יום חמישי, 30 ביוני 2011

על חיילים בכותל, סיום קורס טייס, הורים ומנהיגות


השבוע שמעתי בחדשות, שהורים של חיילים שהגיעו לכותל במסגרת סיורים  שעורך חיל החינוך, הביעו את מחאתם על שבמסגרת הסיור, נערכה במקום תפילה ושיחה עם רב הכותל.
מיותר לומר שאין שום אפשרות להכריח חייל או אדם כל שהוא להתפלל. אבל עצם נוכחות בניהם בתוך קבוצה של מתפללים, עוררה אצלם את רגישותם לזכויות הפרט.
אני מנחשת, שההורים המוחים, הם אותם הורים שמתנגדים גם לערוך ברית מילה לבניהם כי המנהג נראה להם אכזרי וברברי.
אני מנחשת, שאותם הורים, הם בין ההורים  שזעקו חמס, כאשר ילדיהם למדו את סיפורי התורה בכיתות א' ב' . אותם הורים, שכנראה דרשו להפוך את שעורי התנ"ך לשיעורי בחירה, בטענה שלימוד התנ"ך זו  כפייה דתית.
לא אתפלא, אם חלק מהם ויתרו על הנחת תפילין ועלייה לתורה ובמקום זה ערכו לילדיהם "טיול בר מצווה"  לפפואה או אפריקה, בכדי להראות להם טכסי חניכה בשבטים הנידחים.
ההורים האלה כנראה ימליצו לילדיהם לערוך טכס נישואין אזרחי בלבד.
אני מניחה שהם נמנים על אלה שמעדיפים לראות את ישראל כמדינה דמוקרטית אך לא יהודית.
ואני שואלת את עצמי, מה יעשו, אם אכן מדינת ישראל תהפוך לכזו.
 סביר שבעתיד, הם ידרשו לציית לחוקי האיסלם, חוקים שיתקבלו  בדרך דמוקרטית. במדינה דמוקרטית.
קרוב לוודאי שהם יהיו הראשונים לעזוב את הארץ, באמצעות הפספורטים שהוציאו , ויחזרו לאותן ארצות שבהן אבות אבותיהם נחנקו בגז. 

ועוד משהו , עם או בלי קשר.
אני צופה בשידור של סיום קורס הטייס.
על במת הכבוד, שורה של מנהיגים, החל מהנשיא ועד הרמטכ"ל, בכל סדר שתבחרו.
מילים נישאות באוויר, על חוזק, עוצמה וחוסן .
גם בירבורים והצהרות בדבר המשט לעזה לא נשכחו ע"י הנואמים הנכבדים.
בשמיים  מפגן של עוצמה, ציפורי פלדה שיודעות להלחם, לרגל, להגן על שמי המדינה ותושביה.
ובו בזמן בשקט, באין מפריע, נכנסים אלפי זרים דרך הגבול הדרומי הפרוץ, איש אינו יודע מה בדיוק כוונתם, איש אינו נותן באמת את הדעת מה משקלם בפגיעה בביטחון האישי של אזרחי המדינה וצביונה, בעצם לאיש לא איכפת. חוץ מפעילי זכויות האדם שדואגים להשאירם פה.
אז מישהו יכול לומר לי,  מה בדיוק הערך של העוצמה הצבאית הזו ????

