יום חמישי, 31 במרץ 2011

אגודת "בוני בתים" - עוד היסטוריה הסמויה מהעין

ביולי 1903 הקים זלמן דוד לבונטין את הסניף הראשון הארץ ישראלי של אפ"ק - אנגלו פלשתיין קומפני.
זה היה גילגולו הראשון של "בנק אנגלו פלשתין" שהפך ברבות הימים ל"בנק לאומי לישראל".
לבונטין, בנוסף לפעילות הבנק, שם למטרה גם קניית קרקעות בכל "גבולות ההבטחה", למי ששכח – גבולות הארץ המובטחת. בימים ההם קניית קרקעות היתה "גאולת קרקעות" - מטרה שלא התביישו בה.
למטרה זו סייעו לו רבות כמה מראשי היישוב שהיום היינו מגדירים אותם כ "אנשי שמאל".
אדמות ניקנו בבן שמן, לוד, פתח תקווה, דגניה, רחובות, בקעת הירדן, חולדה, כפר תבור וכמובן גם בצפת.
בנק אפ"ק שימש גם כערב ל"קרן הקיימת לישראל" ברכישת אדמות תל אביב.
בשנת 1909 הקים לבונטין סניף בנק אפ"ק בצפת. סבא רבא שלי, יואל ברש"ד, בנקאי, איש לא קל, בעל עקרונות אך גם "בעל מילה ובעל כבוד" בעיר ואחד מנציגי היהודים במג'לה (העירייה, שהיו בה נציגי הערבים והיהודים ), נבחר לכהן כגזבר וסגן מנהל הסניף.
יואל ברש"ד האמין בקידמה, בעבודה, ביזמות ועשה ככל יכולתו לעודד את אנשי צפת לצאת לעבודה ולהשתחרר מכספי החלוקה. כבר בתחילת המאה שלח את ילדיו לבית ספר כי"ח שנוסד בעיר ובכך העלה את חמתם של החרדים  ואף נושל מכספי החלוקה, שהיה זכאי לה מכוח מסורת. הוא הרבה לנסוע ליפו ותל אביב, העיר הצעירה, בכדי לחוש את השינויים ההיסטוריים בימיה האחרונים של האימפריה העותומאנית.
יואל ברש"ד סיפר ללבונטין כי הוא לא היחיד בצפת שמעוניין בשינוי. יש לא מעט אנשים בעיר שיצטרפו.
ב1913 פרסם לבונטין "קול קורא" ליהודי צפת, הוא כותב כי הגיע הזמן לעבור לחיים יצרניים, לצאת מהעיר הישנה , לגאול קרקעות בסביבה ולהקים שכונה מודרנית בסגנון "ערי הגנים" שנבנו באנגליה באותה תקופה. המקום שמציע לבונטין בעצה אחת עם קבוצת היזמים הצפתיים היה הר כנען. הר כנען, הר טרשים קרח בצפונה של העיר. מחוסר במקורות מים, וסחוף רוחות. החורפים בו קרים ושלוגים.
חלק מאנשי צפת הרימו את הכפפה. הם עשו מעשה, הם התאגדו באגודה שקראו לה "בוני בתים", קנו את המגרשים מכספם וקבלו הלוואות נוחות על היתרה. ערכו אספות, תקנו תקנון, ערבו זה לזה.
הם חלמו לצאת מהסמטאות המעופשות והמלוכלכות של העיר, שלמרות שעבר כחצי יובל מרעידת האדמה שהחריבה את העיר, היא לא הצליחה להתאושש. חברי אגודת ״בוני בתים״  חלמו על שכונת גנים , אויר נקי וסניטציה מודרנית.
למרות שלרובם היו בתים מרווחים בעיר הם חלמו על אביב חדש שיגיע.
המעבר לכנען לא היה פשוט. למרות שהמקום סמוך לעיר, עדיין הדרך לשם היתה מסוכנת. כנופיות שודדים ארבו, הערבים בעיר התנגדו לרעיון של התיישבות יהודית על יד צפת וניסו לטרפדה, כאשר לא הצליחו, היו מתנכלים ליהודים שניסו לעלות למקום.
כעבור כשנה מייסוד האגודה, ביצועה נעצר. פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה על צפת חורבן, למרות שלא נורתה בתחומה אפילו ירייה אחת. הרעב, המחלות העוני, הריחוק ממרכזי הכוח, ויותר מכל מלחמת היהודים דיללו את העיר וכמעט רוקנו אותה מתושביה היהודים.
בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים חזרו היזמים להגשמת החלום אך קשיים רבים עכבו את הבנייה. את תחילת התנופה הביאה הגב' שרה לוי שהתאהבה בהר כנען ורכשה מאנשי האגודה כ 180 דונם. אנשי האגודה התנו את המכירה בהתחייבותה לבנות בתי מגורים ומוסדות תרבות ואילו הגב' לוי התנתה את הרכישה בהתחייבות אנשי האגודה, שהפכה לאגודה שותפית רשומה בשם "צופיה", יבנו לפחות שבעה בתי מגורים לעצמם. העסקה הביאה לתנופת יישוב הר כנען. שרה בנתה את קריית שרה וחלק מאנשי האגודה בנו את בתיהם. חלומם של בני צפת שרצו לבנות לעצמם "שכונת גנים" מודרנית התממש, תחילה בעיקר כאזור תיירות ונופש ולאחר מכן שכונות מגורים. 
אין לי ספק, כי מעט מאד מהשוכנים היום בווילות על ההר, יודעים את קורות האדמה שעליה בנויים בתיהם, ובזכות מי נגאלו ועברו לידיים יהודיות.
שרה לוי בונת קריית שרה בהר כנען 


