצית מהנשים קראו ציונה, היתה מורכבת ממבוגרים שזוכרים את ילדותם או נעוריהם בכפרים ועיירות במזרח טורקיה, וצעירים שניזונו מסיפורים נוסטלגיים של הוריהם על גן העדן האבוד שלהם, אי שם על שפת החידקל, ובאו לראות את מולדת הוריהם.

הגענו לדיארבקיר, עיר מוקפת חומה רחבה , גבוהה ויפיפייה בנויה אבנים שחורות, ומשם למלון "דמיר", שהיה בזמנו, היחידי בעיר הראוי לקבל תיירים. במושגים של מזרח טורקיה הוא אפילו היה די מפנק. קבלת הפנים של המארחים היתה חמה, הנהלת המלון אפילו אפשרה לכורדיות מישראל לבשל בעצמן את ארוחת השבת במטבח המלון.
השיחות התנהלו בין התיירים והמארחים בקרמנג'ית, שפתם של המארחים הכורדים.
את החום המעיק הפגנו בטבילה בבריכת השחייה, מחזה  לא נפוץ באזורים בהם נשים כמעט לא נראות ברחובות, ואם הן חייבות להימצא שם, הן היו עטופות בבגדים צנועים, אך ללא רעלות.
השמועה כי קבוצה של ישראלים "כורדים" נמצאת במלון, פשטה כנראה בעיר במהירות,. בערב הגיעו כמה זקנים שחיפשו את חבריהם היהודים מלפני 40 שנה, והזמינו אותנו לבוא למחרת למרכז העיר . "יש פה הרבה אנשים שזוכרים, הם ישמחו לפגוש אתכם. תבואו, אנחנו כבר נימצא אתכם", ביקשו.
רבים מהם זכרו היטב את שיתוף הפעולה של הישראלים עם בראזני ששמו נישא בהערצה על שפתיהם, ואת משה דיין, שעל פי המיתוס המקומי נולד בדיארבאקיר.
השכם בבוקר יצאנו לטיול על החומה העתיקה והמרשימה המקיפה את העיר העתיקה, עיר שלפני כמה מאות שנים זכתה לעושר ושגשוג. אילו היתה ממוקמת באיזור המערבי של טורקיה קרוב לודאי שהיתה הופכת לאחת מערי התיירות האטרקטיביות של ארץ זו, ומשקיעים רבים היו מקבלים תמריצים לשימורה, אך כבירת ארץ הכורדים, היתה בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. 
בעיר היה קסם מהפנט של ערים עתיקות  ששיני הזמן כרסמו את ארמונותיהן. הניגוד בין שרידי העושר והכוח שהיו נחלת העבר ובין עוני התושבים של היום, רק הוסיפו לקסם.  לאט לאט התמלאה העיר בהמוני גברים, רובם כנראה  מובטלים, שמילאו את בתי הקפה הקטנים ונראה שכל עיסוקם היומי הוא שתיית תה כהה, עישון ומשחק שש בש. לא היה קשה לראות שלממשלה הטורקית אין עניין לעודד השקעות באזור או לטפל באבטלה, לי הזכירה מדיניות הכיבוש שלהם את מדיניות האימפריה העות'מנית  בפלשתינה במאה הקודמת – להשקיע כמה שפחות, לשמר עוני ורמת חיים עלובה כדרך דיכוי.  למרות האווירה האוריינטלית, אי אפשר היה להתעלם מהמוני חיילים תורכים שהיו בכל פינה, בולשים ומנוכרים לאזרחי העיר. אני בטוחה שבכל פינה היו גם שוטרי חרש בלבוש אזרחי.