יום חמישי, 23 ביוני 2011

הרגע בו ביקש האלוהים סליחה מהגברת סופר

השבוע, שלח שמוליק, חברי לכיתה, סרטון פרסומת על צפת, שנעשה בשנות השישים.
הסרטון החזיר אותי לעיר של ילדותי, לסמטאות, למראות ולדמויות. וכשנראו בחטף כמה מהדמויות שמלאו את נוף ילדותי נזכרתי  דווקא באלה שלא הנציחה המצלמה.
במבט לאחור אני יכולה רק להשתאות כיצד הכילה העיר את תושביה המוזרים האלה, שבמקום אחר היו בוודאי נכלאים במוסד למשוגעים, דאגה להם והקצתה לכל אחד מהם מקום של כבוד.
היה לעיר  את איצ'יק מימה שהציג עצמו  כ"מפקד חיל האוויר", שצעד מצוחצח ונקי, חבוש כובע  טייסים, שאלוהים יודע מאין השיג. בנעליים גבוהות סוליה, שקרבו אותו לשמיים, ובנפנוף ידיים פיקד על המטוסים שחלפו בשמי העיר. 
והיה יוסף יע'נקל, שמינה עצמו למנהל "אגד" בעיר, חבוש בכובע מצחייה של נהגים. הוא היה מבלה יום ולילה בתחנת האוטובוסים, "מכוון" התנועה, ונותן אישור יציאה לכל נהג שיצא מהתחנה.
והיה הרש'לה , מוכר הבייגלה הצולע. לא היתה אישה בעיר שלא קבלה ממנו הצעת נישואין המלווה בקריצה וחיוך ענקי, בפה שבו נותרה לפלטה רק שן אחת.
והיו חממה ודאודה, זוג אחים מוזרים שרק הם הבינו את שפתם שלהם. שניהם עברו מבית לבית מחצר לחצר וחילקו נפט בפחיות שנשאו על חמורם.
כל אלה, קבלו יום יום ארוחה חמה במטבחם של בתי המלון או ממשפחה רחומת לב, וחבילת בגדים משומשים מתוקנים ונקיים מנשים רחמניות. הם היו חלק מהעיר ואיש לא חיכה לסיועם של שרותי הרווחה.
אבל מי שיזכרו בליבי מכולם היו מחלקי העיתונים, האדון והגברת סופר. סוייפר, כפי שכולם  ביטאו. 
שניהם היו נמוכי קומה, שחילקו עיתונים בקרה ובשרב. לעיתים היה מר סופר מתרגם מכתבים לאנשי צפת, ולעיתים אף עונה בשמם, אבל לרוב היה סר וזעף וחשדן.  ידענו שיש להם בת, גם היא נמוכת קומה. לעיתים נדירות היתה מגיעה לעיר. היא למדה בפנימייה. סיפרו שהיא גאונית.
ה"דוכן" שלהם היה על הגדר מול "מוניות אריה" סמוך לביתנו. על הגדר היו עורכים את העיתונים , כל עיתון בערמה משלו.
בצהריים היו עושים הפסקה של עשר דקות ומוציאים את הארוחה שהביאה הגב' סופר, לאחר מכן היה  אדון סופר נשאר לשמור על העיתונים והגברת סופר היתה עוברת בין בתי המנויים ומחלקת את "ידיעות" או "מעריב".
בחורף היו מכסים את עצמם ביריעות גומי ואת העיתונים מכסים בניילונים, ובקיץ היתה לגברת סופר שמלת כותנה נצחית בשחור לבן, ללא שרוולים וכובע קש ענקי.
תמיד הם הדיפו ריח של נייר עיתון, ואצבעותיהם היו תמיד שחורות.  
גברת סופר היתה מביאה לי בכל שבוע את "מעריב לנוער", ואת החוברות המצוירות של אנציקלופדיה "תרבות", להן ציפיתי בכיליון עיניים .
מידי פעם היתה אימי מזמינה אותה לשבת לנוח דקה או שתיים, ומגישה לה כוס תה חם בחורף, או שתייה קרה בקיץ. תמיד התחמקה משיחה.  לא ידענו הרבה על עברם של הזוג סופר, וכנראה  איש גם לא התעניין.
אני זוכרת שיום אחד בקשה הגברת סופר מאימי לנגן בפסנתר שהיה בביתנו.
כולנו זקפנו ראשנו בפליאה.
היא רחצה את ידיה, אספה את השיער האפור שלה והידקה אותו בסיכה, ולמרות שהיתה צולעת, וכפופה היא הזדקפה, יישרה את גופה ומתחה את אצבעות ידיה.  
היא התיישבה על הכיסא המסתובב וניסתה להגיע ברגליה הקצרות לפדלים.
בהתחלה היא הקישה בהיסוס על הקלידים, ואחרי רגע, שבו נראתה כשקועה באיזו מדיטציה, היא החלה לנגן.
הצלילים יצאו בתחילה בגמגום, והלכו והתגברו והתעצמו וסחפו את החדר במוסיקה  של מוצרט ובאך ושומן, כשאנו עומדים פעורי פה. אני לא זוכרת מה היא ניגנה כהדרן, אבל אני זוכרת את עיניה הרטובות.
אני זוכרת את הרגעים ההם כרגעי חסד מופלאים. כאילו האלוהים ירד בכבודו ובעצמו להחזיר לה דקה קסומה מהחיים בעולם הקודם שלה, עולם שאיש בצפת כמעט לא ידע עליו דבר.  
האישה המעוותת, קשת היום, הממעטת בדיבור, הפכה לרגע מלכה.  פניה הקמוטות התיישרו, העיניים הכחולות שתמיד היו מכווצות וזעופות, נפקחו, והיא פתאום נראתה לי יפה.
ואז היא קמה, אמרה תודה, ושוב חזרה לנמיכות קומתה וצליעתה וחזרה להיות גברת סופר, מחלקת העיתונים.
אני עזבתי את צפת, המשוגעים החדשים של צפת כבר לא מורשים להסתובב חופשי בעיר, האנציקלופדיה
"תרבות" נקראה ונקרעה עד תום בין ילדי המשפחה, הכרכים של מעריב לנוער נמסרו לאחת הספריות,  הזוג סופר נעלם מהעיר. אמרו שעברו להתגורר ליד בתם הגאונית שהפכה למדענית באחת האוניברסיטאות. הם מעולם לא סיפרו ואני חושבת שמעולם  איש גם לא ממש שאל.
אבל זו הזדמנות לומר לך תודה, גברת סופר, על הקונצרט הקטן שלך, בצהרי יום קיץ חם, בשנת 1961. 
הקיץ שבו נערך משפטו של אייכמן.   

