הסיפור שאני עומדת לספר לכם , סופר אין סוף פעמים במשפחתנו המצומצמת והמורחבת. במהלך השנים נמצא לו מקום של כבוד בסיפורי המורשת המשפחתית.
ילדי שמעו את הסיפור, כמעט בכל פעם שהשמענו תקליט, שהפך קלטת, שהפכה מאוחר יותר לדיסק, אפילו כלתי יכולה לחזור עליו מילה במילה, רק אם אתחיל לזמזם את "מיסיס רובינזון".
השבוע, בנסיעת לילה מחיפה לירושלים, שמעתי דיווחים מאצטדיון רמת גן. לרגע הצטערתי שאני לא נמצאת שם, עומדת על הדשא עם עוד עשרות צעירים כמוני, ומתנענעת באכסטזה למשמע קולו הצעיר לנצח של סיימון. אז במקום, שלפתי את ה mp3 שלי, עצמתי את עיני התרווחתי באלכסון על המושב הפנוי שלידי , ושרתי בדבקות עם סיימון, למורת רוחם של הנוסעים הבודדים שהיו באוטובוס.
אחר כך טלפנתי לבני ולכלתי, לשתף אותם ברגעי הנוסטלגיה שלי, ולהזכיר להם את הסיפור, שמא שכחו אותו חלילה.
תכתבי על זה פוסט, הציעה הכלה. ואני איך לא, הרמתי את הכפפה. באמת הגיע הזמן לשתף גם אתכם .
בשנת 1982 הגיעו הצמד סיימון וגרפינקל להופעה המיתולוגית באצטדיון רמת גן.
להזכירכם זו היתה תקופת ה"בל אפוק" של ישראל, עשר שנים אחרי מלחמת יום כיפור וכמה שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, חגיגה בבורסה, פה ושם מחו נגד המלחמה בלבנון, אך עם ישראל חשב שהגיע למנוחה והנחלה.
מי שהיה בעלי ואבי ילדי, וגדל בגולה שמעבר לאוקיינוס, הצליח להוסיף לרפרטואר המוסיקלי שלי, שהסתכם במבחר שירי ארץ ישראל, את סיימון וגרפינקל, ג'ון באאז ועוד כמה ניחוחות מחו"ל, שבינתיים הפכו לנכסי צאן ברזל של דורי.
לאחר שערכנו חישוביים של התקציב המשפחתי שלנו, שלקח בחשבון שני ילדים, משכנתא לא צמודה, (נשחקת עד דק בשל אינפלציה בעלת שתי ספרות), ואחזקת מכונית קטנה, החלטנו להקדיש רבע ממשכורתי כמורה, ולקנות זוג כרטיסים להופעה של הצמד. החלטה פיננסית נועזת במציאות הפרטית שלנו באותן שנים.
בהעדר סבים וסבתות בסביבה, יצאנו בשעות הצהרים על מנת להספיק לאקלם את הילדים אצל אחותי, שגרה אז בתל אביב, ובכדי להקדים ולהגיע לאצטדיון על מנת לתפוס מקום טוב על הדשא.
וכך בחום המהביל של ערב קיץ תל אביבי, מצוידים בשמיכות פיקה, תרמוס, כמה סנדוויצ'ים ובקבוק קולה, הגענו לכניסה של האצטדיון.
בתור ארוך לכניסה, אני פגשתי כמה חברים מה"עממי" והחלפנו עדכונים בהתלהבות , והוא פגש כמה חברים מהתיכון שליד ה"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, ממנו ברח לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.
סוף סוף הגענו לכניסה ונדרשנו להציג את הכרטיסים.
הכרטיסים אצלך, אמרתי, הוא הסתכל אלי במבט מבוהל ואמר, לא, הכרטיסים אצלך! וכך בעודנו מרוקנים את הכיסים והתיקים בחיפוש אחר הכרטיסים, שנשארו על השולחן בבית, החלפנו בשקט האשמות הדדיות על רשלנות, וחוסר אחריות, האשמות שרק הצליחו להעמיק את הסדקים שכבר בקעו בחיינו.
חלום ומאמץ של חודשים עמד לנמוג בעשן הנרות שידליקו בעוד זמן קצר בתוך האצטדיון.
אני עומדת ובוכה ללא בושה, הוא שפוף ומיואש, ושנינו כמעט משלימים עם העובדה, שאת שארית הערב נבלה כנראה על המעקה מחוץ לאצטדיון.
המבקר, בחור לא צעיר, שכנראה הסצנה המשפחתית העגומה נגעה לליבו, ביקש מאיתנו לחכות בצד.
עד היום אני לא יודעת מה שכנע אותו, אולי דמעות של אישה צעירה, אולי הבחור הגבוה והבהיר שנראה ילד טוב ירושלים, ועמד חסר אונים לצידה. ואולי מילות השיר "חמישים דרכים לאבד את אהובך" המסו את ליבו.
כשזרם הנכנסים נחלש, הוא דחף אותנו בעדינות פנימה ואמר לנו, כנסו, תירגעו ותיהנו.
מה שקרה בהופעה, כבר לא חשוב, הצטופפנו, נדחקנו, שרנו, נפנפנו התרגשנו והזענו עם עוד אלפים. החוויה כבר נשכחה.
הנס הקטן שקרה לנו בערב ההופעה אמנם לא הציל את נישואינו. אך זכרו נשאר חי ופועם גם אחרי 30 שנה, והוא ממתיק עוד יותר את קול שירתם של סיימון וגרפינקל שהאהבה שלי אליהם לא תחלוף כנראה לעולם.