משם לכאן, הגענו לבית קפה שהיה סמוך למסגד המרכזי, התיישבנו ותוך דקות ספורות הגיעו כמה זקנים מקומיים שספרו שהכירו את היהודים שגרו בעיר לפני 1948. תוך דקות הופרחו שמות מוכרים, וסיפורים על חיים משותפים עם אנשי הקהילה היהודית ואפילו זכרו היכן התגוררו והיכן היו עסקיהם. פגשנו גם מוסלמי שלאחיו  היתה אישה יהודייה היא עדיין מתגוררת במקום עם חלק מילדיה, חלקם עלו לישראל.
תה והקפה זרמו כמים, וכך גם דמעות של נוסטלגיה של אלה וגם של אלה. ובין הסיפורים השתרבבו גם סיפורים על  השלטון התורכי, על היד הקשה , השאיפה לעצמאות, ועל תקווה גדולה שיום אחד יוכלו לחיות במדינה משלהם. או לפחות לזכות באוטונומיה תרבותית.
את המפגש המרגש תיעד חברי במצלמת הוידיאו. כאילו ניבא את מה שעמד להתרחש, הוא הכין קלטת שבה צילם את ארוחת הערב שלנו, נופים מהדרך, מבנים יפים, ובעיקר הווי של חברי הקבוצה. בקלטת אחרת צילם את המפגש בבית הקפה.
שעה קלה לאחר מכן, כשההתרגשות היתה בשיאה , מישהו הגיע בריצה והודיע כי המשטרה עומדת להגיע בעוד דקות ספורות, במהירות הבזק החליף חברי המדריך את הקלטת שהיתה במצלמה בקלטת ה"ניטראלית" שהוכנה מראש.
אנשי המשטרה, הגיעו. לתושבים הכורדים הם התייחסו בגסות ופזרו את ההתכנסות הקטנה, ואיתנו התנהגו בנחישות  ואדיבות. הם לקחו את המצלמה ובקשו מחברי המדריך וממארגן הקבוצה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
את השעתיים הבאות ביליתי בכסיסת ציפורניים במלון, וחברי בילו בתחנת המשטרה.
השוטרים התורכים צפו ב"קלטת ההווי", מבעד המסך הקטן, כי לא נמצא בכל העיר מכשיר וידיאו שיתאים, הם צפו ביהודים שרים באוטובוס, בתמונות פסטורליות של עירם, ובתיירים מצטלמים בפוזות בנאליות לרגלי החומה ובפתח המסגד. באנגלית רצוצה הם שאלו שאלות ובאנגלית רהוטה וכורדית רצוצה ניתנו תשובות, התחקיר הסתיים באדיבות ובשתייה משותפת של תה על חשבון המשטרה הטורקית, לא לפני שהזהירו אותנו שלא ניצור קשרים עם כורדים מקומיים.
החוויה הזו המחישה לנו את מצבם של הכורדים תחת שלטון הטורקים, את היד הקשה, דריסת זכויות, ופגיעה בכבוד האדם. כשאני שומעת את ההצהרות של הסולטן ארדואן, המגנה את "הכיבוש הישראלי" בעודו דורס ברגל גסה את הכורדים בארצו, אני מקדישה את הרשימה הזו כתרומה זעירה בחשיפת המדיניות הדו – פרצופיות שלו.
חוויות נוספות מהמשך המסע לעומק ארץ הכורדים, וערב תשעה באב על גדות החידקל, בפוסט הבא.