יום חמישי, 16 ביוני 2011

הרב ישועה חיים בג'איו מחברון - ראשון גואל האדמות בעת החדשה.

מי מאתנו לא למד בבית הספר על רכישת אדמות אום מלאבס , היא פתח תקווה, בשנת תרל"ח, 1878.
האירוע נחקק כמעשה הציוני הראשון של רכישת קרקעות בארץ ישראל.
סיפור המעשה אף הונצח בשיר, שחיבר ירון לונדון, על ההוזה משה סלומון וחברו יהושע שטמפפר ,שבחזונם ראו את העמק העכור מלא בציוץ של ציפורים.
האומנם הרכישות הראשונות של האדמות בא"י נערכו בסוף המאה ה19?
כדרכה של ההיסטוריה הסמויה מן העין, מסתבר, שקדמה לה רכישה מסיבית ראשונה של אדמות בחברון בשנת 1807 ולאחריה רכישה נוספת בשנת 1811. וכך היה המעשה:
משפחתה של אימי הצליחה לצאת מפורטוגל מהעיר בג'ה, כמגורשים או כאנוסים. לא ברור מה היה מסלול נדודיהם. ענף אחד של המשפחה הגיע למצרים וענף אחר הגיע לחברון כנראה מאחת מארצות הבלקן שהיו תחת שלטון האימפריה העותומאנית שהיטיבה עם היהודים.  שם משפחתם היה בג'איו, על שם עיר מוצאם.
החל משנת 1758 יש עדויות כי בני המשפחה חיו בחברון, התמנו כשד"רים (שליחי דרבן- שליחי המגבית של פעם) , שוחטים ורבנים וחתימות בני משפחה, המתנוססת על מסמכים שונים, מצביעה כי היו בעלי תפקידים בקהילת יוצאי ספרד בעיר.
בשנים האחרונות של המאה ה18, הגיע לחברון הרב חיים ישועה בג'איו ממצרים, והפך לאחד ממנהיגי הקהילה הספרדית הקטנה שבעיר.  
איגרתו של נפוליאון ליהודים בשנת 1799, ערב המצור על עכו, הבטיחה לכל היהודים לשוב לארץ אבותם החוקית ולכונן בה את ארצם. הצהרה זו עוררה תקוות גדולות בקרב היהודים , במיוחד ברחבי האמפריה העותומנית המתפוררת. רבי ישועה בג'איו שכנראה הסתובב בקהילות היהודים בסלוניקי והגיע אף לליבורנו שבאיטליה שבה היה ריכוז גדול וחזק של קהילה יהודית ממגורשי ספרד ופורטוגל, נפגש כנראה עם אישים שהשפיעו על מעשיו. בליבורנו פגש כנראה את הרב הד"ר יהודה ביבס שהיה בן דורו (1767- 1852 ). ביבס היה בעל השכלה כללית ומעורה בהוויות העולם. הוא הסתובב בקהילות אירופה והטיף את רעיונותיו בדבר שיבת עם ישראל לארצו, סילוק בכוח החרב את השלטון העותומני בא"י , ובניית חיים פרודוקטיבים שאינם תלויים בכספי ה"חלוקה". 
קרוב לוודאי שהר' ד"ר יהודה ביבס ינק חלק מרעיונותיו מסבא רבא שלו, הרב חיים בן עטר שהגיע לליבורנו ב1739, וארגן קבוצת יהודים איתם עלה לא"י בשנת 1740. קבוצהנוספת  של עולים הגיעה בראשות הרב חיים אבועלפיה ב1740 לעיר טבריה בכדי לחדש בה את היישוב הישן שחרב 70 שנה קודם לכן.
את העדויות העיקרות על הרב ביבס אנו מוצאים בדברי הרב יהודה אלקלעי שהיה תלמידו וממשיך דרכו ונחשב לאחד ממבשרי הציונות. אותו ר' יהודה אלקלעי שחי בזמלין (זמון, עיר באמפריה האוסטרית הונגרית שנכבשה ע"י התורכים) הוא פרסם את רעיונותיו המהפכניים וה"ציונים" בעזרת אביו של הרצל(שהיה צאצא של הר' טיציאן מסלוניקי)  שחי באותה עיר, ובבית הכנסת שבו התפלל אלקלעי, סבו של הרצל היה "בעל תקיעה"... 
 וכך כך כותב עליו אלקלעי על מורו הרב ביבס: 
"יותר מעל מלמדי השפיע עלי ר' יהודה ב"ר שמואל ביבאס, אשר ממנו שאבתי את עיקרי תורתו, בה הטיף עוד בימים ההם לעליה גדולה בציון ולייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל. אין אני יכול להסתיר דברי מוסר השכל אשר שמעתי מפי איש אלקים הרב המופלא, וכבוד ה' מלא. המקובל הר"ר יהודה ביבאס זצ"ל ".