קול קורא לתושבי צפת             
      מסמך הקמתאגודת "בוני בתים"
                 רשימת חברי האגודה
תצלומים: הארכיון הציוני, חטיבה L51

יום ראשון, 27 במרץ 2011

על שלשה פשעי ממשלות ישראל ועל ארבעה לא אשיבינו

על השיתוק המתמשך והטוטאלי של ההסברה הישראלית שחוסר פעילות, מעוף, אסרטיביות, הביאו את מדינת ישראל למוקצה מחמת מיאוס בעולם.


על התרדמת שנפלה על מנהיגיה זה שלשה עשורים, באי קידום למדרגת דחיפות עליונה, את פיתוח אנרגיה חילופית מהשמש. והפיכת ישראל ל"אור לגויים", משחררת את העולם מהתלות בנפט הערבי. ומסיכוני האנרגיה הגרעינית.

על העדר היכולת לראות את התהליכים ההיסטוריים שמתרחשים פעם באלף שנה באזורינו, והחמצת הזדמנות לפעול באור ובסתר בכדי לנצלם לטובת מדינת ישראל.  


על העובדה שקברניטי ההסברה, לא מגייסים את שירות האינטרנט הפייסבוק הטווייטר ושאר הרשתות  ולהשתמש בהם בחכמה ומקוריות. זה הרבה יותר זול ויותר אפקטיבי מטונות של חומרי נפץ ששופכים על עזה.


על הסחבת והחלמאות בהקמה כושלת ובאי הקמה של רשת רכבות. שמשתקת בכל יום מדינה בפקקיה.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

צרות של אחרים - ברלין מתאבלת

הברלינאים מתאבלים. העיתונים מתחרים ביניהם על הכותרת הראשית העגומה והמקורית ביותר, עמוד הפנים הכפול באחד מחשובי העיתונים הקדיש לו תמונת קלוזאפ ענקית. מקום שמור לגדולי העולם.

מכל קצוות העיר מגיעים מטף ועד זקן, מדליקים נרות ומביאים פרחים ומנחות.
אנשים עומדים ע"י אתר האסון בעיניים דומעות ומתארים בהתלהבות את צערם העמוק בפני עיתונאים.
לא מדובר על הזדהות אבל עם יפן וקורבנותיה, אפילו לא הזדהות עם אזרחים תמימים שנהרגו בלוב, ולשם שינוי גם לא הזדהות בצער על שני המחבלים הפלשתינאים שנהרגו בעזה.
אז מי מת?
המנוח הוא קנוט, דובון קוטב בן ארבע, שלא שרד את תנאי הציוויליזציה בגן החיות של ברלין.
אז שלא תגידו שלגרמנים אין צרות...