 צילום: thumbnail





יום שישי, 16 בספטמבר 2011

שלשה ספרים וגעגוע

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.
הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".
למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.
סגרתי את הספר  ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני",  שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו  עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.
השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".
 הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .
סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".

לעומת שני ספרים אלה, אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.
הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.
את המסעות הפרטים של הגיבורים  מלווה באופן סמוי מסע חיפוש  קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.
אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על  הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.
אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.
ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.




יום שישי, 9 בספטמבר 2011

לאן לקח אותי הדודל של גוגל

בעקבות הדודל המקסים של פרדי מרקורי, סחף אותי מנוע החיפוש הרחק בנבכי הרשת והתגלו לי כמה דברים מעניינים.
למשל, הידעתם כי מי שעיצבה את הסמל האלמותי של גוגל היא המעצבת הישראלית (כבר לא פה) רות קידר? לפני אלף שנה היא התבקשה ע"י מייסדי גוגל, לארי פייג' וסרגיי ברין, לעצב את הסמל לחברת הסטאראפ החדשה שהקימו. היא קבלה שכר נאות על העיצוב, אך אז לא העלתה בדעתה לדרוש זכויות או תמלוגים או מניות.
השאר היסטוריה.
(אגב, סטודנטית אחרת לעיצוב, קרולין דוידסון, עיצבה את הסמל  המפורסם של נייקי , תמורת 35 דולר... )
הידעתם כי השם גוגל הוא בעצם שיבוש של המילה googol, שמשמעותו במתמטיקה 10 בחזקת 100 (או אחד שאחריו 100 אפסים) . אני בקושי התרוממתי מהאפס במתמטיקה, אך גם מי שחלש  במתמטיקה,  כנראה יבין את המשמעות והקשר למנוע החיפוש המפורסם.
ואם נחזור לדודלים, בדודל הראשון הם שלבו בלוגו של גוגל, את סמל פסטיבל האיש הבוער האיש הבוער ,  כרמז, שאם השרתים יקרסו, תדעו איפה מבלים האחראים עליהם...
עם הזמן, עוצבו דודלים בדרך כלל לציון ימי עצמאות של מדינות, וחגים מרכזיים, אך רבים מהם עוצבו כמחוות לאישים שהשפיעו על התרבות והמדע העולמיים, ואירועים שנבחרו ע"י אנשי גוגל, כמו 50 שנה להמצאת ה"לגו", או ציון מאה לספרו של וואלס "מלחמת העולמות", אירועים ואישים שבדרך כלל לא לומדים עליהם בבתי ספר, אך קשורים לחיי כל אחד מאיתנו באופן כל שהוא.
מעצבי גוגל, לא מתחשבים בספרי הלימוד של בתי הספר שמלמדים את ההיסטוריה דרך העיניים של המצביאים והפוליטיקאים.
מעצבי גוגל, במחוות המקסימות שלהם, הצליחו להכניס לסדר היום העולמי אירועים שלא בטוח שתמצאו אותם בעיתונים של אותו יום.
ואם יש לכם איזו שעה לשרוף, או לשבת עם הנכדים שלכם ולחבר בין העולמות שלכם ושלהם, אתם מוזמנים להיכנס לאתר הרשמי של הדודלים של גוגל. כל הדודלים של גוגל
וכל פעם אני מגלה, שדברים שנראים לא חשובים, יכולים בהחלט להיות מעניינים


 ה1 בספטמבר, יום לימודים ראשון

50 שנה ל"לגו"


30 שנה להמצאת הפאקמן
אם תלחצו על הקישורהדודל של פאקמן 
תוכלו לשחק בתוך הדודל 

יום שני, 5 בספטמבר 2011

דודל בגוגול

לא יודעת מה אומר לכם השם פרדי מרקורי.
בשבילי פרדי מרקורי הוא "קווין", ו"קווין" היא פרדי מרקורי. 
ולמרות גילי העתיק, ולמרות שאינני חובבת מושבעת של רוק ופופ, השירים של להקת  "קווין",  מכשפים אותי.
כחובבת אופרה, השירים של פרדי מרקורי הם לדעתי אופרה של רוק. אני יכולה להאזין לשיריו פעם אחר פעם. (אבל בשביל לשמור על שלום בית ,רק עם אוזניות..)
הבוקר כשפתחתי את המחשב ראיתי שגוגל הקדישה דודל מדהים כהומז' לפרדי מרקורי. (דודל זה האיור הקטן שמעטר את הלוגו של גוגל)
אני מזמינה אתכם לדקה וחצי של תענוג .

ואם כבר בעניין הדודלים. עוד אחד שגוגל בישלה לנו כהומז' לצרלי צ'פלין. בראבוו!

אני מודה ומתוודה שגוגל הפכה אותי למכורה של הלוגו שלהם. מידי בוקר אני מקווה שאולי היום תקפוץ ההפתעה מתוך הלוגו. לרוב ההפתעות אחראי בחור בשם ראיין גרמיק, צעיר אמריקאי חנון למהדרין, שבעיני הוא גאון. 
חלק מהדודלים מותאמים לארץ הגלישה, בפברואר למשל, הוקדש הדודל בישראל  למרים רות מחברת  "מעשה בחמישה בלונים".  מעניין איזה דודלים יש באירן???.  אורך החיים של הדודל הוא רק 24 שעות, אבל חלקם נשמר ביו טיוב. אז אם פספסתי - הפסדתי. 


והרפסודיה האהובה עלי ביותר:
http://www.youtube.com/watch?v=2omuoO_hIbQ&feature=player_embedded#!