אין ספק כי בשלהי המאה ה18 וראשית המאה ה19 התקיימה בליבורנו קבוצה של יהודים שדברו על "הגאולה" במונחים שונים, לא עוד גאולה שתגיע באמצעות תפילות וצומות, אלא גאולה שתגיע עם חזרת היהודים לא"י וייצרו שם חיים פרודוקטיביים. 
לאווירה זו, של רעיונות בדבר פתרונות מעשיים לגורלם של היהודים בעולם, נקלע הרב חיים ישועה בג'איו מחברון, אני מניחה כי הרעיונות השפיעו עליו השפעה עמוקה, וכאשר חזר לעירו חברון עשה מעשה.
בשנת 1807 מבצע הרב, רכישת קרקעות המהווה פרק חשוב בתולדות המשפחה והקהילה בחברון. בג'איו קונה מאת משפחת שכול החברונית, משפחה ערבית נודעת, חלקת קרקע של 5 דונם. על שטח זה יושב  היום שוק הירקות הסיטונאי של חברון. הרב ישועה חיים בג'איו ביצע את רכישת הקרקעות הראשונה, על ידי יהודים, בעת החדשה, בארץ ישראל 
ב1811, בשלב השני, בחודש מאי, מבצע הרב חיים ישועה בג'איו רכישה נוספת ומסיבית ומשמעותית בהרבה.  הוא חוכר מאת משפחת "תמימי" החברונית  800 דונם בתל רומיידה, בשטח ניצב על פי המסורת קבר ישי .
על שטר המכר חתומים נכבדי חברון הערבים ומקבל את אישור הוואקף המוסלמי.
קרוב לוודאי שסכומי הכסף שנדרשו לקניית האדמות לא הגיעו מיהודי חברון שהיו שקועים בחובות בשנים אלה.
הכספים שבאמצעותם נקנו הקרקעות הגיע ככל הנראה מבני משפחתו האמידה ובני הקהילה הספרדית שישבו במצרים ויועדו לתכלית אחת. - לקניית הקרקעות בחברון.
האדמות נמסרות על ידו כתרומה לקהילה היהודית בעיר.
ללא ספק מעשהו חריג בנוף הארץ ישראלי דאז ושוב , מעשה שכזה, לא יכול להיעשות ללא שיקול דעת, תפיסת עולם וקו מחשבה בעל רציפות הגיונית שאכן בוטאו בצורה מאוד מעשית ותמתית.
קשה להתעלם מהחוט העובר בין הרב יהודה ביבאס, הרב חיים ישועה בג'איו ויהודה אלקלעי, חולמים ומגשימים, שומרי מצוות, שרעיונותיהם ומעשיהם נדחקו לשולי ההיסטוריה.
הרעיונות לשיבת ציון לא נולדו לראשונה במזרח אירופה ולא עם פרשת דרייפוס. אולי הם לא נכנסים להגדרה של הציונות המודרנית, שהחשיבה את מושג הלאום והעם יותר מאשר את הדת, אך בפרוש נקטו לשון אקטיביסטית בניגוד לסריאוטיפ שדבק בהם.
האירוע של גאולת הקרקע בא"י במאה ה 19, לא התחיל בקניית אדמות אום מלבס וייסוד פתח תקווה, כפי שלמדנו בבית הספר, הוא החל כשבעים שנה קודם לכן בחברון ע"י הרב חיים ישועה בג'איו 