יום שישי, 18 במרץ 2011

"עוד בית גנוב בצפת"

ערב אחד, בשוטטי באתרי האינטרנט של פלשתין בנסיון לעקוב אחרי מכונת התעמולה שלהם, הגעתי לאתר בשם Palestineremembered. לפתע ראיתי משהו מוכר, הסתכלתי שנית, שפשפתי את עיני, לא אינני טועה, זו החצר של בית משפחתי בצפת.

מה עושה צילום החצר שלנו באתר פלסטיני, ועוד תחת הכותרת "עוד בית גנוב בצפת"?
הכוונה של האתר היתה כמובן, להציג אותו כבית, שכביכול היה שייך לערבים לפני מלחמת העצמאות ב 1948, ולספר כי לאחר המלחמה השתכנה לה שם משפחה יהודית.
ובכן מיסטר אבו מאזן, אני רוצה להעמיד אותך על טעותך , אני חושבת שכצפתי אתה יודע את העובדות, אבל בשבילך האמת לא כל כך חשובה.
אמנם היית ילד קטן שברחת עם משפחתך מצפת, אבל בטח שמעת מפי אביך או סבך על המשפחה שלי שגרה שם. הם הגיעו לעיר עוד בשלהי המאה ה18 לפני שבכלל מישהו חשב על המושג ציונות. הם הגיעו לארץ הקודש כי רצו לחיות בארץ שהובטחה לאברהם אבינו וליהודים, וגם היו להם יחסי שכנות טובים עם שכניהם הערבים בעיר.
אתה גם בטח יודע שהבית שבנה סבו של אבי, נבנה מול בית החולים היהודי "רוטשילד" ובית הספר "אליאנס".
יואל ברש"ד, סבו של אבי, שהיה דמות משמעותית בעיר, ובעל השפעה , בנה בית מידות על מגרש בשולי העיר היהודית כבר ב 1909 , בניית הבית היתה הצהרה לנוכחות היהודים באזור הריק הזה של העיר. והוא גם טרח לחקוק מגני דוד באבני החזית ובשער הכניסה הכבד.
קשה לי להאמין, אבו מאזן, שאם עברת בילדותך ברחובה הראשי של העיר לא הבחנת בבית המרשים ובשער עם מגני הדויד.
בבית הזה , אבו מאזן הנכבד, סבי יואל, הסתיר יהודים שברחו מפורעים ערבים במאורעות 1929 , השער הכבד הצליח להדוף אותם, אבל לפני זה הם הצליחו לשסף את גרונם של כמה יהודים , נשים ילדים וזקנים שלא הבינו מה קרה, מדוע ידידיהם הערבים, שעמם קיימו יחסי שכנים לא רעים , פתאום באו להרגם!
אבל בתעמולה הערבית, כמו בדמיון המזרחי, עובדות ודמיון מתערבבים להם עם השנים.
וכך גם ביתו של סבא רבא שלי הפך פתאום ל"נכס ערבי שדוד" .


הצילום מפנים החצר כפי שמופיע באתר הפלשתיני.




                         


 מראה הבית מבחוץ. שלט הזכרון על ביתו של יואל ברש"ד.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

המיסיון הסקוטי, וההיסטוריה הסמויה מו העין.

מאחורי ההיסטוריה הנכתבת בספרים , יש סיפורים שלא סופרו מעולם.
אני מביאה סיפור כזה, מחווה לסבא זאב מתתיהו פרל ולאשתו חנה שהיתה לצידו, מנוע שקט אך רב עצמה.
אביב 1942. לכאורה נראה כי החיים בצפת ממשיכים בשגרתם. הבריטים מגבירים את פעילותם לקראת הפלישה הגדולה של הגרמנים שהגיעו כבר עד מצריים. ובלילות הקרים הם מעבירים את זמנם על כוסות בירה בפאב החמים של מלון "הרצליה", השייך למשפחת פרל, ברחובה הראשי של העיר.
מתחת לפני השטח רוחשות השמועות. בניינים אחדים השייכים למוסדות בריטיים וסקוטים מוצעים למכירה.
זאב מתתיהו פרל, בעל המלון, נכנס מדי פעם לפאב, בודק אם הגבייה עבור המשקאות נעשית כנדרש, אבל בעיקר משתדל להאזין לשיחות של הקצינים הבריטים המבוסמים.
הוא כבר רכש לו מוניטין כשחקן שח מעולה ולעיתים קרובות מגיע המושל הצבאי של העיר למלונו על מנת ליהנות מכמה סיבובי משחק, זו גם הזדמנות לברר מה הלך הרוחות בין היהודים בעיר, אבל זאב הערמומי, שמזמין אותו לכוס ויסקי, מצליח לסחוט עוד כמה ידיעות על כוונות הצבא הבריטי בעיר. בינתיים יש לשנים אויב משותף, הגרמנים.
צבא רומל מאיים על דרום הארץ ויש לשתף פעולה. הקצין הבריטי יודע היטב כי שיתוף פעולה כזה לא ימצא אצל ידידיו הערבים המצפים לפלישת הצבא הגרמני.
הקצין הבריטי יודע טוב מאד על פעילותם של ילדיו של זאב ב"מחתרת". הם נעצרו כמה פעמים, ושוחררו. הוא גם יודע כי מאחורי קבלת הפנים הלבבית של זאב ומשפחתו מסתתרת פעילות מחתרתית. בעמקי ליבו הוא רוחש להם סימפטיה. לעיתים מעלים עין. בסך הכל הוא היה רוצה לחזור למולדתו ולהתחיל ליהנות מכספי הגמלה שיעניק לו הכתר הבריטי. נמאס לו כבר מהלבנט המטורף הזה.
זאב מגיש לו כוסית נוספת ומנסה לאמת את השמועות על כוונת המיסיון הסקוטי למכור את המבנה היפיפה העומד על מגרש ענק בכניסה לעיר.
המבנה ששימש עד 1936 קולג' לנערי צפת היהודים והערבים, הועבר לטובת המושל הצבאי הבריטי. אך זה עתה הסתיימה בניית המשטרה על הר כנען והבריטים מתכנים להעביר את מושבם מהמיסיון לשם.
זאב יודע כי מיקומו של המבנה נמצא בנקודה אסטרטגית ראשונה במעלה. הוא שולט על הכניסה לעיר היהודית.
הוא גם יודע שהמתח בין היהודים לערבים בעיר רק יחריף כאשר תוכרז מדינה עברית בארץ ישראל.
במקרה כזה מי שישלוט על המבנה יכריע את הכף במאבק.
הקצין רומז כי אכן הבניין כנראה יימכר ואפילו התחילו מגעים עם קונה נוצרי מחיפה.
זאב מאפשר לקצין לנצח אותו. בליבו חושב, "אתן לו עכשיו את השח, מאוחר יותר יקבל ממני את המט. יש להתחיל לפעול".
כעבור שעה קלה הוא מתקשר ליהודה מייברג, גם הוא בעל מלון, לעיתים הם מתחרים זה בזה ולעיתים עושים עסקים ביחד. לשניהם ילדים פעילים בהכנת הנוער הצפתי ליום פקודה ושניהם רואים עין בעין את המאבק לעצמאות.
לאחר התייעצות הם פונים לנציגי הקק"ל וקופת חולים ומבקשים מהם להיכנס באופן רציני לרכישת המקום.
שום תגובה לא מגיעה. עבור הקק"ל צפת היא פריפריה נידחת, קרוב לוודאי שאם תבוצע תוכנית החלוקה, תהפוך העיר לערבית וספק אם יש טעם להשקיע.
הם לא מרפים, מחפשים קשרים עם בעלי השפעה ביישוב. הם פונים לקופת חולים של העובדים בא"י שהחלה לגלות עניין במבנים בעיקר בשל המוסדות הרפואיים שנבנו בה. .
שום דבר אינו קורה. הקק"ל וקופ"ח, כדרכם של מוסדות בירוקרטים, מתמהמהים למרות הלחץ מצד י' גייגר, הפעיל לטובת העיר שמשגר להם מכתבים דחופים בנידון.
זאב פרל ומייברג מחליטים להתחיל ולפעול, לפני שהמתחרה הנוצרי בחיפה יסגור את העסקה.
הם נפגשים עם נציג המיסיון מר סלאון, שמגיע עם המהנדס מר שורמבלאט.
הם מציעים לו סכום של 9000 לא"י, סכום שאין להם. הם הצליחו לגייס רק 2000 לא"י, אבל הבנקים בצפת יסכימו להשלים להם את הסכום במידה וימשכנו את בתי המלון שלהם כערבות.
הם לא יכולים לקחת סיכון ולתת למקום להשמט מידי ידיים יהודיות, ולו גם במחיר סיכון רכושם הפרטי.
בינתיים נשלחים מכתבים דחופים נוספים מהנהלת קופת חולים בעיר להנהלת הוועד הפועל של ההסתדרות. אבל אלה אינם מזדרזים לפעול.
שני היהודים, שכבר רכשו ניסיון רב בעסקי נדל"ן בעיר, מכירים היטב את הנפשות העומדות במוקדי הכוח הפוליטיים של קק"ל.האחרונים מרבים לנפוש בבתי המלון שלהם בחדשי הקיץ החמים, הם יודעים כי אלה לא יניחו לבניין להירכש ע"י הצפתים הנוטים בדעותיהם לתנועה הרביזיוניסטית, ויזדרזו לרכוש את הבניין בהקדם מידיהם. הם יתפסו שתי ציפורים במכה אחת. גם יגאלו את הבניין ויעבירו אותו לידיים יהודיות ויתכן וגם יוכלו להרוויח כמה לא"י ממכירתו לקק"ל או לקופ"ח.
סיום העסיקה תופס תאוצה, בינתיים מגיעים נציגי קופ"ח לפגישה עם מר סלאון ומנסים לשכנע אותו למכור להם את הבניין במחיר נמוך מזה שהציעו מייבג ופרל. הנציג מסרב. "קצת אחרתם", הוא אומר.
ביוני נחתם זיכרון דברים בין המיסיון ובין פרל מייברג.
הקק"ל מתעורר. הם שולחים בדחיפות את נציגם מר נחמני לצפת על מנת להמשיך את הרכישה ולהעביר את הזכויות של פרל ומייברג, שהבטיחו ברכישה המהירה שלהם את העברת הבניין לידים יהודיות.
בדיוק כפי שצפו השניים חודש מראש, הם תפסו שתי ציפורים. גאלו את הבניין שעכשיו נמצא בבעלות יהודית וגם קבלו דמי תיווך מהעסקה.
כשאני עוברת היום ורואה בכאב את הבניין המתפורר, לא פעם עובר הרהור בליבי שאולי לו היה נרכש ע"י ה"נוצרי מחיפה" יתכן שזה היה שומר על כבודו ושימורו יותר ממה שעושה בימינו עיריית צפת לבניין . אני מניחה שסבא זאב, שנלחם עבורו לפני כ 70 שנים מתהפך בקברו.