שטר המכר נשמר בחזקת המשפחה. האחרון שהחזיק בה היה ר' חיים בג'איו , אחד מצאצאיו של חיים ישועה, שהוגלה מחברון לירושלים, ע"י הבריטים ב 1935, אחרי הפרעות בעיר. בערוב ימיו העביר את התעודות לנציגי העדה החברונית.
אני בטוחה שסב המשפחה, רוכש האדמות בחברון, מתהפך בקברו לנוכח המלחמות הניטשות על זכות ישיבת היהודים על האדמות שקנה, ועל המחלוקת שעוררו בתוך המשפחה עצמה.
איני יודעת מה צופן העתיד לחברון. בפוסט צנוע זה מילאתי את חובתי, אם לא להיסטוריה, אז לפחות לבני משפחתי וצאצאי. 
קצת על הפולמוס בעניין האדמות בחברון:
הערך משפחת בג'איו בויקיפדיה  - כתב וערך דויד בן גיא
* תודה לדויד בן גיא בג'איו, שסייע לי בהרכבת הפאזל ההיסטורי משפחתי, וסייע לי בחקר המשמעות ההסטורית של התעודות .  


שטר המכר של האדמות בחברון
מתוך ספר חברון עמ' 51                       


                   









הרב אברהם בג'איו מחברון  

                                                                       
                      הרב חיים בג'איו, האחרון ששמר על השטר

       

יום שבת, 11 ביוני 2011

הילדים שלי הם לא הילדים של כולם


הילדים שלי הם לא הילדים של כולם.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים די הרבה שמדברים על חיילים וחיילות ומכנים אותם בשם ילדים.
לילדים שלי אני אקרא ילדים גם שיהיו בני שבעים. זו עובדה המציינת קודם כל את הקירבה  המשפחתית והרגשית בינינו.
אבל כשאני שומעת שמדברים על חיילים כ"ילדים" החושים שלי מאותתים לי כי מנסים להפעיל עלי מניפולציה רגשית.
כשאני שומעת ראשי ממשלה, נשיאים ושרים מכנים אותם כך, יש לי תחושה שהם מנסים למצוא חן, או שסתם נפלו בפח. 
גם אני כאימא, הייתי מוכנה להצטרף "כהורה מלווה" לצידם של בני בתקופת שירותם, לדאוג שהמפקדים שלהם ינהגו בהם בעדינות, ולהוציא את הסנדוויצ’ים בכל רגע שייראו לי רעבים אות מותשים. וכל זה מהסיבה הפשוטה שאני האימא שלהם והם ילדי.
אבל לכנות בהכללה מעל כל בימה את החיילים שלנו "הילדים שלנו".  פה אני מרימה גבה.
אם הם עדיין ילדים צעירים, אולי כדאי לשנות את גיל הגיוס ולהעלותו בכמה שנים?.
אני גם מניחה שאלה שעדיין נשארו מבחינה מנטאלית  ורגשית  בתקופת הילדות, צה"ל משחרר משירות.
החיילים שלנו הם אמנם צעירים, אבל הם גברים.
החיילים שלנו נושאים בתפקידים אחראיים, הם לומדים בקורסים בני חודשים ספורים מה שמלמדים שנים במכללות
הם מפעילים כלים שחורצים גורליות לחיים ולמוות.
הם נושאים על גבם תפקידי פיקוד וסמכות, שדורשים מנהיגות אבל גם יכולת הבנה וטיפול בפיקודיהם הזקוקים לכתף תומכת. והם בד"כ עושים את זה נהדר, טוב יותר מהרבה מבוגרים שאני מכירה.
הם נדרשים לשיקול דעת, אחריות חברות, מוסריות, (ראה הקוד האתי של צה"ל).
נכון, באופן פרטי הם נשארים הילדים של ההורים שלהם  אבל כחיילים יש להם תפקיד שלא היינו מעלים בדעתנו לתת לשום ילד.
הם התגייסו קודם כל להגן עלינו, האזרחים.
לצערי, בשעת הצורך, הם אמורים להקריב את חייהם למעננו, למרות שאין לי ספק שכל הורה היה מוכן למות במקומם.
כשאנו מתייחסים לחיילים שלנו כילדים, לעיתים אנחנו מקבלים כמובן מאליו את הקרבנות בעורף, כמחיר שאנו מעדיפים לשלם, על פני הסיכוי שחיילים יפגעו. האם לא התבלבלנו קצת בפירוש הביטוי "כל העם צבא"?
כאזרחים וכהורים עלינו לעשות הכל כדי שהחיילים שלנו לא יהיו קרבנות של רשלנות, טיפשות ואטימות.
משום שהם הבנים שלנו, מפני שהם החיילים שלנו, אבל לא משום שהם ילדים.
כשאנחנו קוראים להם בהכללה "ילדים" אנחנו מפחיתים מכוחם וחוסנם, וכך גם מפחיתים מכוחנו וחוסננו.
וזו דוגמא מובהקת כיצד נעשה שימוש מניפולטיבי בשפה. 

יום שישי, 3 ביוני 2011

כסאות כחולים - שגעון פרטי

כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזה שגעון קטן (או גדול).  כמספר האנשים כך מספר השגעונות.
לי יש שגעון לכסאות כחולים.
כשעברנו לביתנו הנוכחי, קבלנו בירושה מבעלי הבית קופסת צבע כחולה וכסא ישן שהיה זרוק בחצר. באותו שבוע קבלנו מחבר שני כסאות חומים ורעועים  שהתגלגלו במשפחתו כבר שלשה דורות, אבל היה לו חבל לזרוק אותם כך סתם.
כמי שמתרחקת מ"ממערכת רהיטים קומפלט", אני מפריחה חיים  ברהיטים ישנים שעומדים להזרק למזבלה, גם מטעמים אקולוגיים וגם מהנאה שביצירה. אז שכנעתי את העזר לחזק במסמר פה ושם,  וכך שופצה ונצבעה השלישיה הראשונה, בצבע הכחול כמובן.
עיני מצליחות לאתר, גם בנסיעה של 80 קמ"ש, כסאות  שכמעט נפחו את נשמתם. לזה חסר מושב, לאחר הרגל צלעה, וכמו אלה האוספים גור חתולים עזוב, כך אני אספתי כסאות, שכל כך שמחים למצוא טוסיק  חם וחברה.
הכסאות שלנו הם ממש קיבוץ גלויות, האחד נאסף בגבעתיים, האחר ע"י הפח בתל אביב, ויש לי אחד קטן וחמוד שמצאתי במרכז העיר, בודד וחבול, וללא היסוס לקחתי אותו הביתה באוטובוס. כל פעם שנוסף כיסא, נאנח העזר ומנסה לשכנע אותי, שהפעם הכסא שהבאתי הוא חולה סופני.
היום יש לנו כבר משפחה של תשעה  כסאות, לכל אחד אישיות ומראה משלו, לכל אחד סיפור משלו, ומה שמאחד אותם הוא הצבע הכחול. והשגעון שלי
אז תכירו את המשפוחה:

,                                         אלה כסאות סבא וסבתא, בני 90 לפחות והם החזקים מכל המשפחה.

ואלה כסאות שורשיים, עם רגלים נטועות  חזק באדמה, שנאספו חסרי מושב

ואלה אבא כסא, אמא כסא ושני הילדים

וזה כיסא דודה רווקה


ופה כל המשפחה ביחד