בניין המסיון שהוסב לבית הבראה של קופ"ח -"בית בוסל"


מקור מסמך: הארכיון הציוני, חטיבה KKL5

 על תולדות המבנה:

יום שבת, 12 במרץ 2011

האסונות והחיים הוירטואליים שלנו

ביממה האחרונה הרגשתי שאיני מסוגלת להכיל את המראות והתמונות.
אני מביטה בלופ התמונות מהעולם הנבלע, משתאה מכוחם הרב של איתני הטבע ואפסותו של האדם.  

האירועים האחרונים רק שיחררו את ניצרת הפחדים האישית שלי ואני מניחה שלא רק שלי.
לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה יקרה אם האסון הזה יכה גם בנו?

אני שואלת את עצמי, לשם מה אנחנו אוספים ואוגרים, וחוסכים ומטפחים. אם בהינף גל אנו יכולים לאבד הכל. חיינו המציאותיים עלולים להעלם ברגע. כלום לא יישאר.
אני מתמלאית חרדה לשלום הילדים שלנו, והמחשבה שאין דבר שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע את האסון מהפכת את המעיים.
יתכן שבסופו שלדבר הדבר היחיד שיישאר הם החיים הוירטואליים שלנו.
אולי על איזה שרת בעולם, ישמרו האלבומים המכוונים שלנו, ההגיגים שכתבנו, המיילים שהעברנו.
מי יודע אולי בעידן שלנו , האותות הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, רק הם אלה שיישמרו.

יום חמישי, 10 במרץ 2011

ובכל זאת, עשינו כברת דרך!

התמונות מדברות בעד עצמן.
הבאתי לכם מקבץ תמונות של פרסומות  משנות ה50, 60, 70 של המאה הקודמת. - קשה להאמין!
שלא תגידו שלא עשינו כברת דרך.




רונית תירוש - יאללה בלאגן!!

האמת היא שתגובתך בנושא יהורם גאון לא הפתיעה אותי ביותר. עוד מהתקופה בה היית הבוסית שלי במשרד החינוך לא רכשתי לך הערכה רבה, נאלצתי להקשיב לנאומיך החלולים בכנסים, כאשר בראשי מהבהבת נורה אדומה שמזהירה: "פוליטיקה, פוליטיקה..". כשהצלחת לטפס לצמרת, זו היתה סיבה טובה בשבילי לפסול את "קדימה".

ובתור אחת שמשתתפת בתשלום משכורתך והוצאותיך אני רוצה לומר לך: עכשיו ממש הגזמת!. בשצף קצף הזדרזת להוקיע את דבריו של גאון ,ולא הסתפקת בנזיפה והוקעה, אלה שכבר הכרזת על מושב מיוחד בכנסת , בלה בלה בלה ...
גברתי נושאת נס החינוך והתרבות, (הרי לתיק הזה צופיות עיניך) , בדרך כלל דבריך מתאפיינים בניסיון למצוא חן בעיני כולם. יתכן שרכשת עוד כמה קולות מבין הרוקדים בחתונות לקול הקשקשת, אבל יש לי חשד שאת לא ממש התכוונת. מגברת במעמדך הייתי מצפה להכרה בעובדה שיש מוזיקה רעה, קלוקלת, עילגת, ומוסיקה טובה . ללא קשר בין מזרח ומערב.
בסופו של דבר לכל אחד מותר לשיר מה שרוצה, אבל גם מותר להביע דעה על מה שהוא שר.
כשמוסיקאי מביע את דעתו יש לו על מה לסמוך. יחד עם יהורם גאון, הרבה מאושיות הזמר המזרחי, מסכימים שחלק מהמוסיקה הפופולארית המזרחית ש"כבשה את לב העם", היא מוזיקה גרועה. ומותר לומר את זה בקול רם גם בלי להיחשד כגזען.
כשאת שמה את כל הג'אנר הזה בסל אחד ורוצה להצדיע לו בכנסת, את נחשדת בעיני כפופוליסטית במובן הרע ביותר של המילה. בסופו של דבר עשית שירות רע מאד למוסיקה המזרחית הטובה. ועל כך יש להצטער.
ועכשיו היכוני למסיבה בכנסת, עלי על השולחנות ויאללה בלאגן!

יום שלישי, 8 במרץ 2011

יום האישה והסופרוומן

ברדיו משמיעים שירים על נשים ושל נשים. פרסומות שמוכרות בהנחה מיוחדת תכשיטים, לבנים סקסיים, יהלומים, אשליות. העיתונים מלאים בקופונים לקנית סבונים, קרמים בגדים, דיאטה, עיצוב הגוף , ניתוחים קוסמטיים. וכי מה עוד אפשר למכור לנשים?
נכון, בעשור האחרון, יש לנו הנשים ייצוג גדול יותר בכנסת, בעמדות ניהול ציבוריות ופרטיות, באקדמיה, ובחיי התרבות והאמנות.
אבל המחיר שאנחנו הנשים צריכות לשלם גורם לי לעיתים לרצות לחזור לימי הסבתא שלי.
אנחנו שפוטות של שטיפת המוח החברתית, כלכלית, שלא עושה הנחות. אנחנו נדרשות להיות סופרמניות!
אנחנו נדרשות להדחק לבגדים צרים שיבליטו את נשיותנו אבל חלילה לא להיחשד כמושכות מטרידים.
ביחסי בין המינים אנחנו נדרשות להיות יוזמות, משוחררות, מודרניות, שוויוניות, אבל חלילה לא להיתפס כ"סחורה משומשת"...
אנחנו נדרשות להלך על עקבי סטילו, שלא שונות לדעתי מקשירת הרגליים המסורתית בסין, אבל גם לתמרן בריצה בין הגן, המטפלת, העבודה והמטבח.
אנחנו נדרשות להיות יפות וצעירות לנצח ומקריבות את גופינו, שערנו, פנינו לסכיני מנתחים הם מתעשרים ואנחנו משלמות את המחיר.
אנחנו נדרשות להיות חכמות, לעשות קריירה, להשתכר לפחות כמו הבעל, במידה ויש אחד כזה, אבל גם להמשיך להיות אמהות מסורות וקשובות.
אנחנו נדרשות להוכיח כל יום בעבודה כי אנחנו ראויות, טובות לא פחות מעמיתנו הגברים, מתייסרות על ימי החופש שאנו לוקחות על מנת להיות עם ילד חולה, ובסופו של דבר מרוויחות פחות.
המקצועות ה"נשיים " כמו סיעוד, הוראה, עו"ס, הם עיסוקים שהערך החברתי, המוסרי שלהם גבוה אך הערך הכלכלי שלהם נמוך. בעולם שבו הכל נמדד על פי הערך הכלכלי, הנשים העוסקות במקצועות אלה נדחקות יותר ויותר לשוליים הכלכליים ונחשבות פחות, עניות יותר.
בכדי לא לסכן את משרותינו, או בכדי להמשיך ולתרום לכלכלת הבית. אנחנו נדרשות לחזור לעבודה אחרי לידה לאחר כארבעה חודשים, ולמסור את ילדינו למטפלות, סבתות ודודות.
נשים הרוצות להקדיש כמה שנים לגידול ילדיהן נתקלות במקרה הטוב בהרמת גבה, וכשהן רוצות לחזור לעבודה כשילדיהן גדלו הן נחשבות "פאסה". זקנות מידי לעבודה.
אנחנו "מוחפצות" (מהמילה חפץ), באין ספור פרסומות, תכניות ריאלטי, וסדרות.
במובנים מסוימים אני חושבת שמצבן של הנשים לא השתפר הוא רק הורע. רבות מהן ממשיכות להיות מנוצלות, מוכות, נרצחות, בלתי מוגנות.
אני יודעת שעשיתי הכללה, בטח חלק מהקוראות והקוראים מכירים משהו אחר. אבל זה נכתב במטרה להבליט את העיוות, את האפלייה.
בכדי לשנות, אנחנו צריכות קודם כל לעמוד על שלנו להיות עצמנו כבני אדם, כנשים. ללמוד לא להיכנע לשטיפות המוח הסובבות אותנו. אנחנו צריכות ללמוד לדרוש שימכרו לנו סחורה אחרת, יותר איכותית. לכבד את זכותנו לבחור, ולא רק בקלפי.
כן, בשביל זה צריך חינוך, ואיך אפשר לדרוש חינוך ראוי, כשהעוסקות בו גם נחשבות בעיני תלמידיהם כלוזריות??
"יום האישה" מעורר בי דחייה, הוא כמו זריקת סוכריה לילד בוכה, כמו ליטוף שניתן מיד פטרונית.
הוא  כמו "יום האהבה", "יום המשפחה".  טוב בעיקר למכירות.
אגב, בחברה כזו גם הגברים משלמים מחיר כבד. אבל על כך בפוסט אחר.

יום שבת, 5 במרץ 2011

בבטן הלוויתן. אסוציאציות

מייקל הוא בחור אנגלי. אין לו אידיאלים נשגבים, יש לו אהבה, עבודה, ופלטפוס בכפות הרגליים. במלחמת העולם השנייה הוא נשלח לאפריקה, הוא לא לוחם קרבי, הוא מעביר אותות מוצפנים בחיל הקשר. אחר כך הוא מעביר מסרים באמצעות יוני דואר. אבל בקניה משהו משתבש. והוא נושא אתו את הטראומה לכל חייו.

דוני הוא אבא שלי. בעיצומה של המלחמה הוא נשלח ע"י הבריטים למחנה מעצר באפריקה. הוא לחם באצ"ל ונחשב לטרוריסט שיש להרחיקו.
אני מניחה שמייקל ודוני היו בני אותו גיל, משני צידי המתרס. הם מעולם לא הכירו זה את זה, כי מייקל הוא דמות ספרותית, אבל מייקל הוא דמות אמיתית מאד.
אבא שלי חזר מאפריקה. היו לו עוד כמה עניינים שהיה צריך לסיים, להשתתף בהקמת המדינה , למשל.
הוא לא הרבה לדבר, אך תמיד ידע את המחיר הכבד של המלחמה.
אבא שלי סיים לסגור את מעגלי חיו, הוא עצם את עיניו מוקף בהמוני נכדים ונינים.
מייקל נישאר באפריקה זמן רב לאחר סיום המלחמה. הוא לא העז לחזור ללונדון. הוא ברח מעצמו. בודד, צופה מרוחק.
אבל בסופו של דבר גם הוא הצליח לסגור את מעגל חיו.
לכאורה אין קשר בין אבא שלי ובין מייקל, אבל אני בכל זאת מצאתי. אדם – מלחמה?.

יש שני ספרים שגרמו לי לבכות . בכיתי ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותם.
האחד הוא "יונה ונער" של מאיר שלו, והשני, שבו מסופר הסיפור של מייקל, "בבטן הלווייתן" של ג'ני רוני.
הדבר היחידי המשותף ביניהם הן יוני הדואר. אבל בשניהם יש סיפור על מלחמה והחמצה.
ושניהם הרעידו את ליבי.
אתם לא חייבים לחפש הקשרים, קרוב לוודאי שגם לא תמצאו.
אבל אל תחמיצו !
בבטן הלוויתן , ג'ני רוני, הוצאת אחוזת בית, 2010.

יום חמישי, 3 במרץ 2011

"ביותיפול" - הכל חוץ מיופי

אחרי שצברתי שעות גלישה באתרים המנבאים התמוטטות כלכלית , חורבן חברתי, חוסר במזון, כאוס עולמי וקונספירציות של בעלי ממון, הגענו השבוע לקולנוע לראות את "נאום המלך" ובשל בלבול נכנסנו ל"ביותיפול". מקרה? התת מודע כנראה מוביל אותי למחוזות האלה.
הכל אפשר לראות בסרט הזה, חוץ מיופי, לפחות במובן שאנו רגילים אליו.
הסרט מתרחש בברצלונה, אבל יכול להתרחש בכל עיר אירופאית אחרת המוצפת במהגרים מהעולם השלישי. הדבר היחידי שמזכיר שזו העיר הוא הצלליות צריחי כנסיית הפמילייה סקרדה של גאודי על רקע מנופים.
בסרט יש סיפור אישי, נוגע ללב, ריאליסטי וכואב, שמשתלב עם סיפורם של מהגרים עלובים, מחוקי דמות, מנוצלים, שחיים ועובדים בתת תנאים. חיי המהגרים משתלבים ומתערבבים בחייהם של המארחים, הם חודרים לחייהם וקובעים אותם. העוני החולי, הניצול, והמוות היא נחלת כולם ,ללא הבדל. כולם בני אדם.
העליבות של חיי המהגרים עומד לדעתי במרכז הסרט, אבל בסופו של דבר אין פה רעים ואין פה טובים. יש פה קורבנות. יש טורפים ונטרפים שמחליפים תפקידים. החמלה והרוע נמהלים זה בזה. והכל נובע מרצון לשרוד, להעניק לילדים עתיד טוב יותר.
יותר מכל, מציב הסרט מראה מול פרצופה של החברה. לגלובליזציה יש תג מחיר.
בסוף הסרט נשארנו יושבים דקות ארוכות.
וכשיצאנו, כולם השפילו מבט לרצפה.


כן, ושגיאת הכתיב בשם הסרט, אינה  מקרית.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

על סמלים וקונספירציות

לאירנים מזכיר הלוגו של אולימפידת לונדון את המילה "ציון". ובשל כך מאיימים להחרים אותה.
מציאת סמלים יהודיים בסמלים מכוננים של העולם המערבי זו לא תופעה חדשה, ובעידן האינטרנט יש שפע אתרים המביאים דוגמאות בלוויית פירושים על קונספירציות של היהודים (עכשיו גם הציונים)המשתלטים על ניהול העולם.
נפלו על הראש?
פראנויאידים?
אולי, אבל לא חדש.
הדוגמא האהובה ביותר על הפרנואידים למיניהם הוא ה"מגן דויד" על הדולר האמריקאי
ומה עם סמל המיחזור?
תשפטו בעצמכם:


 










ועוד על סמלים וקונספירציות – באתר http://conspil.com/

ובלי קשר לקונספירציות, הסמל של אולימפידת לונדון נראה בעיני מכוער, אולי מסמל את העולם השבור והמבולבל של ימינו...